הבוקר ייסגר שער בית הכלא 'מעשיהו' על הנשיא השמיני של ישראל. אחרי חמש שנים של הוקעה, בידוד, דה-לגיטימציה והטלת כל דופי אפשרי -
משה קצב נכנס לכלאו. בית המשפט אמר את דברו, ובמדינה מתוקנת, גזר דין ראוי להתממש. הספקות סביב הרשעת קצב הם רבים, ואין טעם לחזור עליהם. אולם השאלה הגדולה איננה המחלוקת שקיימת סביב ההרשעה, למרות המאמץ המתמשך למנוע כל דיון ציבורי אמיתי בראיות השונות. הבעיה היא מסע ההתאכזרות הציבורי והקעקוע הבלתי-פוסק של קצב, לפני ואחרי ההרשעה, ופחות מ-24 שעות טרם כליאתו. הבעיה היא הרצון לראות את קצב גומר את חייו בתאו.
ראוי לומר את האמת: לתקשורת בארץ אין בעיה מהותית עם העבירות המיוחסות לקצב ושבגינן הורשע. כאשר השר לשעבר,
חיים רמון, עבר עבירה חמורה פחות, והורשע בדין, הוא לא סולק ממסכי הטלוויזיה. הוא לא הוקע על-ידי העיתונאים. רמון שב לזירה הציבורית כאילו לא קרה דבר, בבחינת תאונת עבודה מקרית התרחשה ערב יציאה למלחמה. לתקשורת יש בעיה גדולה עם משה קצב בגלל החטא הקדמון שלו: לראשונה נכנס איש ימין למשכן נשיאי ישראל. ההגמוניה המפא"יניקית נשברה סופית כשקצב הצליח להביס את הנשיא המכהן,
שמעון פרס. לכן, מלכתחילה היה ברור לכל, שהנשיא השמיני לא יזכה למשפט צדק. שכל בדל ראיה ייזקף לחובתו, גם אם זו שנויה במחלוקת משפטית.
קצב מועבר לכלא על-אף שהבעייתיות בכל הנוגע למאסרו ברורה, הן משום שהוא עלול לסבול מידי אסירים שאותם סירב לחנון, והן מכיוון שרבים הדברים החשאיים שהוא יודע. אם מערכת המשפט הייתה רוצה באמת ובתמים לעשות צדק עם קצב, ניתן היה לחרוג מהנוהל ולארגן תנאי כליאה הולמים. משפט צדק, כמובן, הס מלהזכיר. אולם המטרה האמיתית היא להשפיל עוד את הנשיא לשעבר. להעביר את גופו במסרקות ברזל. להענישו עוד על אותו חטא קדמון. להעבירו מסע ייסורים נוסף, ואולי לסייע בידו בהחלטה לשלוח יד בנפשו. עושה רושם אפוא שבתקשורת ובמערכת המשפט לא ישקטו ולא ינוחו עד שיקיץ הקץ על קצב.
חיסול קצב אינו קשור למעשים בהם הורשע
הימין שותק שתיקה מפתיעה נוכח הנעשה לקצב. מפתיע שמחנה פוליטי שלם מתנער עד כדי כך מהאדם אשר מונה לנשיא במשמרת שבה כיהנה ממשלת ימין בהנהגת המדינה. אין צורך לערער על החלטת בית המשפט כדי להפסיק את מחול השדים סביב הנשיא לשעבר. ולא צריך לפעול למען זיכויו המוחלט. אולם המאמץ לחסל את קצב אינו קשור למעשים שבהם הורשע. הוא מתקיים בזיקה ישירה לאידיאולוגיה שבה אחז ולמחנה הפוליטי שבו צמח וגדל. לא יהיה זה משום אבסורד לטעון, שאילו היה מדובר באיש שמאל המקורב לחוגים המתאימים, הדברים היו נראים אחרת לחלוטין. אבל הנקמה בקצב היא נקמת דם פוליטית מעיקרה.
הניסיון המתמשך לעשות חיסול ממוקד בימין לא החל בקצב, וסביר להניח שלא יסתיים בו. יידע כל פוליטיקאי ימני כי הוא מטרה מסומנת היטב; כל חשד יהפוך, בגיבוי התקשורת, לכתב אישום שלא זו בלבד שיסתיים בהרשעה בטוחה, אלא במסע נקם תקשורתי. אין צורך לדון עתה בחנינה לנשיא המורשע, גם אם בעתיד יהא צורך לשקול אם לא הוענש די. יש צורך חיוני ודחוף לפעול כדי להבטיח את שלומו, גם כאשר הוא נמצא מאחורי סורג ובריח. במקביל, ראוי להיכנס לעובי הקורה של כתב האישום נגדו ופסק הדין על-מנת לברר את הלאקונות המצויות שם עד תומן. על קצב, יש לזכור, לא נגזר עונש מוות, ואלה הרוצים בדמו השפוך, אינם שוחרי טובת נשים נפגעות תקיפה מינית, אלא בעיקר מבקשים לשפוך את דמה של הדמוקרטיה הישראלית.
