ביהדות התורה חוזרים שוב ושוב על הטענה שלפיה ממשלות השמאל נתנו יותר. יו"ר ועדת הכספים משה גפני הוא ממובילי הקו. אגב, טענה דומה השמיע לא אחת גם השר יעקב מרגי משס. מי שלא מכיר מקרוב את המערכת הפוליטית עשוי להגיע למסקנה שהסיעות החרדיות הלכו עם העבודה מאז ומתמיד ונהנו מהברית, וכששינו מדרכן ועשו טובה לליכוד לא באו על שכרן.

זה לא מדויק. הברית ההיסטורית הייתה קיימת בין מפא"י למפד"ל - זו האחרונה ישבה בכל ממשלות מפא"י מאז קום המדינה - לא בין מפא"י לחרדים. אגודת ישראל פרשה מממשלת בן-גוריון השנייה בתחילת שנות ה-50 בגלל המחלוקת סביב שירות בנות בצה"ל. כשבע שנים ישבה בחוץ, חזרה לממשלה רק לסירוגין, ותקעה בה יתד באופן קבוע רק עם עלייתו של בגין לשלטון ב-1977. מאז לא קמה ממשלה בישראל ללא לפחות אחת מהסיעות החרדיות, מלבד ממשלת שרון השנייה. גם אז לא הסתדר שרון ללא תמיכתן, ובמארס 2005, חמישה חודשים לפני ההינתקות, הכניס לקואליציה את יהדות התורה. בלעדיה לא הייתה לממשלת ההינתקות תשתית פרלמנטרית שתאפשר לה לתפקד ביומיום.

התיקים והתפקידים שקיבלו שס ויהדות התורה בממשלות העבודה לא היו שונים מאלה שקיבלו בממשלות הליכוד. משרד הפנים (לשס), משרד הבינוי והשיכון, המשרדים החברתיים, ומפעם לפעם ראשות ועדת הכספים. הליכוד היה לעתים נדיב יותר (ברק למשל, בעקבות קמפיין "נאש קונטרול", העביר את תיק הפנים לישראל בעלייה). כשגפני מדבר על היתרונות שמהם נהנו החרדים בממשלות העבודה הוא ככל הנראה מתכוון לחלוקת התקציבים.

לא מן הנמנע שיש דברים בגו. העבודה ידעה לתת יותר וזאת משתי סיבות. האחת, היא ידעה טוב יותר לשלוט. השנייה, ישיבתן של הסיעות החרדיות בממשלות השמאל נתפסת בעיני המצביעים שלהן כלא טבעית. הפוליטיקאים החרדים (האשכנזים לפחות) מרגישים נוח יותר עם השמאל. הרחוב מזדהה ברובו עם הימין. קואליציה עם הליכוד היא כמו נישואין על-פי דת משה וישראל. בקואליציות עם השמאל החרדים הם במעמד של פילגש, ולפילגש תמיד מעניקים תכשיטים יקרים וכספים על-מנת לתגמל אותה על המעמד. עובדה: אפילו אריה דרעי בשנת 1992 חש צורך להצטדק לאחר שנכנס לממשלת רבין.

אמנם, גם את האישה החוקית לעתים לומדים לתגמל. בקדנציה הנוכחית, לראשונה הכניסה הממשלה לבסיס התקציב את המימון לאברכים שגדל כמעט למיליארד שקלים. 998 מיליון ליתר דיוק. קודם לכן הסכומים היו קטנים יותר, ומרביתם הושגו ככספים ייחודיים שהסיעות החרדיות נאלצו מדי שנה להתחנן מחדש על-מנת לזכות בהם.

בשיחות סגורות מבהיר גפני שהאמירות שלו לגבי הליכוד מתייחסות בעיקר לצמרת הנוכחית. הח"כים הצעירים להערכתו שונים, ואיתם יהיה קל יותר להסתדר.

הרב ישראל אייכלר הוא קודם כול איש תקשורת. מנוסה ושנון. הטענה שלפיה כל קמפיין הדרת הנשים הוא תוצאה של קשר מתוחכם של האיחוד האירופי והשמאל הישראלי נועדה לסנדל את הימין ולהרחיק אותו מהוויכוח שמתנהל. לא מן הנמנע שמפלגות השמאל יפיקו תועלת אלקטורלית מהסערה אם לא תשקוט. שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון משתלבות במאבק באופן טבעי כמו שהשתלבה יחימוביץ' במאבק החברתי, ואילו ציפי לבני מטפחת תקוות שהקמפיין נגד הדרת הנשים יציל אותה ממופז שנמנה עם המגדר השני. שלא לדבר על יאיר לפיד.

אבל אין עשן בלי אש ואת המדורה הזאת לא הדליקו באירופה ולא ברמת-אביב ג': היא מתלקחת מדי יום מחדש בבית-שמש ובירושלים. אפשר להתווכח על שייכותה וכוונותיה של טניה רוזנבלט, אבל המותקפים בבית-שמש הם בעיקר בנות ומשפחות מהשורה מהציבור הדתי-לאומי. הילדה שירקו עליה בבית-שמש והחיילת שהותקפה באוטובוס בירושלים הן לא שחקניות שהופעלו בידי האיחוד האירופי.

נתניהו יכול להרשות לעצמו חופש פעולה כי המציאות הפוליטית השתנתה. מרחב התמרון של הסיעות החרדיות, ובראש וראשונה של יהדות התורה, אינו כתמול שלשום. המפץ של שרון הוא מהלך שהבשיל סופית רק עכשיו, והתוצאה שלו היא פיצול הכוחות במחנה השמאל. ההתמודדות מול שלי יחימוביץ' לא תאפשר לקדימה להנמיך קול בוויכוח עם החרדים על המרחב הציבורי, גם אם היא רואה בסיעות החרדיות שותפות לעתיד.

לכן, הליכוד יישאר כנראה ברירת המחדל. היריבות בין העבודה לקדימה עשויה להוביל את משה גפני למקום שבו מוצאת את עצמה בשנים האחרונות המפד"ל, שפעם תמרנה בין שני המחנות והיום חיבורה לממשלה שאינה ממשלת אחדות אלא מורכבת רק ממפלגות השמאל קשה עד בלתי אפשרית.

השבוע שיגר יו"ר מרחב גלילות בקדימה, רוני סיני, מהפעילים הבכירים במפלגה, מכתב ליושבת-ראש קדימה ציפי לבני. סיני ביקש להקדים את הפריימריז לראשות המפלגה, ועל מכתבו חתמו 200 פעילים נוספים.

המרחב שבו מרוכזים המתפקדים של סיני (כאלף איש) הביא לקדימה בבחירות האחרונות לכנסת 17 אלף קולות. הליכוד קיבל עשרת אלפים.

סיני, תושב הרצליה, עוסק בנדל"ן. הוא אינו איש מנגנון ולא מקבל מהמפלגה משכורת. הוא אף לא הגיע מהליכוד או מהעבודה. "לקדימה הביא אותי אריק שרון", הוא מספר, "לא הייתי בליכוד כי היה שם לכלוך. שרון הביא גלריה מצוינת של מועמדים וחשבתי שתקום מפלגה נקייה. אבל בחודשים האחרונים קדימה מידרדרת".

אתה מתכוון לסקרי דעת הקהל מול מפלגת העבודה?

"לא. אני מתכוון להתנהלות הפנים-מפלגתית. מחנאות נוראית. ישיבות המועצה מנומנמות, לא קורה שם דבר. ציפי לבני עושה הפרד ומשול. קדימה הייתה גוף תוסס. היום - אני לא רוצה לשפוט את ציפי לבני, אבל המפלגה היא גם שלי".

ציפי לבני מתנהלת בהתאם לתקנון, שמאפשר לה להכריע לגבי מועד הפריימריז.

"זהו תקנון שנבנה בזמן אריק שרון ועכשיו צריך לשנות אותו. צריך 60 אחוז אבל יש אנשים במועצה שיש להם פחד מסוים".

הופעלו עליך לחצים לאחר ששיגרת את המכתב?

"יש דברים מוזרים בזמן האחרון שלא היו קודם. פריצות למקומות כאלה או אחרים".

אתה מתכוון לאיומים?

"לא, אבל דברים לא כל כך יפים. אני לא רוצה לפרט. היו גם ניסיונות להוריד אנשים מהרשימה. בינתיים רק אחד הסיר את חתימתו".

מה תעשו אם לא תיענו?

"נמשיך ונפעל בדרכים המקובלות. לא אנחנו החרבנו את המפלגה בגלל בקשת הפריימריז. אנו מבקשים פריימריז כי המפלגה הגיעה למקום לא טוב. נתייצב מאחורי מי שייבחר. אם ציפי תיבחר - נלך אחריה".

אלא שסיני יכול להחתים באותה מידה גם 2,000 איש. כל עוד התקנון הנוכחי בתוקף הוא יכול רק לבקש. המטרה של המהלך אינה להשפיע על ציפי לבני, אלא על חברי הסיעה.

זה כמה שבועות, מאז קיבלה סיעת קדימה החלטה שלפיה סוגיית הפריימריז מוצתה ולא תעלה יותר, מנסים המתמודדים הפוטנציאליים על ראשות המפלגה לגייס רוב של 15 חברים על-מנת להעלותה מחדש. כעת ברשימה יש 12 (בתוכם מופז, דיכטר, שטרית, תירוש, ושנלר). יעקב אדרי ורוחמה אברהם מבטיחים לתמוך בתנאי שיימצא ה-13. אז, יחד איתם, ייווצר רוב. בשיחות סגורות דליה איציק אמרה לכמה חברי סיעה שלא תחתום, אבל במקרה כזה היא תהיה ה-16 כשהנושא יעלה להצבעה בסיעה.

הקול האחד שחסר הוא אותו מסמר קטן שבגללו נפלה העיר. מופז כבר היה בסרט הזה כשחיפש ח"כ שביעי לפרישה מהסיעה. בינתיים לבני כרסמה לו בשישייה. אגב, גם יעקב אדרי כבר היה באותו סרט. בסיבוב ההוא חיכו לו והוא לא הגיע.

ח"כ מתומכיה של לבני אישר שלסיני כוח לא מבוטל, אך הביע ביטחון שאין סיכוי למהלך. גמרנו עם זה, אמר. "עד שנחכה ל-13", הוא אומר, "יתחילו להפעיל לחצים על החתומים ונראה כמה יישארו עד הסוף".

אגב, אותו ח"כ מעריך שגם אם יוקדמו הפריימריז ניצחונו של מופז כלל אינו מובטח. המנגנון יעבוד בשביל לבני. חיים רמון וצחי הנגבי אומנם אינם חברי סיעה, אך שניהם נושאים בתפקידי מפתח במפלגה ומתכוננים לחזור, והם מתנגדים למהלך שכרגע משאיר אותם בצד.

לבני חלשה בסקרים, אך יריביה חלשים בתוך המפלגה, בעיקר משום שלא הצליחו נכון לעכשיו להציג חזית מגובשת. מופז נתפס כמי שאין לו אורך רוח. תומכיו בסיעה לא שכחו לו את הצהרתו בטרם פרש מהליכוד "בית לא עוזבים", ולא את החלטתו אחרי הפריימריז לקחת פסק זמן שנמשך בסופו של דבר ימים ספורים. שטרית לא נבנה כמועמד ודיכטר לא נתפס כמועמד ריאלי לראשות הממשלה.

מדוע אם כן לבני חוששת מפריימריז? דבר ראשון, היא מחכה לאובמה. אם ייערכו פריימריז בקדימה לאחר שאובמה ייבחר לכהונה שנייה (אם ייבחר), היא תציג את עצמה כאלטרנטיבה המועדפת על הממשל האמריקני. דבר שני, בחירות הן תיבת פנדורה. בכל מקרה, מצבה של לבני בקדימה לא דומה למצבו של נתניהו בליכוד: הוא נהנה משקט תעשייתי, היא עסוקה מדי יום בכיבוי שריפות.