|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
|
|
צפון-קוריאנים בבכי מתוזמר [צילום: AP]
|
|
רובוטים משועבדים בכיכרה של עיר [צילום: AP]
|
|
הבכי ההמוני בכיכר בשל מותו של מי שסיבך את ישראל יותר מכל במעגל רצחנות ודמים אינסופי, מעמיד את התקשורת הישראלית המופרעת בפרט ואת המוני האספסוף השמאלני שלנו בכלל, בשורה אחת עם מיליוני הרובוטים המשועבדים מקוריאה הצפונית
|
אין לך מראה מבריקה ומצוחצחת יותר להציב בפניה של התקשורת הישראלית הצבועה מאשר אירועי מותם של מנהיגי קוריאה הצפונית, אלילי העם, אז והיום. מותו לפני ימים מספר של הדיקטטור הצפון-קוריאני, קים ג'ונג איל, טקסי האבל וההתייפחות ההמוניים והמאורגנים היטב, ומנגד, הלעג הסמוי והמתון-משהו הפעם הזו של התקשורת הישראלית, מחייבים לשוב ולהתבונן במה שהתחולל כאן באמצע שנות ה-90 של המאה שעברה. בחודש יולי, 1994, הלך לעולמו הרודן הקודם, אליל העם, קים איל סונג, אביו של אותו ג'ונג איל, המת הטרי, אשר ירש אותו. הלעג של התקשורת הישראלית באותה עת להמוני העם הצפון-קוריאני עלה על גדותיו. רשתות הטלוויזיה שלנו מלאו התמוגגות של בוז אל מול ההמון הקוריאני המתאבל בפקודה, או שלא בפקודה, על מנהיגו האלילי הנערץ. הגיחוך ושעשועי הצחוק עד מיאוס פרצו מן האולפנים לנוכח התופעה הסוציו-אנתרופולוגית המוזרה הזו של פסיכוזה קולקטיבית מאורגנת היטב, המקיפה עם שלם, כאשר "משורה יציל רק המוות". והנה, מבלי שים לב, את עצמה גיחכה לדעת אותה תקשורת ישראלית רדודה וצבועה. לכאורה, היא הביטה בביקורת נלעגת ובבוז הרחק וחוצה, אך למעשה היא כיוונה בבלי דעת עמוק-עמוק פנימה, אל נבכי נפשה ורוחה שלה עצמה ועם זאת נחשפה לעיני כל במערומיה הקליניים, הפסיכו-קולקטיביים. |
|
רובוטים משועבדים בישראל של 1995
|
|
|
|
|
נוער הנרות. רובוטים מ-95' [צביקה ישראלי/לע"מ]
|
|
|
קצת פחות משנה וחצי לאחר מותו של האליל הצפון-קוריאני, ב-4.11.95, באותו לילה מר ונמהר בכיכר, חוסל ראש ממשלת ישראל, הדיקטטור יצחק רבין, האוויל האוסלואידי המשריש, האליל הנערץ והאולטימטיבי של התקשורת הישראלית הפוליטרוקית-שמאלנית בפרט ושל ההמון השמאלני הנבער מדעת בכלל. פסיכוזה קולקטיבית מאורגנת היטב כמו שהתחוללה אז בארצנו, לקול הלמות תופי הטם-טם של שבט התקשורת האינדיאני שלנו, לא מתרחשת אפילו ב קוריאה הצפונית. הבכי ההמוני המביש והמתוזמר בכיכר משום מותו של מי שסיבך את ישראל יותר מכל במעגל רצחנות ודמים אינסופי ובתסבוכת מדינית חסרת מוצא; ההתייפחות המזויפת של 'נוער הנרות' והזלת הדמעות כמו בהזמנה על מי שבאיוולתו הכניס לארצנו וחימש בתוספת, מכף רגל ועד ראש, את צבא המחבלים הניאו-נאצי שמטרתו האחת לחסל את מדינת ישראל בשלבים ובכלל זה את אותו הנוער; נהי התמרורים ההמוני והבלתי פוסק בעידודה המאסיבי והדביק של התקשורת בשל מות האיש שהמיט על ישראל את אסון הדמים של אוסלו - כל אלה מעמידים את התקשורת הישראלית המופרעת בפרט ואת המוני האספסוף השמאלני שלנו בכלל, בשורה אחת עם מיליוני הרובוטים המשועבדים מקוריאה הצפונית.
|
|
ישראל וקוריאה - פסיכוזה קולקטיבית אחת
|
|
|
|
אידיאולוגיה של לנין וסטאלין
|
|
|
|
| שורשי האידיאולוגיה של המשטר הצפון-קוריאני הרודני כמו גם שורשי האידיאולוגיה של השמאל הישראלי כולו, החל בהמוניו הנבערים מדעת וכלה בתקשורת הפוליטרוקית ובאספסוף הפרופסורי, נעוצים ונטועים עמוק באותה הקרקע הקומוניסטית עצמה מבית מדרשם רווי הרצחנות, הדמים, השוד והאונס, של לנין וסטאלין | |
|
|
|
ואל ייפלא הדבר בעיניך. כל הנחלים זורמים אל הים וכל האידיאולוגיות השמאלניות ברחבי הגלובוס מפכות מאותו המקור. הווה אומר, שורשי האידיאולוגיה של המשטר הצפון-קוריאני הרודני כמו גם שורשי האידיאולוגיה של השמאל הישראלי כולו, החל בהמוניו הנבערים מדעת וכלה בתקשורת הפוליטרוקית ובאספסוף הפרופסורי, נעוצים ונטועים עמוק באותה הקרקע הקומוניסטית עצמה מבית מדרשם רווי הרצחנות, הדמים, השוד והאונס, של ולדימיר איליץ' אוליאנוב ובן-טיפוחיו הגרוזיני, יוסיף (סוסו) ויסריונוביץ' דז'וגשווילי, הלא הם לנין האליל וסטאלין 'שמש העמים'. הנה כי כן, זהות הקרקע האידיאולוגית היא שמכתיבה כאן את זהות דפוסי ההתנהגות: בכי-נהי תמרורים מאורגן ומתוזמר היטב בכיכרה של עיר, בשל מותו של רודן אוויל שהועלה על-ידי נתיניו למדרגת אליל. העם הצפון-קוריאני מכאן והמוני השמאל הישראלי כולו מכאן. פסיכוזה קולקטיבית אחת, שורש אידיאולוגי אחד, עם אחד. קום התנערה עם חלכה / עם עבדים ומזי רעב / אש נקמות הלב לחכה / לקראת אויב היכון לקרב... קים איל סונג, הלך. קים ג'ונג איל, הלך. יצחק רבין, גם הוא הלך. יצחק רבין? קים איל רבין!
|
|
| תאריך:
|
21/12/2011
|
|
|
עודכן:
|
21/12/2011
|
|
חן בן אליהו
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
זלמן שני
|
21/12/11 16:39
|
|
|
|
|
|
אחת שיודעת
|
21/12/11 19:58
|
|
|
|
|
|
רינה ירקוני
|
21/12/11 20:04
|
|
|
|
|
|
רונן גולדשטיין
|
21/12/11 20:29
|
|
|
|
|
|
זלמן שני
|
21/12/11 21:31
|
|
|
|
|
|
איפכא מסתברא
|
22/12/11 12:41
|
|
|
|
|
|
ראובן כהן
|
22/12/11 13:26
|
|
|
|
|
|
איפכא מסתברא
|
22/12/11 14:46
|
|
|
|
2
|
|
יוני הגדול
|
21/12/11 17:02
|
|
|
|
3
|
|
פועה
|
21/12/11 20:16
|
|
|
|
|
|
יריב דה בוטון
|
22/12/11 01:23
|
|
|
|
|
|
ירדנה
|
22/12/11 07:16
|
|
|
|
|
|
רונן גולדשטיין
|
22/12/11 18:52
|
|
|
|
4
|
|
חשדנית
|
21/12/11 20:54
|
|
|
|
5
|
|
ניחוח הסיקיריקים
|
21/12/11 21:05
|
|
|
|
6
|
|
מב"י
|
22/12/11 00:13
|
|
|
|
|
|
צבי לביא
|
22/12/11 10:29
|
|
|
|
7
|
|
ישמעאל
|
22/12/11 08:14
|
|
|
|
|
|
רינה ירקוני
|
22/12/11 21:38
|
|
|
|
8
|
|
אבי געזונט
|
22/12/11 10:37
|
|
|
|
9
|
|
צנחן
|
22/12/11 18:01
|
|
|
|
10
|
|
כמה רוע
|
22/12/11 18:15
|
|
|
|
|
|
גילה פ.
|
22/12/11 20:41
|
|
|
|
|
|
בן הארץ
|
22/12/11 21:54
|
|
|
|
|
|
גילה פ.
|
22/12/11 23:01
|
|
|
|
|
|
גילה פ.
|
23/12/11 02:24
|
|
|
|
11
|
|
רינה ירקוני
|
22/12/11 21:31
|
|
|
|
12
|
|
הסטלן הנודד
|
3/01/12 14:01
|
|
בשבוע שעבר הצגנו במאמר את עיקרי הוראות הרשות לניירות ערך בדבר הצורך בהטמעת תוכנית אכיפה בחברות ציבוריות. השבוע ננסה לבחון את הנושא מנקודת מבטם של הדירקטורים ונושאי המשרה.
|
|
|
|
|
"ישראל שנואה כיום יותר מכל מדינה בהיסטוריה" - כך קבע לאחרונה פרופ' אלן דרשוביץ, הפרקליט בעל המוניטין הבינלאומי בהגנה על ישראל, כשאצלנו מתקבלים דברים אלו כהערה על מזג האוויר במקום צלצול מעורר להדיפת הסכנה. תהליך זה התחיל אחרי טבח סברה ושתילה במלחמת לבנון הראשונה אך נעצר לתקופת-מה, ביוזמה שכותב שורות אלו היה שותף לה (ותוארה גם בספר האחרון שכתבתי).
|
|
|
|
|
אחת הדמויות המרכזיות בטרילוגיה המרתקת של סטיג לרסון היא ליסבת סלנדר. ליסבת היא נערה צנומה ונמוכה, אולם חזותה רחוקה מלהעיד על אופייה. ליסבת אלימה מאוד ורואה באנשי החוק אויב. לעולם אין היא פונה למשטרה, את בעיותיה היא פותרת בעצמה. התקשורת מסתכלת על סלנדר כעל ארגון טרור.
|
|
|
|
|
הייתי מבקש לנצל הזדמנות זו ולהודות לכל הטוקבקיסטים המסתתרים תחת כינויים שונים ומשונים, העונים בהתלהבות יתר למאמרי, ובמיוחד לציין אחת - אישה ששמה/כינויה חנה שרה. אנשים שכולם עד האחרון שבהם - מפחדים לחשוף את זהותם, אך מנסים לעשות את המלאכה לראש הממשלה נתניהו - אובד העצות מהימין. אולי כדאי גם לציין שאין זה מענייני אם חלקם או כולם "שכירי חרב"...
|
|
|
|
|
בעשורים האחרונים התפתח תחום חקר ההלכה במישורים רבים: תיאוריות מתחום המשפט והפילוסופיה החלו לשמש את החוקרים לצורך הבנת ההלכה, נוסחו תיאוריות עקרוניות לגבי תחומים שונים בעולם ההלכה, שאלות מהותיות כגון מהי מחלוקת או מה המשמעות של "תורה מן השמים" נדונו בהרחבה, ועוד. עם זאת, השאלה הבסיסית והחשובה - כיצד מכריע פוסק בשאלה הלכתית ומה הם התהליכים שעוברים בראשו כאשר הוא כותב פסק הלכה - כמעט שלא נדונה במחקר. הסיבה לכך היא שלעוסקים בתחום ההלכה (הן בעולם המסורתי והן בעולם המחקר) ישנה מעין הנחה סמויה שאינה מאפשרת לשאול אותה; הם מניחים כי כאשר מגיעה שאלה הלכתית לפני הפוסק הוא פותח את ספרי ההלכה, בודק מהי שורת ההלכה ופשוט מחיל אותה על המקרה שלפניו. אך הנחה סמויה ורווחת זו, המנטרלת את האפשרות לחקור כיצד פועל הפוסק, רחוקה מאוד מלתאר את תהליך הפסיקה כפי שהוא מתרחש באמת.
|
|
|
|
|
