רואים קרוב, רואים שקוף

שאלתי אותו בזהירות על הנסיגה הקרובה של הכוחות האמריקניים, ועל ההשפעה של המצב הביטחוני על המקומות התיירותיים בעירק. "יש הרבה מאוד אתרי תיירות ואתרים היסטוריים בעירק שאפשר לראות, אתרים שפעם היו תיירותיים מאוד. היום, בגלל המצב הביטחוני שעדיין אינו יציב, אי-אפשר לומר שעירק שוב מלאה תיירים, אבל לאט-לאט מגיעות קבוצות מצרפת וממקומות נוספים באירופה, ומבקרות במקומות מסוימים בעירק שנחשבים בטוחים".

ראש הממשלה העירקי נורי אל-מליכי הצהיר כי כוחות הביטחון העירקיים מוכנים להגנת המדינה עם הסגת הכוחות המיוחדים של ארה"ב, ודחה את החשש מפני ההשפעה של אירן אחרי עזיבת הכוחות. הוא שידר 'עסקים רגיל', ואמר שעירק מעוניינת לנהל חיים עצמאיים.

מוסטפה היה פחות בטוח בדבר. "אין ספק שהביטחון המסוים שהכוחות האמריקניים השרו על השטח השפיע לטובה על כל העניינים", אמר. "ידוע שהמצב התיירותי והכלכלי מושפע מהמצב הביטחוני, לכן צריך להאמין שהממשלה של אל-מליכי באמת תצליח לייצב את השטח".

מוסטפה ניסה לשכנע אותי שבכל מקום בעולם יש משוגעים. וגם בניו-יורק או בנורווגיה הפסטורלית בחור מטורף התחיל לירות באנשים ובתיירים. "ככה זה, העולם נהיה מקום משוגע". שנינו סיכמנו שברבת-עמון יש "אמאן" (ביטחון, מְערבית), ונפרדנו בידידות.

מאז ומתמיד נחשבה ירדן צומת דרכים מרכזי. בשל מיקומה הגיאוגרפי והאסטרטגי נכבשה פעמים רבות בידי עמים שונים, והיוותה גשר המחבר בין אפריקה, אסיה ואירופה. במובן זה, הממלכה ההאשמית המודרנית אינה שונה בהרבה. ירדן מהווה מקום מפגש לאנשי עסקים מהמערב ומהמזרח התיכון, ונראה שעד כה 'אביב העמים הערבי' ביקר במצרים, דילג מעל ירדן, ועבר לסוריה.

דבר בולט באופן משמעותי בירדן כולה הוא הלאומיות הירדנית, שהממלכה ההאשמית משקיעה בה הרבה משאבים ומחשבה. מהרגע שרגלך חוצה את הגבול הירדני, הדמויות שניצבות לנגד עיניך ומלוות אותך בכל אשר תלך הן דמויותיהם של בני המלוכה, המלך עבדאללה, אביו חוסיין בן-טלאל ובנו יורש העצר המלכותי, חוסיין בן-עבדאללה.

בכל עיר, מרוחקת ככל שתהיה, דמותו של המלך הנוכחי מופיעה. בשלטים בין הכבישים, בכניסה לבתי חולים, בתחנות משטרה, במעברי גבול, ואפילו בשמשת מכוניות פרטיות של אנשים. המלך תמיד משקיף עליך מלמעלה ומתחתיו הכיתוב: "ירדן הראשונה". לצד דמותו של המלך הנערץ בפי כול מופיע הדגל הירדני. בכל בית ספר, ובכל מקום אפשרי, הדגל מתנוסס, מראה נוכחות ומפגין לאומיות ירדנית.

הוותיקים מבין קוראינו אולי זוכרים תקופות שבהן בהצגות חנוכה לא צרבנו בתודעת ילדינו את השמות והשירים של פסטיגל Hot VOD או פסטיגל קונג-פו, אלא שירים כמו 'לארצי יש יום הולדת' מפי אלי גורנשטיין ו'חי חי חי' מפי עפרה חזה. מבחינת ישראל הללו הם נחלת העבר, אבל בירדן שירי הלל למולדת עדיין באופנה. "ירדן ממלכתנו / היא ביתנו היא ביתנו, / היא אהובתנו היא כוחנו / נשמור עליה והיא תשמור עלינו", כך מזמר הזמר בתרגום חופשי, בקצב טרנס ובסים חזקים.

השיר הקצבי עשה את שלו. במכונית שבה נסענו לגבולה הצפוני של ירדן, אני והנהג עיסא, הרדיו פעל בפול ווליום. בעוד אני מנסה לפענח את מילות השיר, עיסא בן ה-27 נהנה ודופק על ההגה לפי הקצב, כמו משוגע.

אחרי נסיעה של שעתיים וחצי מרבת-עמון, הגענו לגבול הסורי. תושבי האזור, בדווים ברובם, משׂתכרים סכום שמשתווה לכ-400 שקל בחודש, אבל הפרצופים המחייכים שנראים בצדי הדרכים מוכיחים שלא צריך משכורות עתק כדי להיות מאושרים. "יש משפחות שמחזיקות באדמות רבות ובשטחים ענקיים ששווים הרבה כסף. אבל הבדווים לא יודעים לחיות כמו שצריך", קובע עיסא הנהג. "הם רגילים לעבוד קצת בשדה, לרעות צאן, ולעשן נרגילה. יש כאלה שקונים לעצמם מכוניות מפוארות, אבל עדיין גרים באוהלים".

המילים "סוריה – עשרה קילומטרים" זהרו באותיות לבנות על גבי שלט ירוק. פנינו לעיר רמת'א, שנמצאת פחות משני קילומטרים מהעיר הסורית דרעא. "נפגוש חבר שלי, והוא ייקח אותנו למקום שממנו אפשר לראות בקלות את בתי העיר הסורית", הציע עיסא.

דרעא הייתה הסנונית הראשונה של המאבק נגד בשאר אל-אסד. תושביה היו נתונים תחת מצור במשך חודשים, כשכוחות הצבא הרבים שהגיעו לעיר חסמו את הכניסות והיציאות ממנה ואליה, בניסיון פשוט להרעיב את התושבים ולדכא את המרד. מאות הרוגים נספרו במהלך עימותים עם הצבא, והדבר הוביל לזרם משמעותי של פליטים שניסו להימלט לירדן.

"כשהיו עימותים עם הצבא, הייתה תנועה של הרבה אנשים לכיוון ירדן", סיפר לי רוסאן, תושב העיר רמת'א, כשהוא מצביע על שיפולי הדרכים המוליכות מדרעא לעירו. "אתה רואה את אזור המפעלים? שם ראינו אותם מגיעים אלינו במהלך שעות היום. במהלך הלילה, יכולנו לראות מהבית את האורות של הירי ולשמוע את הכלים הכבדים של הצבא הסורי.

"פגשנו הרבה פליטים שחצו את הגבול ושמענו מהם סיפורים על מה שהתרחש שם. למרבה הפלא, הרבה אנשים שברחו מדרעא בגלל המצב חזרו אליה אחרי שהעסק נרגע. גם כשהם היו פה, הם לא דיברו בגנותו של אסד, הם אמרו בפירוש שהם מצביעים וימשיכו להצביע למפלגת הבעת', שהיא מפלגת השלטון, על-אף שהם יודעים שמי שעומד בראשה הוא בשאר אל-אסד, הנשיא".

השיחה נקטעה כאשר שתי נשים לבושות בלבוש מסורתי נכנסו למטע הזיתים שממנו השקפנו על העיר דרעא. רוסאן רץ לקראתן ומיהר לקבל את פניהן. "הן נשותיו של דודי, אחת בת 65 והצעירה בת 60", הסביר לי והכיר לי אותן. אחרי שיחה של כמה דקות ומסע שכנועים, הן הסכימו גם להצטלם, כשהן נבוכות מהאירוע ומדקת התהילה של חייהן.

מאוחר יותר, בביתו, רוסאן בן ה-31 הוסיף פרשנות משלו לאירועים בסוריה ולמה שעתיד להתרחש שם. "למרות מה שהעולם חושב, המצב בסוריה שונה מזה של מצרים ולוב. שם המרד נגד השליטים המושחתים וההפיכה העממית היו כתוצאה מהתפרצות פנימית. במצרים, הצעירים יצאו לרחובות וההפגנות הגיעו למספרים אסטרונומיים. בלוב, המלחמה הממשית בין כוחות המורדים לאנשיו של מועמר קדאפי היו הגורמים לסיום המשטר.

"בסוריה המצב הוא כזה שגורמי האופוזיציה והמנהיגים שלה עדיין נמצאים בחו"ל, ומשם הם מדברים ומצהירים הצהרות. הם מפחדים מבשאר אל-אסד ויודעים שהוא עדיין מחזיק במושכות השלטון וההנהגה בצורה מוחלטת וברורה. הם גם מרגישים שעדיין אין תנועה גדולה ומשמעותית של אזרחים סורים ברחובות כמו בכיכר א-תחריר, כזו שתצליח לעשות את השינוי. לכן, לדעתי שלטונו של אסד עוד יציב למרות הסנקציות של מדינות ערב והליגה הערבית. אבל זה רק מה שאני חושב".

עלי, חברו ותושב העיר מפרק, הצטרף לשיחה והוסיף גם הוא את דעתו: "צריך להבין שסוריה תלויה ברוסיה. כל עוד לפוטין יש אינטרסים לשמור על שלטונו של בשאר אל-אסד, זה מה שיקרה".

ציינתי בפני יושבי השולחן את העובדה שפרויקט הענק של הרחבת נמל טרטוס, אחד הנמלים המרכזיים של סוריה, מומן בידי הרוסים כדי לאפשר לספינות קרב רוסיות לעגון בנמל. עלי הנהן, "על זה בדיוק אני מדבר. לרוסיה יש אינטרסים בסוריה ובממשל הנוכחי במדינה, לכן היא בעצם מגִנה על אסד. היא הגב שלו".

כשהפרלמנט התפזר, המשכנו בנסיעה לאזור המסחרי בעיר. נערים צעירים השתעשעו על אופנועים כבדים. ילדים בני 10 עד 16 ישבו יחד ומעליהם ענן עשן. כשהתקרבנו ראינו שהילדים המאושרים לא מעשנים סיגריות, אלא סיגרים חומים, כאילו היו אוליגרכים או סוחרים ממולחים בקובה. "כיוון שזאת עיר גבול, אין פה מסים", הסביר לי רוסאן. "לכן האופנועים, הסיגרים ומוצרים נוספים זולים פה בהרבה מכל מקום אחר בירדן".

פיתולים אינסופיים, צפירות ושוב כרזות של המלך הירדני הובילו אותנו למרכז העניינים של העיר – השוק. רוסאן המשיך להדריך אותנו. "כל מה שאתה רואה פה מגיע מסוריה. הבגדים, הפירות והירקות, המחשבים ואפילו חלק מהמכוניות. אפילו הנשים שאתה רואה כאן הן במקור מסוריה, גם הן סוג של סחורה", הוא צחק וחשף שיניים צהובות שידעו יותר מדי סיגריות וניקוטין.

נכנסנו לחנותו של עאבד ג'ארח, סוחר בעיר הגבול. בחנות הקטנה שלו שוחחנו על המצב באופן כללי. שיחת חולין על בריאותו ובריאות משפחתו הובילה לשיחה על המצב מעבר לגבול, שמשפיע בעיקר על הסוחרים הקטנים. "מאז ההתקוממות בסוריה, שבעצם התחילה לא רחוק מכאן, בדרעא, המצב של הסוחרים אינו פשוט. ממש עכשיו, לפני כמה שבועות, סגרו לגמרי את הגבול בין ירדן לסוריה. אף אחד לא נכנס ולא יוצא. גם אין סחורות.

"זה משפיע עלינו, הסוחרים, ואנחנו צריכים להעלות מחירים. אחד מהענפים המרכזיים שבו אני עוסק הוא שמן הזית. אני קונה שמן מסוריה במחיר זול, ומוכר אותו לחנויות בכל ירדן. אבל בגלל הבעיות בסוריה וסגירת הגבול, המחיר עלה. אם פעם הייתי מוכר חבית של 18 ליטרים ב-35 דינר, היום המחיר עלה ל-47. בקיצור, התנועה של המסחר ירדה מאוד".

עאבד הצביע על המוצרים שפזורים בחנות שלו – שמפו בכל מיני צבעים, מגבות, שמן, פרטי לבוש. "אתה רואה את כל אלה? בגלל המצב, אני צריך להעלות את המחיר, ואף אחד לא מתכוון לקנות. אני תקוע עם הסחורה, ואין לי מה לעשות בה. בהתחלה הם העלו את המחיר של המכס למשאיות שמביאות סחורה, ועכשיו פשוט סגרו את הגבול. היום עוד יש לי כמה חביות של שמן זית שאני יכול למכור, אבל יכול להיות שמחר כבר לא יהיו לי. אין ספק שמי שמפסיד מכל המצב הם האנשים".

ביקור של חמישה ימים בהחלט אינו מספיק בשביל לבחון את אופי היחסים בין ירדן ושכנותיה, אבל בכל זאת נותן שיעור בלאומיות, טעימה מהאוניברסליות של רבת-עמון והצצה לנושאים המעסיקים את הירדנים, שמסתכלים על סוריה בצפון, על עירק ממזרח ועל מצרים בדרום, ומחבקים בחוזקה את המלך עבדאללה השני.

בצד הישראלי של מעבר שייח' חוסיין אמרה לי המאבטחת שכדאי לי להוריד את הכיפה כי "הירדנים עושים בעיות לדתיים". מתברר שמאחורי המשפט הפשוט הזה, שממנו הבנתי שדי לתחוב את הכיפה שעל ראשי לכיס כדי "למנוע בעיות", תלוי ועומד הנושא המרכזי של ביקורי בירדן. נכנסתי עם קבוצה של ערבים ישראלים לנקודת הבידוק. גלוי ראש נראיתי כמו כולם.

קשקשתי עם חברי הקבוצה בערבית ושידרתי "עסקים כרגיל". כשהגשתי לשוטר את הדרכון הישראלי שלי שבתוכו תמונה תמימה שלי חובש כיפה, התחילה הסאגה. השוטרים נתנו לי לשלם את אגרת הכניסה, החתימו לי את הדרכון ואז ביקשו ממני להתלוות אליהם לכמה דקות. השעון הראה אז 10 וחצי. מי שאחז בדרכון והוביל אותי לחדר צדדי סינן בערבית לחברו: "דתי".

שוטרת דוברת עברית של אולפן התחילה לשאול אותי שאלות. "מאיפה באת? איך קוראים לך? מה אתה עושה בירדן?". עד כה שאלות לגיטימיות. היא רשמה את הפרטים. "אני עיתונאי מישראל", אמרתי והגשתי לשוטרת את תעודת העיתונאי שלי. שוטר שעמד לצדה קטע את השיחה. "אתה דתי. יש לך דברים איתך?" חשבתי שהוא מתכוון לאוכל הכשר שהבאתי מהבית אבל הוא ביקש ממני להתלוות אליו לחדר המפקד. שם ביקשו ממני למסור לידיהם את "חפצי הדת" שברשותי. מהביטוי בערבית שבו השתמשו הבנתי שהתפילין שבתיק שלי נמשלות לחומרי נפץ של ממש. הם החזיקו בזהירות את נרתיק הבד, צילמו את הדרכון שבידי והידקו את התמונה לנרתיק התפילין - "זה נשאר פה".

המום מהמשפט ניסיתי להסביר להם מה זה תפילין ואת העובדה שאני צריך להניח אותן כל בוקר. "אנחנו הולכים לקראתך. אתה יכול להיכנס לירדן לבקר, התפילין יישארו פה. תיקח אותן כשתחזור". קשה להסביר את התחושה שאחזה בי. מימיי לא הפסדתי הנחת תפילין והנה מעמידים אותי בפני התלבטות – האם להשאיר את התפילין ולהתחיל את הטיול שאליו התכוננתי, נסעתי שעתיים עד בית-שאן, שילמתי אגרות והמתנתי שעה במעבר, או להסתובב בחזרה. כשביקשתי לטלפן למישהו לפני שאני מקבל החלטה, אחד השוטרים איבד סבלנות ואמר לחברו "טוב יאללה, בטל לו את הוויזה ושלח אותו לישראל". שוטר הוביל אותי למשרדים בקומה השנייה. אדם לבוש בגדים אזרחיים הזמין אותי לשבת ושוב התחיל לשאול לזהותי ולמטרת בואי. ואז הגיע חידוש: "אני רוצה לעזור לך ולראות אם אפשר לפתור את הבעיה. רק תגיד לי איפה שירַתָּ בצבא, כמה זמן. אתה נשוי? כמה ילדים יש לך?"

אילן גרפל, יותם פלדמן, עזאם עזאם. זה מה שעבר לי בראש. קטעתי את השיחה ואמרתי באופן חד וברור: " אני עיתונאי ישראלי. אני דתי. אני חושב שדת אינה חטא. אם אתם רוצים לתת לי להיכנס, תפאדל. אם לא, תנו לי את התפילין וניפרד כידידים". החוקר וחברו שהצטרף למסיבת הצהריים שארגנתי לשוטרי המעבר, התרשמו מהערבית ומיהרו להשיב, "חטא, מה פתאום? זה דבר שבינך לבין הבורא שלך. אנחנו רק דואגים לשלומך. תבין, היו מקרים של ישראלים שהתפללו באמצע הרחוב, והדבר גרם אי-נעימות. אנחנו לא רוצים שתיפגע, זה הכול".

מחדר החקירות עבר עבדכם הנאמן - או אם תרצו 007 הישראלי - למשרד מפקד המעבר. נבוך מהמעמד בירכתי אותו לשלום ואמרתי בצחוק שאני מרגיש כבוד גדול להיפגש איתו, רק חבל שבאירוע שכזה. "אתה יכול להיכנס בשמחה לירדן. אבל לא נוכל לאפשר לך להיכנס עם התפילין", הוא פסק. אמרתי לו שאני לא יכול להעביר יום בלי להניח תפילין. ואז, בתום ארבע שעות וחצי של טרטורים במעבר, קבענו שאטייל בירדן עד למחרת אחר-הצהריים ואחזור, אקח את התפילין ואתפלל מנחה איתן. בהמשך הטיול, שנסב כאמור סביב המשימה הבלתי נגמרת של מציאת תפילין בכל יום, גיליתי למזלי שבשגרירות הישראלית יש זוג תפילין של אחד המאבטחים. הצוות הישראלי נרתם למשימה, וסידר לי את הסידורים הביטחוניים הדרושים כדי להיכנס לשגרירות כדי להתפלל.