התקשורת בישראל: לא "איכותית" ולא "נרדפת"

הדברים הבאים מהוים תגובה חצי-אינסטינקטיבית לדברים שקראתי בעתונים בשני נושאים מדוברים מאוד בימים אלה: "האיום" כביכול על חופש הביטוי באמצעות "מגה-חקיקה", ו"האיום" כביכול על אי תלותו של בית המשפט העליון כתוצאה מ"מבול שינויים" תחיקתיים ופרוצדורליים בהליכי בחירתם של השופטים לרבות נשיא בית המשפט העליון. כל כותב, מעריך מראש את האינטרפרטציה שיעשו קוראיו לדבריו, ואת הצורך להיות מסוגל להוכיח שהוא "פוליטקלי קורט" בכתיבתו ברמה כזו או אחרת. לפיכך הנחת העבודה שלי היא שבכל המאמרים הנכללים בתגובה זו, קיים המסר המרכזי לצד "האליבי" שאמור לאזן את דברי הכותב.

ברוב ההתייחסויות הבאות מובאים דברים בשם אומריהם בהשמטות חלקיות ועריכה מצומצמת, הבאות לשרת את הדגשים שאני רואה בהם את ליבת המסר בנושאים הנדונים. דברי התגובה / התיחסות שלי יהיו על כן קצרים ואולי גם מעט בוטים, שהרי בסוג כזה של התיחסות, בדומה ל"משטר השיח הטלוויזיוני", יש מקום כמעט אך ורק לסיסמאות.

בן כספית, מעריב-דעות, 12.12.11 ("זה גם בגללנו"):

"ההתקפה המתואמת על התקשורת החופשית בישראל נמצאת בעיצומה... ואחרי כל זה יש גם צד אחר לסיפור. שמימנו שואבים קבלני החיסול, קלגסיו של ראש הממשלה, את עוצמתם. צפיתי בטלוויזיה שלשום... ואיך דווח על הפרשה ערוץ הטלוויזיה שבו צפיתי... "ביקורת חריפה על המועמד הרפובליקני ניוט גינגריץ' ". ... זו לא הייתה הטלוויזיה של הרשות הפלשתינית... אני חושב שערוץ ישראלי צריך לדווח על אמירתו האמיצה של גינגריץ' בדרך אחרת... הבעיה היא שעם הגישה הזו, השנאה העצמית הזו, התבוסתנות והפוסט-ציונות הזו, אין פלא שמעט מדי אנשים מוכנים להגיד און רקורד שאנחנו צודקים. ... זו אינה סיבה להתנפלות הנוכחית על התקשורת. ממש לא. ...כששמעתי את הדיווח הזה לאורך כל הבוקר שלשום, בערוץ טלוויזיה ישראלי-ציוני, התחלתי להבין מדוע למה הציבור חושב שהתקשורת לא מייצגת אותו".

למעשה, אין צורך להוסיף. הדברים מדברים בעד עצמם. אחרי 20 שנים של תקשורת כזו ולעיתים גרועה עוד הרבה יותר, "קלגסיו" של ראש הממשלה למדו כנראה בבית ספר לאחריות רחמניות.

מאיר בלייך, מעריב-דעות, 12.12.11 ("מאזן האימה"):

"נתניהו, לוין ושות' לא מחפשים אמת, הם רוצים להרתיע". כותרת משנה זו מספרת את הסיפור כולו: השתלחות נטו. שכן בכל 400 המילים לערך של המאמר אין אפילו בדל הוכחה לטענה הבסיסית אותה הוא מציג. כל הדיון נסב על השאלה מתי יתחילו העיתונאים או כלי התקשורת לפחד לשקר או להוציא במשתמע לשון הרע על אזרחים ואנשי ציבור. הדיון הוא כלכלי במהותו: האם 300,000 ש"ח הם היטל אפקטיבי או שיש להשאר בתחומי הסכומים הנוכחיים (50,000 ש"ח) שכבר הוכיחו שאינם משרתים את המטרה - מניעת שימוש לרעה בתקשורת ע"י מי שעובדים בה, מי שמנהלים אותה ומי ששולטים בה. אין זה חשוב כלל אם הסיבה לשימוש לרעה היא פוליטית, כלכלית, אישית, רשלנית או אידיאולוגית. זכות הפרט לשמירת שמו הטוב אינה נגזרת מהסיבה שבגללה בוחר מי שבוחר לפגוע בו.

התמונה ברורה: שיקולי האתיקה והאסתטיקה הציבורית אינם חשובים. חשוב ה"חופש העיתונאי לנהל כתיבה פרועה וכל מי שעשוי לרסן זאת או למתן זאת הוא "אויב העם", "ריאקציונר" ו"סותם פיות מקצועי"; האמנם?!

ארז תדמור, מעריב-דעות, 12.12.11 ("בקרוב תהיה כאן דמוקרטיה")

תדמור בוחן פן אחר של סוגית יחסי האדישות-איבה שבין הציבור לתקשורת. במוקד העלילה סיפור "הבריחה" של בנק לאומי ממבצע "שני מילון סיבות טובות", תחת "האיום הוולונטרי הדמוקרטי" של שלום עכשיו להחרימו כלכלית. הפעם התהפך הגלגל: אבירי השיוויון וחופש הדיבור, החליטו להלחם ביריב אידיאולוגי שלהם ("תנועת אם תרצו"), והדרך האופטימלית שמצאו לכך, היא "חרם" ופגיעה בעשרות עמותות אחרות שסכום הכסף בו מדובר הוא עבורן חמצן קיום. "תמות נפשי עם פלישתים" בנוסח מודרניסטי ופוסט-ציוני של תנועה המתימרת להיות גם חברתית. שינאת החינם העבירה אותם שוב על דעתם, ובמשפט שלמה הכלכלי שעמד לפניהם הכריעה גישת בית שמאי לאמור: "גם לי גם להם לא יהיה... גזורו".

את הלחץ על בנק לאומי הפעיל המיעוט המבוטל המכונה "שלום עכשיו" באמצעות "חופש הביטוי והשיסוי" באינטרנט, כשהוא מנצל יתרון יחסי כלכלי זמני, להשגת נצחון שולי במערכה ענקית. כמו בעבר, יהיה הדבר תקדים לתגובות שתבואנה כאשר עמך יאכל את המשמעות המלאה של חרם זה. יש להניח שאז נחזור ונשמע שוב את זעקות הגוזל הנשדד, כפי שהיה בתרחישי הסרבנות בפעילות לנידויים של מחרימים בתחומי תרבות, אקדמיה, וכלכלה אחרים ועוד. הואיל והציבור בישראל ברובו הגדול ציוני, אין תקומה בה למשרתי הפוסט-ציונות והאנטי-ציונות, יהיו הישגיהם הנקודתיים והזמניים אשר יהיו, כפי שאומר גם תדמור במאמרו.

אראל סגל, מעריב-דעות, 24.11.11 ("פרק בהילכות פופוליזם")

אנחנו עדיין בנושא התקשורת והתיקונים לחוק לשון הרע. סגל תוקף את סוגית הצביעות העולה מ"כינוסי החירום" של עיתונאים בישראל, המבקשים להותיר על-כנה את זכותם להפעיל "לשון הרע" ולא להענש על כך. מספר נקודות עליהן מצביע סגל ראויות לציון והדגשה:

א. התלהמות אינה נחלתו של "הימין", גם העיתונאים יודעים היטב את המלאכה;

ב. הפופוליזם של השמאל, עדיין "מתקדם" מזה של הימין ויכול ללמד את הימין פרק מרהיב בתורת הקטש ההיסטורי;

ג. צביעות היא התמחות של הברנג'ה עליה אומר סגל: "ראיתי את הדמוקרטים הגדולים בהתגייסות למען אוסלו ובתמיכה הדורסנית בהינתקות. ראיתי אותם מובילים את מסעות הצלב להפלת ממשלות נתניהו. הייתי שם כשהתקשורת כגוש אחד, תמכה ופמפמה את מחאת רוטשילד. מחאה שהוכיחה שוב את קוצר הראות של העיתונות. ...מי שזרעו בהלה , קוצרים עתה מיתון מוקדם... . במשך שנים , הציבור הישראלי מביע אי-אמון סדרתי וגורף בתקשורת, באמינותה, ביושרתה. הצגת חוק לשון הרע כ"חוק ההשתקה" הוא "ניסיון נואל , שקרי ומכוון לתאר את החוק כניסיון צלהתנכל לחופש הביטוי".

האגוצנטריות של התקשורת עומדת גם כאן במוקד ההתיחסות. דרישה לפיקוח על התנהלות התקשורת, לאחריות בפרסום עובדות וצפיה לחסינות מוחלטת של "הממלכה השביעית", הם נקודת מוצא של התיחסות התקשורת לתיקון לחוק. כל מי שמבקש לשנות פסיק בדברים, פוגע בעליל ובאופן אנוש באליתה בעיני עצמה והופך כהרף עין ל"אויב העם". מותר לדון בתיקון, ויתכן שיש בו לקונה כזו או אחרת, אבל אין מקום, כפי שגם אומר סגל ל"זעקות שבר היסטריות על מות הדמוקרטיה". אפילו במאבקה המיותר והאבסורדי מצליחה התקשורת הבלתי אחראית שלנו בשקריה והגזמותיה לגרום נזק חמור לתדמיתה של מדינת ישראל. שוב אנו עדים לגישה של "יקוב הדין את ההר, ואלי לא יגע".

נועם שרביט, מעריב-דעות, 23.11.11 (הנזק הוכח)

כותב שרביט (כן, גם הוא): "משהו רע קורה לתקשורת הישראלית. מדובר בתהליך ממושך המגיע בכל פעם שיאים חדשים. מי שאמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, הפכה לבולדוג מכוער וזועם החושף את שיניו בפני כל עובר אורח." על שלושה פשעי אדום ועל ארבעה לא אשיבנו...." ברוח הדברים מונה שרביט את פשעי התקשורת, שהם גם חולייה ההולכים ותוכפים ,הולכים וגוברים:
א. התנגדות אוטומטית לכל הצעה המבקשת לרסן ולובמקצת את כוחה;
ב. הפניה לעלה תאנה בדמות כללי האתיקה ומועצת העיתונות;
ג. תחרות פרועה בין כלי תקשורת על הזכות להיות ראשונים בהבאה לציבור של הסנסציה התורנית, בכל מחיר;
ד. חטא ההיבריס;
ה. סרוב שיטתי ומתמשך לבדוק את עצמם ולתקן את משוגותיהם;
ו. זעקות שבר כנגד כל ביקורת המוטחת בה;
ז. שמם של רבים הוקרב כבר על מזבח הרייטינג ועל מזבח תוענת השוא של "זכות הציבור לדעת".

גם עתה כאשר הגיעו מי האפסיים בהם משתכשכת לה תקשורת זה זמן רב עד לאפו של הציבור ושל נציגיו בבית המחוקקים, עדיין אין התקשורת מסוגלת לקרוא את התמונה לאשורה. ובמקום לערוך חשבון נפש ולקיים הדברות עם המחוקק, בכדי למנוע טעויות אמת ולאזן את כללי השיפוט שיופעלו עליה, היא ממשיכה בסורה, בסרבנותה ובהתנשאותה. החוק יתוקן על אפה ועל חמתה של התקשורת משום שזו דרישת הציבור; כן, גם לו יש מה להגיד. השאלה היא אם יעשה הדבר מתוך הבנה ושיתוף פעולה, או באמת על אפה ועל חמתה של התקשורת.

דנה ויס, מעריב-דעות,20.11.11 (כדאי להיות מוטרדים)

דנה ויס מוטרדת מהעובדה שמסתבר פתאום שיש במדינת ישראל בעל-בית. אחרי שיחד עם רבים מעמיתיה בתקשורת ביקרה את חוסר משילותה של ממשלת ישראל ואת העדר עמוד שדרה בדרג הפוליטי המוביל, היא מבקרת עתה את היוזמה שלהערכתה עשויה הפעם להשפיע עליה באופן אישי.

משום מה היא מערבבת מין בשאינו מינו ומחברת את הטיפול בתקשורת לטיפול בבית המשפט - שתי רשויות נפרדות לחלוטין שרק שני דברים משותפים להן: א. שתיהן אינן נבחרות על-ידי הציבור ובכל זאת מבקשות להיות דומיננטיות בקביעת אורחות חייו ובשיפוט על מעשיו; ב. שתיהן אליתסטיות, לא סובלניות ומשוחררות אפריורי מטעויות אנוש. אצל דנה ויס כל פעולת חקיקה שמקיפה יותר משני חוקים בו זמנית, היא "בולמוס חקיקה" עצם העובדה שבמשך שנים המתינו תיקוני חקיקה לא מעטים לתורם, ואי קידומם הביא להתנהלות לא תקינה במסודות שילטוניים מרכזיים כבית המשפט עצמו, אינה מטרידה אותה מטרידה אותה העובדה שעתה גמרו הכנסת והממשלה אומר לתקן את המעוות. מעניין!

כשאר היא נדרשת לתקשורת, אותן אמות מידה מפוקפקות מנחות את התיחסותה. תיקון לחוק לשון הרע הוא שוב "סתימת פיות". והדרישה מערוץ 10, ערוץ מסחרי שקבל מהמדינה "מתנות" רבות ושונות בכסף, זכויות ושווה-ערך כספי, לעמוד בהתחיבויותיו הכלכליות, דרישה אלמנטרית מכל אזרח, וכלפי ערוץ 10 היא אינה חדשה, הופכת בפיה של ויס "תביעה דרקונית" ו"התנכלות לתקשורת". לא דובים ולא יער. זו תביעה אתית בסיסית שכל גוף סטטורי מסחרי חייב לראות כיסוד מוסד של התנהלותו היום יומית. המוזר בגישתה של ויס ושותפיה לדעה הוא שעניין זה אינו מובן מאליו בעיניהם, שאינו צריך כלל להדון בכנסת.

וברוח הסיסמאות הנבובות של שמאל הזוי, בסיפא של דבריה היא מצליחה בכוח כשרונה יוצא הדופן לשוב ולחבר בין מדינה יהודית לדמוקרטית - היכן הקשר?! בית משפט, בהגדרה הוא מוסד דמוקרטי. והתאגדות מקצועית של עיתונאים לשמירה על אינטרסים סקטוריאליים שלהם או של מגישות תה באוניברסיטה מאותה סיבה בדיוק, גם היא אקט דמוקרטי מובהק. שני הדברים קיימים במדינה היהודית, אז היכן צצה הבעיה של ויס? תמהני? האם השמצת המדינה היא רפלקס מותנה שמאלני להכעיס?

בן דרור ימיני, מעריב-דעות, 20.11.11 (על כוח הביטוי)

חסד של אמת עושה עימנו ימיני כאשר הוא מונה בראשית המאמר חשדות, חשדות לכאורה והדמונים המוסווים המאיימים על התקשורת בישראל, סה"כ ארבעה במספר. משום שעשה מלאכה נאמנה באזכור הדברים, אני פטור מלחזור עליהם כאן. לכאורה ריבוי מטריד. לאחר שנעניתי לאתגר שהציג ימיני, וזכרתי גם את זעקותיהם של ויס, בלייך וכספית והתחלתי לדאוג, בא ימיני ושופך עלי צוננים כשהוא גורס: ..."כדאי גם לעשות סדר בדאגה". וכאן באים כדורי ההרגעה: "אין שום חשש לחופש הביטוי בישראל..."; "בשבועות האחרונים הייתה כאן מחאה רבתי על גל החקיקה החדשה.

שוב התגייסה התקשורת כדי להזהיר אותנו מפני סוף הדמוקרטיה."; "ביום שישי (18.11.11) פתחה איילה חסון את שידורי יומן הדגל של רשות השידור בהצהרה דעתנית. היא בצד שמגונן על האוליגרכיה השיפוטית. זכותה... . האם העמדה של חסון הייתה "אמיצה" או שמא עמדה שמאפיינת כמעט את כל המגישים והמראיינים בתקשורת הציבורית? ... האם יש סיכוי שמישהו עם עמדה הפוכה היה זוכה לאותה במה?"; "לאולפן הוזמן פרופ' מוטה קרמניצר, איש מרץ, כדי שידקלם מה שחסון רתצתה לשמוע. לקינוח הצטרף שביט שיסביר מה ששמענו משני קודמיו. שלושה דעתנים. דעה אחת. זה חופש הביטוי? זה לא היוצא מן הכלל בתקשורת. זה הכלל."

בהמשך מתפלמס ימיני עם "האוליגרכיה השיפוטית" הדוחה "...בתגובה פבלובית כל ביקורת עניינית... כסכנה לשלטון החוק" ומסיים בכך שהתקשורת לוקה באותה תסמונת. המאבק חייב להיות מאבק למען חופש הביטוי - שלוש דעות של שלושה דעתנים ולא שלושה דעתים ודעה אחת. חופש ביטוי סלקטיבי אינו חופש ביטוי. להפך.

לסיכום הוא אומר: "יש סכנה לחופש הביטוי. היא נובעת גם מהעדריות והאטימות של התקשורת עצמה. ... כדאי להביט גם בעצמנו. בואו נדאג לחופש הביטוי. לא רק לכוח הביטוי."

עד כאן נאמרים הדברים בשם אומרם, וכך אנו מביאים כידוע גאולה לעולם, וגם אין צורך לחזור על הדברים בלשון ברורה ומוחצת יותר. הדברים הם דברים של איש תקשורת, וחזקה עליו שהוא מבין משהו בנושא. אבל חשוב לא פחות להדגיש דברים החוזרים על עצמם הן מפי עמך והן מפי גורמי הממשל והחקיקה: התקשורת בהתנהלותה, כמו גם בית המשפט בהתנשאותו האטומה, הם מקורות ההסתייגות הציבורית והגורמים העקריים הדוחפים את היוזמות התחיקתיות האחרונות. ככל שימשיכו מערכוות אלה להתעלם מהאיתותים המשוגרים לעברם בקצב ועוצמה הולכים וגוברים, כך יגדילו את התמריץ "ללמדם לקח", ובתהליכים של "ענישה" קיימת תמיד סכנת ההגזמה.

ברוח דומה עוסקים באותו נושא, בערך באותה תקופה, ח"כ אקוניס "על דמוקרטיה וצביעות" (מעריב-דעות, 5.12.11), פרופ' גבי וימן (מעריב-דעות, 20.11.11) ואחרים. למעט אליתיסטים מובהקים המזוהים כשמאל שמאלי, רוב הדוברים מבינים, חשים או למצער מתחשבים בדעת הציבור ומשלמים לה מס שפתיים, שהמצב הנוכחי חייב להשתנות, והוא עתיד להשתנות באופן אותו דורש הציבור. עם כל ההתחשבות בזכויות הפרט, חופש הדיבור, וכבוד האדם, כולם נתונים לפרשנות והפרשנות נוטה ותטה בדמוקרטיה תמיד לעבר השקפותיו של רוב הציבור. נרצה או לא נרצה, זו הדמוקרטיה הבסיסית והאמיתית: זכויות הרבים חייבות לאזן את זכויות היחיד, וכאשר אין אפשרות לכך, תגברנה תמיד זכויות הרבים.