יאיר, אני ממש לא רוצה להתייחס לדברים שכתבת בידיעות אחרונות, הם אינם שווים התייחסות. כי מנהיג לא שואל שאלות, מנהיג נותן תשובות. כנראה שעוד לא השתחררת מהאולפן ומהמצלמות, אבל אנחנו סובלניים וסולחים.
דע לך, שאם תמשיך לשאול שאלות, תוכל להצטרף לדפני, חבריה וחברותיה באוהל, כי באוהל שואלים המון שאלות – אבל שם לא נותנים תשובות, התשובות ניתנות בשלטון, ואתה רוצה להיות בשלטון, אז אנא תן תשובות.
שואלי שאלות יש לנו למכביר, פטפטנים, קשקשנים (כולל עבדך), הממלאים דפים בעיתונות ואת תחנות השידור. אבל נותני תשובות יש לנו אחד או שניים, וגם את התשובות שלהם אנו לא מקבלים, ולכן יש לך סיכוי של אחד לאלף להצליח.
העניין המרכזי הוא לא לאן הולך/הלך הכסף, כי כסף שהולך לא חוזר, והוא גם לא מעניין. מה שמעניין הוא לאן נוליך את הכסף, או לאן אתה תוליך אותו אם תזכה במנדט אחד או שניים, ותוכל להשפיע על דמותה של המדינה אם מכוח עוצמה פוליטית ממש או מכוח לשון מאזניים.
לאומיות, דת, רווחה - לא ולא וכאן אני מבקש לייעץ לך - ותאמין לי שעצותיי שוות הרבה יותר מהעצות של חבורת באזל, חבורת הנהנתנים מההון, השלטון והעיתון, חבריו של אביך ז"ל:
- בלאומנות ובלאומיות אתה לא חזק. יש לנו חזקים ממך בתחום הזה. ביבי תותח, ליברמן "MLRS" ("מנתץ").
- מיעוטים - אצלך רק המעיל שחור ובפנים אתה לגמרי לא מיעוט.
- רווחה - לא. לא נזקקת אף פעם, וגם שלי תפסה לך את המשבצת.
- תאצ'ריזם – קדימה תפסה לך. תקרא את המצע שלה.
- גבולות 67' - לא טוב. שתי גדות לירדן - לא טוב.
הדובדבן שבקצפת: נושא החינוך אז מה נשאר? נשאר הדובדבן שבקצפת. נשאר אותו נושא המכניס את כל אלה לכיס הקטן, נושא שרבי עקיבא אמר עליו שהוא כל התורה כולה על רגל אחת: "ואהבת לרעך כמוך", או במילים אחרות: חינוך.
אם בתי הספר היו מקבלים אצלנו קצת יותר עדיפות; אם כסף רב היה מופנה ממשכורות לפרופסורים ששכחו כבר מחקר מהו לילדי הגן ובית הספר; אם כל הקיצוצים הרוחביים והאורכיים היו הולכים לטובת העתיד, ולא לטובת הרגע או חלילה לטובת העבר - אז היינו נראים אחרת, היינו הרבה יותר סובלניים, היינו הרבה פחות עניים, היינו הרבה יותר קשובים, היינו הרבה יותר מאוזנים, ואז גם היינו עושים הרבה יותר כסף, ואולי היינו אף הרבה יותר שלמים ובטוחים.
ראינו בעיתון שיעל גרמן, ראש עיריית הרצליה, שוקלת לרוץ איתך. תשאל אותה מה משקל החינוך בעיר שהיא עומדת בראשה. תשאל אותה איזו רוח פרצים הפילה את ראש העירייה הקודם, ובפועל גירשה אותו מלשכתו, על-רקע היעדר הטיפוח של החינוך בעיר, ועל-אף שיעל גרמן "זכתה" בקבוצת הורים לוחמנית אשר לא ידעה שובע (בענייני השקעה בחינוך), ועם כאלה אנשים לא תמיד קל להגיע לשלום בית. היא ניתבה דרכה באופן שמהפכת החינוך בעיר בוצעה בפועל על ידה, ואני מאמין ומקווה שזהו מקור גאוותה עיקרי, וגם המעוז המרכזי של כוחה (הבלתי מעורער) בעיר הזו.
גרמן התחילה הרבה יותר נמוך ממך – פרט למשפחה, כמה שכנים וכמה חברי מרצ, חברי מועצה ופעילים פוליטיים, איש לא הכיר אותה בהרצליה שנה לפני הבחירות של 1998. היא יודעת איך עושים את זה ברמה של בחירות לראשות עירייה, היא יודעת איך עושים את זה ברמה של ניהול עיר, היא ודאי יכולה לתרום לכך ברמה של מדינה שלמה, ואם לשם כך תמצאו מכנה משותף, תבורכו.
יאיר, החברים של אביך הם החברים של אביך. יש להם חיים משלהם, יש להם מטרות משלהם. אל תשלב דרכך עמם, הם כבר די מבוגרים, יש להם ודאי אינטרסים משלהם. אינך חייב להם כלום. שלח אותם לדרכם, הם נטל ענק על כתפיך הדלות ממילא. שנה כיוון, עזוב את הכסף. מי שרודף אחרי הכסף, הכסף בורח ממנו. לך על חינוך, אז תתכנס מסביבך קבוצה רצינית ואיכותית – ואז, רק אז, הכסף יבוא מאליו.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
