הרחוב הומה אבי.
כובע כמו לאבי
צבע כמו לאבי
ידיים זרוקות
הליכה ברווזית
אוזניים
מבט מיוסר.
סליחה, מכירים?
למה את נועצת בי מבט?
סליחה, כולך אבי.
הספר "ייסורי מיתה" הוא אוסף של טקסטים שניכתבו על-ידי בת לניצולי שואה המלווה את אביה הנוטה למות, ואגב כך היא מנסחת מחדש את מערכת היחסים ביניהם שבמהרה תבוא אל קיצה. הסיפור אישי מאוד ובה בעת אוניברסלי. הטקסטים נעים בין האסונות הפרטיים לבין השואה הקולקטיבית: המוות וסופיותו אומנם אורבים בכל פינה, אך שם גם נמצאת האהבה האינסופית, עזה כמותו, וקרב מתחולל. כמו השקיעה, שבעיני המתבונן יכולה לבטא דעיכה וגם פריחה, גם המוות הוא אופציה עבור החיים, אפשרות בחירה. ובחרת בחיים, כתוב.
עבור המחברת שנולדה להורים ניצולי שואה, המפגש עם המוות משחר ילדותה היה חלק מהווית החיים. לפני שלמדה לומר ”אמא" כבר ידעה למלמל, כנראה, ”הנאצים יימח שמם". עוד לפני שלמדה להגות ”אבא" ידעה לבטא, כנראה, ”אושוויץ". וגם אם במציאות סדר הדברים היה הפוך, כך זה היה. כנראה.
למרות זאת, הכאב והבהלה שפקדו אותה בתקופת הפרידה הסופית מהאב, היו בלתי ניתנים להכלה ותורגמו בנסיעה, בריצה, בשכיבה, בשינה, למילים ישירות, חדות, כנות, חודרניות, לא מתיפייפות ולא מתחנפות.
חלפו שנים עד ששרית חשבה שסיפורה הפרטי נוגע בסיפורם של רבים, ויכול לסייע להם בהתמודדות עם שכול וכאב, ולאפשר להם להיות, לחוות, לדמיין לבכות, להירגע ובעיקר לשהות במקום ההכרחי הזה.
ייסורי מיתה היא יצירה על פרדה של אב מחייו, על פרדה של בת מאביה, על פרדה של אדם מאשליותיו. יצירה שיסודותיה אהבה, הערכה, כאב, זיכרון וגעגוע, מילים היוצאות מן הכאב אל הלב אשר יתאימו לכל הנפרדים.
