אנסלם קיפר - היהלום שבכתר

"שבירת הכלים" הוא השם שבחר קיפר לתערוכתו. ויש בעצם בחירה זו משום נוסח של נבואה. כי האנרכיה שפשתה בעולם בעת האחרונה, בהחלט עלולה להביא לשבירת הכלים, התרבות ואולי אף הקיום האנושי. אנסלם קיפר (1945) אינו אהוד במיוחד בגרמניה, ארץ מולדתו. הוא נולד במרתף בית החולים, כשהוריו אטמו את אוזניו בשעווה, כדי שלא ישמע את ההפצצות. כמו שעשה אודיסאוס כדי להימנע מלשמוע את צרחות הסירנות בחזרתו הביתה לאיתקה ממלחמת טרויה. "הפצצות היו הסירנות של ילדותי", אמר בראיון ב-2005.

מילדות זכה להשכלה רחבה וכן להשכלה דתית. התחושה הדתית מפעמת בקרבו עד היום. הוא למד משפטים, ובהמשך אמנות. הוא מעולם לא השתייך לקבוצה זו או אחרת או לתנועה אמנותית. לדעתו אכספרסיוניזם מביע רק רגשות; ואילו יצירת מופת חייבת להיות בנויה על שלושה מרכיבים: רצון, רגשות ואינטלקט. ואת זה יש לו בשפע.

מה שהפעים אותי מהרגע הראשון בו התוודעתי לפני שנים ליצירותיו - היו העוצמה, הגודל והחומר איתם המחיש את רעיונותיו. בהיותו מודע למיתולוגיות העולמיות - יוונית, שומרית, התנ"ך, וכן הגרמנית-הטבטונית - בנה מכל אלה מטאפורות המתחברות לימינו. ומכיוון שבציוריו רואים את הרע שבמיתולוגיה הכוחנית הגרמנית, הרי שלגבי הגרמנים הוא "הילד הרע". בדרכו המיוחדת, בה הוא הורס ובונה, הוא חובר לכל צופה באיזכורים שלו את האירועים ההיסטוריים בכל התקופות, ובתערוכה זו במוזיאון תל אביב - במיוחד למיתוסים והתרבות העבריים ולפילוסופיה הקבלית. ההריסות לגביו הן לא משהו סופי, אלא שלב בדרך לבנייה מחדש.

דואליות של אמן אחד

יחסו של קיפר לעברה הנאצי של גרמניה כרוך בכאב. מצד אחד הוא עצמו גרמני, אך מבדל עצמו מהפינות האפלות של הנאציזם. ועל כך הוא משלם ביחס הגרמני כלפיו. בציורו מ-1973 "גיבוריה הרוחניים של גרמניה", בו נראה אולם בו אש בוערת לצד קיר עם שמות גיבורים גרמניים - התחושה היא של קרמטוריום שבוערת בו אש הגיהינום. כאן באה לביטוי הדואליות שבו - מצד אחד התייחסות להאדרת העבר, ומצד שני רתיעה מזוועות ההווה.

ראיתי אותו בישראל במשכן הנשיא כשזכה בפרס קרן וולף (המשתווה לפרס נובל) על יצירתו האמנותית. את כל הכסף שקיבל תרם לקרן מיוחדת שמחלקת מאז מלגות לאמנים ישראלים מדי שנה. בארה"ב, במיוחד במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק, מוצגות יצירותיו דרך קבע. גלריה גאגוזיאן הענקית שבצ'לסי, ניו-יורק, הציגה את תערוכתו "מרכבה", שחלק ממנה מוצג כאן בתל אביב בתערוכה. המילה מרכבה מורכבת משני מובנים. מרכבה ככלי תעבורה ששימש בתנ"ך לעלייה לשמיים, ומחברת בין השמיים והארץ - בין החומרי והרוחני, וכן גם שמו של טנק המרכבה הישראלי.

יצירות שבר עם אופטימיות

את השמות ליצירותיו הוא כותב ביצירות בכתב ידו, באותיות לטיניות אך בהיגוי העברי. בעבודה מסוימת, הנראית כמו שדה שפרושים בו גזרי עצים ופזורות מילות שירו של המשורר היהודי פאול צלאן הנראות מרחוק כמו גדר תיל, יש תחושה שמביטים בשאריות של מחנה ריכוז שהושמד. זאת, ומטוס העופרת המונח כאילו מעל השדה, כל אלה יחדיו מעוררים את זכרון השואה. עופרת היא אחד המרכיבים החשובים בעבודותיו. בעבודה אחרת הוא מתייחס לתיבת נוח. גם כאן משולבים הריסה ובנייה מחדש כאחד. זאת אומרת, גם אם הוא מחצין דאגה למתרחש משבירת הכלים, הרי יש בו אופטימיות לגבי החדש שיצמח מההריסות.

באולם צר וארוך מוצגים 54 פאנלים על שני קירות, שיחד מרכיבים כעין מחיצה, ועליהם דימויים הלקוחים כולם מהתנ"ך. סולם יעקב, חלום יעקב, מלאכים, והכל תוך שימוש בפרחים ובחלקי צמחים מיובשים, ובעופרת - המהווה ניגוד לקלילות של הצמחים. היצירה מהווה מחווה למשורר הגרמני גתה. מכיוון שגתה גילה עניין במזרח, (ה"דיוואן" הוא אלמנט מזרחי), רצה לשלב פה את המזרח עם המערב. ודווקא בישראל בחר להציג עבודה בה מוזכרים חכמים יהודים ומוסלמים כאחד. גם זו דרכו להביע אופטימיות ואמונתו בשלום שיגיע פעם.

כבוד אמנותי למוזיאון תל אביב

הספר המלווה את התערוכה מהווה נכס. המאמרים המצוינים שבו, שאת הפותח בהם כתב מוטי עומר עוד בחייו, פשוט מאירי עיניים. וכך, אתה יכול לשוב ולעלעל בספר התערוכה, להבחין בפרטים שאולי החמצת, ולחוות את החוויה מחדש. וזו אכן חוויה. תערוכה שמעמידה את מוזיאון תל אביב ברשימת טובי המוזיאונים בעולם.