סקר של מכון סמית מלפני שנתיים מצא כי 29% מהחרדים מתנגדים באופן כללי להפרדה הנהוגה בכמה מקווי התחבורה הציבורית - 10% מהם מעוניינים בביטולם המוחלט ו-19% מציעים לצמצמם. הרוב המוחלט של הציבור החרדי אדיש לנושא, ורק אחוזים בודדים תובעים הפרדה.
לא עניין של הדרת נשים
אבל לסקר הזה אין חשיבות של ממש, שכן מדובר בתחבורה ציבורית ולא בתחבורה פרטית. גם אם 100% מהחרדים היו תומכים בקווים נפרדים בהגדרתם, הרי שהדבר עומד בסתירה למהותה של תחבורה ציבורית. תחבורה ציבורית אינה מבדילה בין גברים לנשים, בין יהודים לערבים, בין עולים חדשים לוותיקים, בין מבוגרים לילדים, והיא פתוחה לכל מבלי שתינתן לנוסע כלשהו הזכות לקבוע היכן יישב נוסע אחר. לכן גם אם נניח שטניה רוזנבליט, שהפכה לסמל המאבק, פרובוקטיבית ומקבלת מימון מהקרן החדשה, היא עדיין צודקת - שכן בתחבורה הציבורית זכותה המלאה לשבת היכן שתרצה וללבוש מה שתרצה גם אם 99.9% מהנוסעים הם חרדים.
הסוגייה עלתה לסדר היום הציבורי בטעות ותויגה כ"הדרת נשים". היו אף כאלה שניצלו את העניין כדי לחבוט בחרדים ולנסות "לחנך" אותם, ומנגד - חרדים שניצלו את ההסתה נגדם כדי להשיב מלחמה שערה. ככה זה במקומותינו - במקום לנהל דיון ענייני כדי לפתור מחלוקות, מתכתשים עד זוב דם.
מקווה באמצע האוטובוס
התומכים בתחבורה ציבורית נפרדת מתחלקים לשניים: קיצוניים ומתונים. גם הקיצוניים מתחלקים לשניים: אלו המחמירים על עצמם מתוך דאגה אמיתית לרמתם הרוחנית ואלו שדואגים יותר לרמתם הרוחנית של אחרים. בעוד שהראשונים יעדיפו שלא לעלות על אוטובוס מעורב, האחרונים יעירו וינאצו את אלה שאינם נשמעים לתכתיביהם. עם האחרונים צריך למצות את מלוא חומרת הדין, אך באחרונים היה ראוי להתחשב ולהקים עבורם תחבורה נפרדת - אבל פרטית ולא ציבורית. אותם לא מטרידה רק בעיית החיכוך במעברים והישיבה המעורבת, אלא גם בעיות קלות יותר שלא בהכרח קשורות לצניעות ויש להן פתרונות הלכתיים, ובהן: מיצוע (הליכת גבר בין שתי נשים או הליכת אישה בין שני גברים), לבוש צנוע אך לא צנוע מספיק וחשש להסתכלות באישה כדי ליהנות מיופיה.
בתחבורה משלהם יוכלו חרדים לשבת היכן שירצו, לעבור בשכונות שירצו ואפילו לשים מקווה באמצע האוטובוס... אבל לתת תחבורה פרטית שלא תיהנה מסובסידיה ממשלתית למעוניינים בכך, אינה דבר פשוט כפי שנדמה, משתי סיבות:
- תחבורה פרטית שתהיה זולה יותר תתחרה בתחבורה הציבורית, והדבר יפגע בשירות שיינתן, בהכנסות המפעילים ובאפשרות לבצע סבסוד צולב בין הקווים הרווחיים לקווים שאינם רווחיים. כיוון שכך - העלות שתיפול על משלמי המיסים תלך ותגדל. ממילא, ייחשף ציבור המשתמשים בתחבורה הציבורית ביתר שאת לשינויים בתקצוב זה בידי הממשלה;
- תחבורה פרטית שתפעל בחינם אינה דומה לעיתון שמחולק חינם. גם אם כמה בעלי הון יבקשו לממן אותה, יהיו העלויות גבוהות מדי גם עבורם. האלטרנטיבה היא להפעיל תחבורה פרטית בתשלום, אלא שאז יהיה היחס המשפטי אל החברה המפעילה כאל גוף דו-מהותי, ויחולו עליה חובות שיסודן במשפט המינהלי ובמשפט הציבורי, לרבות השוויון וכבוד האדם. או-אז תהיה חזרה לנקודת המוצא האם ההפרדה היא בכלל חוקית, ואם יבוא אפילו נוסע אחד שיעורר את הנושא הרי שיימצא צדק משפטי בדבריו. כלומר, המפעילים הפרטיים נותנים למעשה שירות שבמהותו הוא ציבורי, והם ייהנו - גם אם באופן עקיף - מהשקעות שונות של המדינה בתחבורה ציבורית, כגון: תחנות, תכנון מסלולי נסיעה, נתיבים בעלי העדפה, עדיפות במערכות תנועה שונות ובנתיבים מסוימים ועוד.
נסיונותיהם של חרדים לקדם תחבורה פרטית צפוי אפוא להיתקל בחומה בצורה. כאשר פנה השבוע ח"כ
אורי מקלב (יהדות התורה) לראש הממשלה וביקש ממנו כי יפעל בנושא, השיב לו נתניהו כי לא יקום ולא יהיה. ומה יהיה על הפגיעה בחופש הפרט? אין ברירה, זה המחיר שמשלם כל אזרח במדינה מערבית. הוא מוותר על כמה חרויות קטנות כדי שהמדינה בה הוא חי לא תיהפך למדינת עולם שלישי. לפעמים אתה בצד הנכון של הגלגל ולפעמים בצד הנעשק.
מאחר שתחבורה פרטית אינה בת יישום, עומדות בפני המחמירים אפשרויות חלופיות, נוחות פחות - לעצום עיניים בזמן הנסיעה, להמתין לאוטובוס פחות צפוף, לנסוע בטרמפים, או פשוט לבלוע את הצפרדע ולהתגבר על יצרם כפי שנהגו תלמידי חכמים בדורות האחרונים שעה שהיו נוסעים ברכבות מעורבות, עם רחמנא לצלן - גויות גמורות, שלא תמיד היו לבושות בצניעות. המצב לא תמיד אידיאלי ונוח, ואין ברירה אלא להשלים עם המציאות הקיימת, אלא אם כן תבוא הרבנות ותגדיר את האוטובוס כ"מקום קדוש"...
חלופות מציאותיות
למרות האמור לעיל, לא הכל אבוד מבחינתם. הבעיה שמציקה לרוב החרדים היא החיכוך בין המינים ואי-הנעימות שבו. עד הקמת קווי ההפרדה בתחבורה הציבורית, מה שעשו חרדים שרצו להחמיר זה לקום בנימוס ובדרך-ארץ כאשר מישהו מהמין השני התיישב לידם, ולהתיישב ליד מישהו מבני מינם. לא הייתה חלוקה לאחורי האוטובוס ולקדמתו. הבעיה מתחילה כאשר מתחיל להיות צפוף באוטובוס.
באוטובוסים בינעירוניים לא צפוף בדרך כלל, וזאת לנוכח האיסור מהשנים האחרונות להעלות יותר מעשרה נוסעים בעמידה. רווח שכזה בין הנוסעים נותן מרחב תמרון לנוסע ובעיקר לנוסעת שחרדה לצניעותה. כוונת
משרד התחבורה לדחוק את הנוסעים כמו סרדינים ולהתיר העלאה של עד 20 נוסעים בעמידה תחריף את הבעיה.
הצרה היא באוטובוסים העירוניים בהם אין הגבלה על העלאת נוסעים בעמידה. אבל צפיפות באוטובוסים היא לא בעיה של חרדים בלבד. היא מאפיינת את כלל נוסעי התחבורה הציבורית, והיא מהווה פתח להטרדה מינית של נוסעות. ממילא, הפתרון לכך צריך להיות ברמה המערכתית. קרי: הגברת תדירות האוטובוסים באופן שיצמצם ככל הניתן את הצפיפות הבלתי נסבלת. לא יקרה כלום אם יבוטלו קווי ההפרדה. הדבר יגרום נחת למשפחות חרדיות רבות שנאלצו להתפצל במהלך הנסיעה ושסובלות מהשתלטות זוחלת של פלגים קיצוניים במגזר על אורחות חייהן. בסופו של דבר, כמעט כל הנוסעים בקווים אלה הם חרדים, והחשש כי יטרידו את בנות קהילתן תוך כדי נסיעה אפסי.
על שתי הנקודות הנ"ל בדיוק צריך הציבור החרדי להילחם - לא להגדיל את מספר הנוסעים בעמידה בתחבורה בינעירונית ולתגבר את האוטובוסים בתחבורה העירונית כדי להימנע מצפיפות.
