רבינדראנת טאגור בניו-יורק

כל מי שיבקר בניו-יורק עד סוף חודש דצמבר, יוכל לחזות בתערוכת ציוריו של טאגור, שיפעימו רבים. הצבעוניות הכהה הטבולה בצבעים חמים עזים, משיחות המכחול הספונטניות, החפות מכל ידע הנרכש באקדמיות ואולפנאות לציור, הגוונים הרבים במשטחי הצבע העמוקים, הקונטרסטים העזים בין הכהות לבהירות, ויכולתו המופלאה להיות מופשט, אכספרסיוניסט ופיגורטיבי כאחד - מגלים אמן בעלת איכויות נדירות. אין פלא, שכשעלה הנאציזם לשלטון, הוכרזו ציוריו, שזכו להצלחה רבה גם בגרמניה - כ"אמנות מנוונת". כשם ש"זכו" לכך כל גדולי האמנים הגרמנים של השליש הראשון של המאה העשרים.

רבינדראנת נולד למשפחה עשירה ומבוססת, בכלכותה. סבו היה הסוחר המצליח ביותר בדורו. כל אחיו היו אנשי רוח: אחותו הגדולה - האשה-הסופרת הבנגלית הראשונה. וכך יתר אחיו, סופרים, ציירים, פילוסופים ומתמטיקאים. הוא היה והינו עדיין אחת מהדמויות היותר נחשבות ומשפיעות מקרב העם ההודי. את הפואמה הראשונה שלו כתב בגיל שמונה. בגיל 17 הוציא ספר שירה ראשון. ב-1878-80 נשלח ללמוד באוניברסיטת לונדון, וחזר להודו כדי לעזור לאביו להרחיב את עסקיו. בגלל עובדת היות הודו חלק מהאימפריה הבריטית מאז 1858, הייתה הקריאה בספרות אנגלית עבורו ועבור משפחתו - צוהר לעולם הגדול. לשייכקפיר ולסר ולטר סקוט הייתה השפעה גדולה על המשפחה, כעדותו.

הוא היה המסנגר הגדול למען ביטול מעמד הקאסטות בהודו. וזאת חרף היותו כברהמיני בן לקסטה הגבוהה ביותר. תערוכתו "הקציר האחרון" במוזיאון אסיה סוסאייטי, מוקדשת למלאת 150 שנה להולדתו, ומוצגת עם עבודות שונות במקביל בעוד שמונה ארצות. מאז פרסומו הגדול גם כצייר בשנות השלושים, לא הייתה תערוכה שלו שנדדה מחוץ להודו כפי שהתערוכה הנוכחית. וזוהי חשיפה מחדש של אמן דגול שמעטים מחוץ להודו יודעים עליו ככזה.

זכה לפופולריות עצומה

רבינדראנת זכה גם בתואר האבירות הבריטי ב-1914, אבל לאחר הטבח של חיילים בריטים ב-500 הודים, דחה את התואר כמחאה. הוא היה מעורב עמוקות בהליכים ההיסטוריים שעברו על מולדתו, בתקופה סוערת זו. רבים ממאמריו הפילוסופים קנו להם מעריצים בעולם כולו. במאמריו דגל בשלום, ובדרכים להגיע לשיתוף פעולה בין מדינות, ללא סכסוכים ומלחמות. על-רקע זה יש להבין את ידידותו עם מהאטמה (הנפש הגדולה) גאנדי. בסיוריו הרבים בעולם כולו זכה לפופולריות עצומה, הן בגלל קסמו האישי הרב, שיריו שהיה מקריא, והן בגלל הרעיונות שהפיץ.

ב-1921 ייסד טאגור אוניברסיטה שייוחדה לתרבות ההודית בסאנטיניקטאן, מקום מגוריו-הוא ומשפחתו, ושקיימת עד היום. עיסוקו בספקטרום הרחב של האמנויות - מוזיקה (הוא כתב אופרות ואף הופיע בהן), בספרות, שירה, פילוסופיה ובגיל 63 אף החל לצייר - כל אלה עשוהו לדמות המשפיעה ביותר על תרבות עמו. אך לא רק. פגישותיו עם אישים ברחבי העולם (כמו אלברט איינשטיין) יצרו אינטראקציה אינטלקטואלית שזרמה גם לחוגים רחבים. לציור הגיע דרך השרבוטים שהיה מקשקש בשולי דפי שיריו.

הוא העריץ את האמנות והקליגרפיה היפנית. בהמשך, התמסר לציור ממש. הוא השאיר אחריו כ-2500 יצירות הן בציור והן ברישום. ידידה צרפתית ארגנה לו תערוכה בפאריס ב-1930, תערוכה שנדדה בהמשך לכלכותה, בומביי, ציילון (היום - סרי לאנקה), תאילנד, מאדראס וארה"ב. בין 1937-40 הוצגו ציוריו בלונדון. וכשב-1940 חלה הרעה במצבו הרפואי, ביקש מידידו מהאטמה גנדי שינהל עבורו את "ווייזווה באהראטי" - האוניברסיטה שהקים.

טאגור נפטר ב 1941, ולא זכה לראות בעצמאות מולדתו ב-1947.

התערוכה באסיה סוסאייטי מרנינה במיוחד בציורי הטבע, הציפורים והנופים הקסומים, שכמותם נדיר לראות, אלא אם נזכרים בציירים הגרמנים בני זמנו, אך רק במובנן חלקי. יש לו "כתב יד" אישי בציוריו, ואין כלל להאשימו במיחזור הצלחות של גדולי האמנות הגרמנית. אין אלה קשקושים. אלא יצירות אחת-אחת. ביד בוטחת, במודעות לנושא, וכשם שהוא היה - מלא קסם אישי, כך ציוריו לוכדים אותך להתבונן לעומק ולקלוט את רוח נושאי ציוריו, במיוחד הדיוקנאות הכה מרשימים.

"הקציר האחרון" הכוונה לתחום האמנות אליו פנה מאז היה בן 63 ועד למותו, והפך לפירות המבשילים והיותר קומוניקטיביים שלו עם העולם. כי שירתו וכתביו המתורגמים - לעולם יחסרו את מלוא הטעם אם לא קוראים אותם במקור. אבל כפי שהוא אמר - כדי להבין ציור אין צורך לדעת שפה מסוימת. כל אחד מבין ומרגיש שפה זו.

מומלץ בחום, עד ה-31.12.11.