אל תתנו להם רובים

בסוף שנת 1956, במחנה החורפי של בית-נבאללה, נתקלתי לראשונה בפרשנות החיה של השיר 'אל תתנו להם רובים'. כמו כל נער מנערי תנועות הנוער שרתי בדביקות, ממש עד צאת הנשמה, את השיר הנוסטלגי של נתן אלתרמן, המלא בעצב הכיליון הקרֵב של אחרון חיילי מלחמת העולם הראשונה, הגוסס לו לאטו, תחת ידיה האוהבות של האחות הרחמנייה, בבית המרפא לנפגעי התקפות הגז במלחמה. רק לאחרונה חזרתי שוב אל השיר מכמיר-הלב הזה, כדי לברר היטב את מקורותיו, ולהבין את מקורות ההשראה של נתן אלתרמן הצעיר, שכתבו מתוך סערת נפש אנטי-מלחמתית, בשנת 1934.

מצאתי שאכן, זכרוני לא בגד בי, ומה שסופר לי ליד מדורת השבט של התנועה, באמת קרה. כשאלתרמן למד חקלאות בצרפת הוא נתקל בהספדים לחייל הצרפתי האחרון מנפגעי הגזים. מסתבר ששבע-עשרה שנים ארוכות החייל סבל נוראות, והתגולל בבתי חולים ובבתי מרפא. משנת 1917 ועד שנפטר בשנת 1934. גורלו נגע עמוק ללבו של המשורר הארצישראלי הצעיר, והוא כתב בהינף יד את 'אל תתנו להם רובים'.

אל תיתנו להם רובים
מילים: נתן אלתרמן
לחן: סטפן וולפה
שנת כתיבה: ~1935

בּוֹאִי נָא אָחוֹת וּשְׁבִי לָךְ כָּאן מִנֶּגֶד,
פֶּן אֶחְדַּל לִנְשֹׁם וְאַתְּ גַּם לֹא תֵּדְעִי.
פֹּה, בְּבַיִת זֶה, מֵתִים כָּל כָּךְ בְּשֶׁקֶט...
קַר לִי לְבַדִּי.

בחורף של 1956, במחנה בית-נבאללה, התנהל משפט נאשמי כפר קאסם. מחלקת הטירונים שלי 'הרוויחה' מהאסון, ו'נהנתה' מהמשפט. הישיבות של בית הדין הצבאי המיוחד נערכו בביתנים מרוחקים של המחנה. עצי אקליפטוס ענקיים הצלו על הביתנים וכמעט שכיסו אותם לחלוטין. בכל בוקר היינו יוצאים, אנו מחלקת הטירונים העליזים, חמושים במטאטאים במקום רובים, לטאטא עד לברק את נשורת האיקליפטוסים. כדי שהמשפט יתנהל בניקיון מופתי. מי שלא היה טירון בצה"ל לא יוכל להבין מה פירוש לשאת מטאטא כל היום, במקום רובה. היינו חייבים לשאת את המטאטאים ב"הַכְתֵף", אבל מאידך פטרו אותנו מחובת ההצדעה. פטרו אותנו גם מתרגילי הת"ס-תס"ח. בכל זאת יש גבול, אי-אפשר לבזות את נוהלי הצבא, רק בשל משפט מקרי, על איזה טֶבח מקרי שבמקרי, שקרה בשל פקודה מקרית, שאסור היה לה בכלל להינתן.

בדרכנו אל ביתני המשפט, חלפנו על פני הנשקייה וראינו בתוכה מקלעים משוכללים וחדשים, מסוג "דרור". הידענים אמרו שזה מקלע חדיש, המצאה ישראלית טהורה, שעשוי כולו מקרטון. ראינו תתי-מקלע עוזים מושחמים, ונפשנו החיילית יצאה אל הכלים מושכי-הלב. נשקנו שלנו, בטרם התחמשנו במטאטאים, היה רובים צ'כיים כבדים, שעל אחדים מהם עדיין היו מקועקעים צלבי הקרס של הצבא הנאצי, ותתי-מקלע מיושנים ובזויים מסוג 'סטן'. וכך ילדים בני שמונה-עשרה, טירונים גמורים, שיחקו במטאטא האישי שלהם כאילו היה תת-מקלע מהרכש האחרון של הנשקייה בבית-נבאללה. וכשהמחלקה פצחה בשירי התקופה, עם שירי 'הוי סימונה מדימונה', 'דלילה', 'הניחי ראשך על כתפי', יכולתי לזמזם לעצמי, בשקט, אך מתוך התנגדות גמורה לשירת המחלקה, את שירם של אלתרמן ושטפן וולפה.

עוֹד גָּדוֹל הַלַּיְלָה. הַמְּנוֹרָה צְהַבְהֶבֶת.
אֶת עֲצֵי הַגַּן הָרוּחַ מְנִיעָה.
עַד שֶׁבָּאת הֲלוֹם יָשְׁבָה כָּאן הַשַּׁחֶפֶת.
הִיא טוֹבָה כָּמוֹךְ, אָחוֹת רַחֲמָנִיָּה.

לימים למדתי שהייתה זו תקופה קצרה אך סוערת בחיי אלתרמן הצעיר. שטפן וולפה, המלחין בעל ההשקפות השמאליות הקיצוניות, שנמלט מגרמניה, הלחין כמה 'שירי מחאה' שכאלה. או אולי נכון יותר לכנותם שירים פציפיסטיים אנטי מלחמתיים. גם משורר היידיש הנשכח, הבמאי משה ליפשיץ, שהגיע ארצה בשנת 1934 וחבר לאלתרמן, הביא איתו בכליו שירים אנטי מלחמתיים חריפים מאד. אריה אהרוני, המתרגם איש קיבוץ בית אלפא זוכר מימי נעוריו בתל אביב בית אחד חריף במיוחד, מתוך מחזה אנטי מלחמתי שהביא עימו ליפשיץ מגרמניה. השיר נכתב יידיש כמובן, אך זכה לתרגומו של נתן אלתרמן הגדול.

שָׁם בִּפְלַאנְדְרִיָה, לְיַד בּוּאַסַאן,
יֶשְׁנָה מִסְעָדָה עִם תַפְרִיט מְצוּיָין:
מָנָה רִאשׁוֹנָה, הִתְכַּבְּדוּ אֲדוֹנִים,
קְצִיצוֹת שֶׁל מֵעַיִים בְּמִיץ כִּידוֹנִים,
מָרָק שֶׁל 'דוּמְדוּם' וּשְׁנִיצֶל עוֹפֶרֶת...

גם מי שיקרא את הבית הזה בפעם הראשונה, יוכל לחוש עד כמה קרוב הוא אצל לשון השיר של 'אל תתנו להם רובים'.

השיר הופקד לחסדי תנועות הנוער וערבי שירה

מפלגת מפא"י ההיסטורית, שלימים תחבוק את אלתרמן חיבוק שאין אמיץ ממנו, לא קיבלה את השיר, שאגב לא נדפס בספר בימי חייו של אלתרמן, 'אל תתנו להם רובים'. היא התנערה מהטקסט הפציפיסטי המרגש הזה התנערות מוחלטת. כמו תמיד היו שם כבר מנהיגים מרחיקי-ראות שצפו את נהרות הדמים המתקרבים של מאורעות 36-39. ומעניינת מאד היא ביקורת קשה של העיתונאית והסופרת ברכה חבס על השיר:

בעיתון 'דבר', מיום 27 בדצמבר, 1934, נדפס בכותרת - הלזה יקרא נשף "משמרת צעירה", עמ' 3, התיאור הבא: מה מגוחך ועלוב היה כל זה! מגוחך עד לכאב צילצלו במסיבה זו תחנוני הקריינית: "אל תתנו להם רובים"... שיר זה, אשר לא תיתכן עוד מסיבת נוער אצלנו בלעדיו, ממש כמו שלא תיתכן בלא "אבא נלחם לחופש" (ידוע בשם: הנסי הקטן) - לא נפקד כמובן, מקומו גם כאן. הזמרת חנה קיפניס שרה...וקצת הלאה: אין הכוונה בזה לפסול את שיריו של אלתרמן ואת זימרת חנה קיפניס וריקודים עממיים...

השיר הופקר אם כן לחסדי תנועות הנוער החלוציות ולערבי השירה בציבור של הציבור הפועלי בארץ. אבל כותרתו המטלטלת המשיכה לקנות לה אוהדים ממש עד ימינו אלה. גוש אמונים למשל, טבע את הביטוי הזה כקריאת אזהרה לשלטון מפלגת העבודה בימי החתימה על הסכם אוסלו. העיתונאים אוהבים אותו, הפרסומאים אוהבים אותו, התקשורת אוהבת אותו. וזה בכלל לא משנה להם שאלתרמן עצמו הסתייג מהשיר באורח חריף עם פרוץ מאורעות תרצ"ט.

ואפילו מחלקת הטירונים בבית-נבאללה, בחורף 56, שהיה בה לפחות טירון אחד אוהב שירה, אימצה את קריאת ה'אל תתנו להם רובים', למסדר הבוקר שלה, לפני שהכתיפה את המטאטאים על שכמה, ויצאה בסך לגרוף את נשורת הלילה של עצי הענק. כדי שהביתנים הנקיים והמצוחצחים ירחיבו את דעתם של השופטים הצבאיים שהתכנסו בהם. ורק חבל היה לנו שהמשפט נגמר, ונאלצנו להחזיר את המטאטאים לאפסנאות, ולחזור ולהתחמש בנשקנו הכבד והמיושן.

ויום אחד, כבר אינני זוכר אם היה זה בסיום הטירונות החפוזה שלי בבית-נבאללה, או שהייתי באיזה קורס אפסנאים משעמם בצריפין, ראיתי בעיתונים, בכותרות ענק, שמשפט נאשמי כפר קאסם הסתיים. אבל אני זוכר היטב את אחת הכותרות: המח"ט ישכה (יששכר) שדמי יצא אשם ושילם קנס פעוט של עשר פרוטות. ובקיבוץ שדות-ים, קיבוצו של שדמי, רקדו משמחה עד אור הבוקר...

אני יודע בוודאות היום שצה"ל לא הצטייד במקלע ה'דרור' העשוי מקרטון. אני יודע לבטח שחלק מהביתנים במחנה בית-נבאללה, שבהם נערך המשפט, קיימים עד היום. את צמרות האקליפטוסים הענקיים אני רואה בכל פעם שאני חולף בכביש 6 הסמוך. אני בטוח שהם משירים מדי לילה בלילה את נשורתם הריחנית. אבל איני יודע האם עדיין טירונים מכתיפים מטאטאים בצה"ל. וגם אינני יודע כמה נערים ונערות מזמזמים לעצמם, ליד המדורה, את 'אל תתנו להם רובים'. הודות לאינטרנט אני יכול למצוא את כל הבתים - ויש המון! - של שירו הלא-נדפס של אלתרמן הצעיר. ורק הודות לאיש ההרפתקאות ההפכפך משה ליפשיץ, ושירי היידיש הפציפיסטיים שלו, זכיתי לשוב ולספר את הסיפור.

(ומוסיף אריה אהרוני: לעניין השיר "אל תתנו להם רובים": נראה שנשמטה ממך אמרתו הקולעת של שלונסקי: "את השיר (אל תתנו להם רובים) הוא כתב בשביל הגויים. בשביל היהודים - תנו להם רובים! (ראה: אברהם שלונסקי,"דגש קל", עמ' 128). ולראייה, הלא אתה מכיר את שורותיו של אלתרמן "את שלום המחרשה נשאו לך בחוריך, היוםו הם לך נושאים שלום על הרובים"...)