פגיעה לכל החיים

פגיעות מיניות קיימות בכל חברה, גם בחברה הדתית. נתונים של מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית מגלים כי כשמונים אחוזים מהנפגעים מכירים את התוקף שלהם וכי אלימות מינית נגד ילדים, ובעיקר ילדות, הינה תופעה נפוצה מאוד. ההערכה המבהילה היא שבין 25% ל-50% מהילדות יעברו תקיפה מינית עד הגיען לגיל 18.

בחברה הדתית, הנחשבת לסגורה, הנתונים זהים לאלו הקיימים בחברה החילונית. תקיפות מיניות של בנים ובנות קיימים בערים וביישובים, ולעיתים מושתקים מחשש של "מה יגידו". תרזה פרנקל, שחיה את הנושא מתוקף סיפורה האישי, מסבירה שפגיעות כאלה מתקיימות כל הזמן, ומלווה אותם הרבה מאוד בושה. "הבושה גורמת לקורבן לא פעם לקבור את הסיפור", היא מסבירה.

בניגוד לקורבנות אחרים, פרנקל אינה חוששת לחשוף את זהותה. להפך, האישה שמכהנת כיום כסגנית מנהלת בית הספר אוולינה-דה רוטשילד בירושלים, בעלת M.A בפסיכולוגיה, מרצה במכללות לחינוך ופובליציסטית מוערכת במגזר, מספרת את הסיפור שלה בלי להתבייש ובלי להסתיר.

היא יודעת שמדובר בחוויה מטלטלת וקשה, אך חשוב לה לדבר כדי להעביר את המסר שאף אחד לא חסין, ושכולם צריכים לדעת ממה להיזהר ואיך ניתן לטפל במי שכבר נפגע.

"הייתי ילדה בת 13", היא פותחת את סיפורה. "בחור בן 19 מאחת הקבוצות הזמניות בקיבוץ חיזר אחריי במשך חודשים. הייתי ילדה די תמימה וזה בלבל אותי מאוד. הוא כירכר סביבי, חיכה לי מחוץ לשעת שחיית הנשים בבריכה או בחדר האוכל. הוא דאג להיות איתי בשורה בכרם כשזמרנו ענבים. הוא היה סביבי בכל מקום. הוא חיזר וחיזר וזה מאוד החמיא לי.

"באותם ימים, הילדים בקיבוץ חיו שעות ארוכות ללא השגחת ההורים והתחושה הייתה ששום דבר רע לא יכול לקרות במקום שבו כולם מכירים את כולם.

"בקיץ התחיל הסיוט שלי. קבוצת הילדים שאליה השתייכתי יצאה לעבוד ב-4:30 בבוקר, למה שכונה אז 'עבודת ילדים'. סיימנו את העבודה בשתיים-עשרה בצהרים ולאחר מקלחת קצרה, המשכנו לבריכה ולפעילות ילדים נוספת. בקושי ראינו את ההורים. אפילו בחדר האוכל ישבנו אחד עם השני ולא איתם".

החיזור המבלבל המשיך, ואף אחד לא בירר מה בעצם מחפש בחור בן 19 בסביבתה של ילדה בת 13. "ואז, באחד הלילות, הוא גרם לי לבוא איתו לחדר ושם קרו לי דברים קשים משיכולתי להכיל ולהבין בגילי הצעיר". פרנקל לא הבינה אז שמדובר באונס. "הוא אמר לי לא לספר לאף אחד ואיים עליי שאסור לי לדבר. הייתי ילדה, וגם כשהמעשים חזרו על עצמם בלילות הבאים, שתקתי ולא סיפרתי לאיש".

ההתנהגות של פרנקל לאחר המעשה, היא יודעת היום, הייתה אופיינית לקורבנות אונס: קפיאה, שיתוק והדחקה של פרטי האירוע. "עדיין לא הבנתי מה בעצם קרה ולא דיברתי עם אף אחד. כשההורים שלי הרגישו שמשהו לא בסדר, הם ניסו לברר איתי אך מצאו מולם ילדה סגורה ומסתגרת. כלפי חוץ ניסיתי לתת להם את התחושה שהכל בסדר. המשכתי לעבוד ולבוא לפעילויות בבית הילדים, אבל הסתגרתי יותר זמן בחדר. הייתי לבד. בגלל שהיה לי חשוב שההורים לא יידעו כלום, התחלתי לכתוב יומן".

עבר זמן, ובאחד הימים, כשישבה עם חברה, הבכי שנחנק בתוכה לאורך תקופה כל כך ארוכה התפרץ החוצה. "בכיתי ובכיתי אבל לא סיפרתי לה מה עבר עליי. הרי נאסר עליי לדבר. רק אמרתי שקרה לי משהו. היא לקחה אותי לביתה של המטפלת ואצלה בבית סיפרתי הכול. המטפלת הסבירה לי מה קרה לי. פתאום בבת אחת הבנתי הרבה דברים בסיסיים שלא ידעתי".

המטפלת סיפרה למישהו על מה שקרה?

"לא. זה לא היה מקובל אז וגם אני לא רציתי לדבר. היא ניסתה לעזור ככל יכולתה, אבל היכולות שלה היו מוגבלות. צריך לזכור שמדובר באירוע שקרה לפני לא מעט שנים, כשהמודעות לנושא הייתה פחות גדולה".

וכך התחיל מעגל של התמודדות רצוף עליות ומורדות, שרק מעטים היו שותפים לו. "המשבר גרם לי להפסיק לאכול במשך כמה חודשים. הייתי על סף אנורקסיה. השנים האלה, בין גיל 14 ל-18, היו שנים הזויות. היו לי דיכאונות בלי סוף. מזעזע כמה שרציתי למות. כתבתי שירים קשים על מוות. זאת הייתה תקופה מזעזעת. בסופו של דבר, המטפלת דיווחה להוריי על המצב".

ואיך הם הגיבו?

"נבהלו מאוד, כצפוי".

עם תום לימודי התיכון והשירות, נרשמה ללימודי מתמטיקה באוניברסיטה ובסמסטר א' נכשלה בבחינות. "פה נשברתי. התפרקתי טוטאלית. לא הפסקתי לבכות. כל מה שהחזיק אותי בחיים היה שהייתי תלמידה טובה. זאת הייתה הזהות שלי. כל השאר היה רעוע, אבל הזהות הזו של התלמידה הטובה, נתנה לי כוח להמשיך. כשנכשלתי, התפרקתי לחלוטין".

החברות מהקיבוץ התקשרו למשק ושם סידרו לה טיפול אצל פסיכולוגית. "זה היה טיפול מעולה ומאוד אינטנסיבי. הטיפול לא היה ממוקד במה שעברתי אלא בכל מי שהייתי. זה היה טיפול של בניית הזהות שלי מחדש".

למה היית צריכה לבנות זהות חדשה? את הרי לא אשמה בכך שנפגעת?

"בתקיפה מינית הקורבן נפגע לא רק במישור הפיזי. כל הזהות שלו נפגעת וכחלק מהטיפול עליו להסתכל על המכלול ולבנות את הזהות מחדש. במקרה שלי, כל התפתחות הזהות שלי בגיל העשרה לאחר מה שקרה, נבנתה בצורה עקומה".

פנית למשטרה? התלוננת?

"לא. אפילו לא ידעתי שצריך. גם מצד המשק לא הייתה שום מודעות או הכשרה לכך, הרי הדברים השתנו מאוד בשלושים השנים האחרונות".

יותר משלוש שנים נמשך הטיפול, ובמקביל לדברים הטובים שקרו לה בזכותו, היא גם הכירה את מי שיהיה בעלה ואבי ילדיה. "יצאתי איתו והוא מצא חן בעיניי. אחרי כמה שבועות סיפרתי לו את כל מה שעבר עליי. הייתי בטוחה שלמחרת הוא לא יתקשר, כי מי רוצה לצאת עם אחת שיש לה כזה סיפור?" אבל למחרת הוא התקשר. "הוא לא הבין ממה חששתי. הוא הסביר שיש בי עוד צדדים. שלא הכל זה הסיפור שלי. התחתנו די מהר ונולדו לנו תאומות ואחר כך עוד שתי בנות".

מה שעבר עלייך לא הפך אותך לאימא חרדתית?

"ממש לא. אני מדברת על הסיפור שלי בשיא הפתיחות ולכן אני גם יכולה לדבר בשיא הפתיחות על הדברים שגורמים לי פחד. אני מאמינה שאם הורה חושש ממשהו, הדרך הנכונה היא לדבר עליו עם הילד שלו. סיפורים כמו שלי יש בלי סוף ודווקא בשל כך חשוב לדבר על הדברים".

בשנים שחלפו מאז נחשפה פרנקל לראשונה, הבינו בקיבוץ הדתי כי מקרים כאלו קורים גם אצלם ובאומץ לב שאינו ברור מאליו, בחרו שלא לטאטא את הנושא מתחת לפני השטח אלא לטפל בו ביסודיות. כיום קיימת בקיבוץ הדתי מחלקה שמטפלת בנושא ההטרדות והפגיעות המיניות, ובמסגרתה מקבלים טיפול פסיכולוגי גם נפגעים שגדלו בקיבוץ ועזבו. "לזכותה של המטפלת שלי מאותם ימים ייאמר שהיא גרמה לזה שהאנס עזב את הקיבוץ", אומרת פרנקל.

הסיפור שלך קרה בתוך קיבוץ, לכאורה המקום הכי בטוח לגדול בו. למה בעצם כולם שתקו? הרי זעקת לעזרה?

"כולם שתקו כי החברה באופן טבעי מעדיפה לעצום עיניים או להתעלם ולהסתכל מהצד. קשה לקחת אחריות על ילדה במצוקה כזאת. יותר קל לתייג אותה כמסכנה מאשר לחשוב איך לעזור לה.

"בנוסף, חשוב לדעת שביישובים קטנים או בשכונות דתיות יש מאפיינים מיוחדים לפגיעה. בעיר גדולה, אין קשר חזק אפילו עם השכנים, ובמקרה של פגיעה פחות נרתעים מלדווח. בשכונות סגורות או ביישובים קטנים, לעומת זאת, מדובר בבעיה אמיתית. פעמים רבות הפניה לא תהיה במסגרת תלונה במשטרה או כחלק מפנייה למרכז לנפגעי תקיפה מינית, אלא לאחת מוועדות הרווחה שקיימות ביישוב. הסיבה לכך היא שביישוב האפקט של הדיווח הוא הרבה יותר קטלני, כי הוא פוגע במרקם החברתי של המקום כולו. האדם שעליו דיווחתי, או מישהו מהמשפחה שלו, הוא האדם שצריך לתת לי שירותים שונים. אני פוגשת אותו בשבילי היישוב. התלות ההדדית בין חברי היישוב היא כל כך גבוהה, שככל שהיישוב יהיה קטן יותר, הדיווח יצור כאוס גדול יותר, ולכן רבים מתביישים וחוששים לעשות את הצעד הזה".

פרנקל, שמקבלת פניות רבות בנושא, נחשפה במהלך השנים לתגובות שונות ביישובים. "ישנם יישובים שבוחרים לשלוח את הפוגע והנפגע לטיפול ומשתיקים את הסיפור. "זה פתרון רע, כי אם הפוגע פגע פעם אחת הוא יפגע שוב. הדברים הללו מוכחים. על כן, הוועדה שדואגת לנפגע צריכה לדאוג גם לאינטרס של היישוב כולו. הדבר אולי דורש מחברי הוועדה משאבים נפשיים, כי הסיפור כלול לפרוץ את גבולות הישוב, אך להערכתי, אין מנוס מהתמודדות אמיצה של ועדות היישוב עם הנושא".

החברה הדתית היא חברה שבטית. בין אם מדובר בקהילות בתוך הערים, ובוודאי כאשר מדובר ביישובים. לדברי יונינה פלנברג, רכזת המגזר הדתי במרכז הסיוע של נפגעי תקיפה מינית בתל אביב, לצורת החיים הזאת יש השפעה על אחוז הדיווח על פגיעות מיניות. הנחת העבודה שלה היא שבמגזר הדתי לא ימהרו לדווח על פגיעות מיניות, למרות שאחוז הפגיעות, כאמור, דומה.

"ביישובים הדתיים או בשכונות דתיות סגורות", אומרת פלנברג, "יש מאפיינים ייחודיים. בפגיעה מינית בתוך יישוב, בין אם מדובר בפגיעה בין קטינים או בבוגר שפוגע בקטין, תהיה לפגיעה אלמנטים של גילוי עריות בחוויה של הנפגע וגם בחוויה של הקהילה. ביישוב קטן או בשכונה דתית יש סוג של סלקציה טבעית. מי שמגיע לגור בהם הם אנשים שמאמינים באותם דברים, שיש להם אורח חיים זהה. יש משהו מלכד בבחירה לחיות בקהילה שהיא סוג של משפחה גדולה. נכון שיש מתחים, אבל הם נתפסים כמתחים בתוך המשפחה. מעבר לזה, בקהילה דתית יש תחושה שניתן לבטוח באנשים שנמצאים במקום והיחידים שצריך להיזהר מהם אלו האנשים שבאים מבחוץ. אדם שגר בעיר חי את החרדה שמשהו עלול לקרות ובהתנהגותו הוא עלול דווקא להבריח את הפוגע. במקומות קטנים, לעומת זאת, אנשים נותנים לילדים שלהם להסתובב חופשי, ובאופן פרדוקסאלי - הילדים במקומות הללו מוגנים פחות".

מה קורה ליישוב שמתגלה בו פגיעה מינית?

"כשנחשפת פגיעה כזאת נוצרת טלטלה קשה כי משהו בדימוי של היישוב את עצמו נפגע. כמו-כן, קשה להכיל את כל המעורבים בפרשה ואנשים מרגישים שהם צריכים לבחור במי לתמוך. במשפחת הפוגע או במשפחת הנפגע. מדובר בקריעה קשה ברמה הרגשית".

מה צריכים לעשות הורים שגרים ביישוב ומגלים שאחד מילדיהם נפגע מינית?

"יש כמה ערוצים ללכת בהם", אומרת פרנקל, "הראשון הוא לספר למזכיר היישוב או לממונה מטעם היישוב על הטיפול בנושא. ראוי שבכל ישוב ימונה אדם שיעבור הכשרה בתחום וידע מה לעשות".

מה לגבי האפשרות להגיש תלונה במשטרה?

"זאת אפשרות לגיטימית לחלוטין, אבל יש לה מחיר. אחרי התלונה ייכנסו ליישוב ניידות כדי לחקור את האירוע, והסיפור ידלוף. כל היישוב יושפע מהעניין".

אז ההמלצה שלך היא לא להגיש תלונה במשטרה?

"אין לי המלצה כזאת. אני אומרת שהדברים מורכבים ושצריך לחשוב היטב על כל מהלך שעושים. בפניה למשטרה יש גם צדדים טובים, כי היא יוצרת אות קין מיידי על הפוגע, גם אם בסופו של דבר הוא לא יעמוד בפני בית משפט. כך אנשים יידעו להיזהר ממנו. במקרה של התלבטות אני מציעה גם דרך ביניים. אפשר ללכת לטיפול, ויחד עם אנשי המקצוע להחליט האם נכון להגיש תלונה".

"המחשבה שככל שצנועים יותר נפגעים פחות, היא מחשבה שגויה", אומרת איריס ישראלי, פסיכולוגית קלינית המתמחה בפגיעות מיניות, ומדריכה אנשי מקצוע בתחום, "פגיעה מינית אינה קשורה בפיתוי מיני אלא בדחף שקשור לצורך בשליטה, ולכן קורבנות הפגיעה המינית יהיו הקבוצות המוחלשות חברתית. זה כולל ילדים, נשים, אנשים וילדים ששייכים לשוליים החברתיים, ובעיקר ילדים נכים".

לישראלי יש גם מסר לציבור הדתי. "בשנים האחרונות מגיעים אלי מטופלים רבים שנפגעו בילדותם בשעות ההפקר של שנת הצהריים של ההורים בשבת. מתברר כי כשההורים נחים, יש בגני המשחקים עשרות ילדים המסתובבים ללא השגחת מבוגר. חשוב להבין שכאשר ההורים נחים, הפדופילים עובדים. ופדופילים, חשוב להבין, קיימים בכל מקום. גם אם נדמה שהמקום מוגן ונקי מתופעות כאלו".

זירה נוספת שמקלה על התוקפים לצוד את קרבנותיהם היא בבתי הכנסת בתקופת החגים. "בחגים יש יותר פגיעות כי בדרך כלל שני ההורים נמצאים בבית הכנסת לאורך שעות ארוכות. אני תמיד חוזרת ומדגישה בפני ההורים שילדים לא אמורים להסתובב לבד. יש אנשים שרוצים לפגוע בהם, ופגיעה מינית - בדיוק כמו תאונת דרכים - היא פגיעה לכל החיים".