א. דוגמה מופתית
כל תלמיד מתחיל בתקשורת מכיר, כנראה, בעל-פה את הסיפור המדהים של התסכית "מלחמת העולמות" (לפי ספר בדיוני של ה"ג' ולס, 1898), שביים אורסון ולס הבלתי-נשכח ברדיו של CBS, ועורר היסטריה המונית בארצות-הברית בשנת 1938. התסכית ידוע כדוגמה מופתית להשפעה הניכרת של הרדיו באותה העת.
לכן, צחקתי במלוא פי מהסרטון, שהעלה אתר בא-במייל על פלישת חייזרים.
ב. להנמיך את הכיסים
אתר ynet דיווח, כי אות לבנון יוענק למי ששירת בגזרה מיוני 1985 (מועד סיומה הרשמי של מלחמת שלום הגליל) ועד מאי 2000, ערב הנסיגה בלבנון. האות יינתן ככל הנראה ביום העצמאות הקרוב, או לכל המאוחר בל"ג בעומר - יום ההוקרה למערך המילואים - ויוענק למאות אלפי חיילים.
האות טרם עוצב, ועדיין לא ברור אילו צבעים יעטרו את הסיכה, מדווח האתר.
ברור לי לחלוטין, שצבעיו יהיו צבעי השכול, הכישלון והבריחה המבוהלת.
לפני כמה שנים, באיחור של כשלושים שנה, טרח משרד הביטחון להטריד את מנוחתי, וזיכני באות מלחמת ההתשה. מכתב הלוואי סיפר לי, שמתכבדים להעניק לי את האות, כנכה צה"ל, ובכלל לא ידעתי, עד אותו הרגע, שאני נכה צה"ל.
לכן, חשובה הענקת אותות מערכה באיחור של כל כך הרבה שנים.
בימים השחורים של מלחמת ההתשה אחרי מלחמת יום הכיפורים - משהו בין ט"ו בשבט לפורים תשל"ד, כשהיה נדמה, שזו הולכת להיות מלחמה ארוכה במיוחד - חזרתי יום אחד מחופשה, וסיפרתי לחבריי לגדוד המילואים, ששמעתי כי במטכ"ל הוחלט להנמיך את הכיסים של חולצת בגדי העבודה, כדי שיהיה מספיק מקום לאותות המערכה, שנקבל, עד שנופיע על המצבה החטיבתית.
"חביירים - כותב לי ע', בעקבות ההודעה המשמחת על ההנפקה הקרובה של האות - "זכינו. בחיי, לא ישנתי כל הליילה.
"לאחר שצה"לנו זיכה אותנו באותות למכביר, להזכירכם, בני דורנו נושאים על צד שמאל של החזה מעל לכרס המשתפלת את אות מלחמת מש"י, כיפורים, אות מלחמת ההתשה (שזכינו בו לא יאומן כי יסופר רק אחרי שנים רבות), אות מלחמת לבנון הראשונה (1982-1985) ואות מלחמת לבנון השנייה (למי שעוד בערוב ימיו שייך למערך המילואים או מל"ח (מד"א-כיבוי), הנה התפרסם בידיעות של שישי, שעומדים אנו לזכות באות נוסף, אות מלחמת 15 השנים בדרום לבנון (1985-2000).
"עוד מספר הכתב שכנראה נקבל אותות על אינתיפאדה 1 ו-2, ויחד עם
עופרת יצוקה (שוב במל"ח), עם ה'פזגז' של שירות בקווים הקדמיים, חזנו ידמה לחזהו של הגנרל המקסיקני קאסטאנייטס.
"למה? כי נדמה לי שחבריינו במטכ"ל מתביישים לשאת על חזם אות אחד, ובמקרה הטוב, מקסימום שניים... צה"ל דואג לצבעים שעל חזה מפקדיו.
"איזה אושר...".
משהו מאוד מעליב יש ביחסו של צבאנו המפואר להוקרת חייליו. כל צבא בעולם גאה לעטר את חייליו באותות מערכה ובעיטורי גבורה. צבאנו, שהמציא המון דברים, שיכולים למלא בקושי דף בפנקס קטנטן, הנהיג את הזלזול התהומי בחייליו, והוא מתבטא בהשלכת אותות מערכה ככלי אין-חפץ-בו אל הלוחמים כמה עשרות שנים אחרי המערכות.
ועוד משהו מאוד מעליב. זוכר, שקיבלתי את אות מלחמת ששת הימים, ככתב במחנה. את זכותי לאות רכשתי במערכה על אום כתף, ונעלבתי מאוד כשקצין חינוך ראשי הכריח אותי לעמוד במסדר עם כל אלפי הבטלנים במחנה המטכ"ל לקבלתו. עבדתי די קשה כלוחם (מיל.) בחרמ"ש כדי להיות זכאי לענוד את אות מלחמת יום הכיפורים, שכל ג'ובניק עלוב קיבלו. ואז הואילו להשליך עלינו את אות מלחמת ההתשה.
אות כזה, המוענק עשר-שלושים שנה אחרי המערכה הוא תעודת עניות לצבא, למחליטים, שהתמהמהו ולעונדים אותו - כפי שקיפוח לוחמים, הזכאים לעיטורי גבורה, מעיד על רמתם העלובה של מפקדי צבאנו.
ג. מלחמות מוזרות (7)
בשנת 1986 הסתיימה, כנראה, המלחמה הארוכה ביותר בהיסטוריה - בין האי סילי (Scilly) לבין הולנד. המלחמה נמשכה 335 שנה - מבלי שנפל בה אף אדם. אין ספק, זה הישג כביר.
האי סילי נמצא ליד החוף הדרום-מערבי של בריטניה. עושה רושם, שהכרזת מלחמתו (בשנת 1651) על הולנד לא נלקחה ברצינות, וברבות הימים אף נשכחה. לפתע, לקראת סוף המאה העשרים, החליטו שתי הממשלות ליישב את הסכסוך ביניהן, ולחתום על הסכם שלום ביניהן.
ד. פה גדול
"על הפרסום באחד מאתרי האינטרנט על כך שחיילי חטיבת הצנחנים ערכו אחרי ההשבעה סיור ברובע המוסלמי אותו הדריכו אנשי עמותת עטרת כהנים הגיב דובר צה"ל בתגובה מפתיעה וחצופה במיוחד: פרובוקציה תקשורתית" - כתב עידן יוסף באתר החדשות
מחלקה ראשונה.
על הרבה פחות מזה הדיחו ראשי אקסלנס את שלמה מעוז, שדבריו הפרובוקטיוויים והמביכים אינם מעידים על טמטום, או על רוע-לב ולבטח לא על אי-הכרת העובדות. אלא אם דובר צה"ל היה בהזדמנות זו שופר אדוניו (His master's Voice).
ה. מפסיקים לקרוא עיתונים
בשנות השמונים התבדחו, שב
מעריב בוכים כל פעם שנשמעת סירנה של אמבולנס בחוצות תל אביב. זאת כיוון ש(א) קורא שלהם נפטר, או (ב) קורא של
ידיעות אחרונות נולד. עכשיו כבר מעריב (11.5 אחוזים בימי חול) אינו מהווה אתגר שיווקי, וידיעות אחרונות (35.8 אחוזים בימי חול) כועס מאוד ונוקם על שהפסיד את בכורתו לישראל היום.(38.1 אחוזים בימי חול). כן, ועיקר שכחתי: את העיתון לאנשים חושבניים קוראים בימי חול רק כמחצית מקוראי מעריב.
כבר הרבה שנים אני תמה מדוע מקפידים אזרחי ישראל לקרוא את עיתוניהם, הדלים בידיעות ובחומר מעניין, והנה מספר לנו הסקר החצי-שנתי של TGI, כי חל היפוך מגמה, ופחות ישראלים קוראים עיתונים.
לדעתי, לפי איכותה הירודה של עיתונות ישראל, היה ראוי שרק מעט יקראו אותם, ועוד פחות יקנו אותם.
ו. קליק בלב
קודאק הגדולה מכולם הכריזה על פשיטת-רגל בתהליך, שהחל בתחילת 2011, ולי היה קליק בלב, מין צביטה קלה, כיוון שהחברה, שזוהתה עם מצלמות ועם סרטי צילום, הייתה אחת מאשיות התרבות - בעיקר, למי שצילמו.
כילד הבטתי מוקסם באבי המנוח, ששיחק עם מצלמת ה"אקורדיון" שלו. עד היום אני אוהב את המצלמות הענקיות של צלמי הרחוב דאז, שהנציחה נעמי שמר בשירה הנפלא. לימים למדתי צילום וגם תולדות העיתונות.
הצילום הומצא באמצע המאה התשע-עשרה, ולא השתנה בו דבר בעיקרון - עד המצאת הצילום הדיגיטלי. אומנם בתחילה צילמו על לוחות זכוכית ענקיים, שצופו בתמיסה של מלחי כסף. נדרש קרון גדול לשנע את המצלמות הראשונות. עם הזמן הומצא סרט הצלולואיד, והמצלמה הוקטנה - עד שהפכה לפריט ארכיוני.
הצילום הדיגיטלי הוזיל את הצילום, והפכו לשווה לכל נפש. ובעיקר, הוציא את סרטי הצילום משימוש. אפשר לצלם אלפי תמונות - גם בטלפון הסלולארי - ואין עוד צורך במעבדה ובתהליכי פיתוח מדויקים וממושכים. צלם ושכח.
קודאק לא הסתגלה לשינוי. כמו רבים, ולא הצליחה להבין את העידן הדיגיטאלי. קשיי הבנתה הפילו את החברה אל הקרשים. הרבה חברות, שעברו חוויה כזו, אינן מנו עוד. לבחינות הבגרות, למדתי תפעול סרגל חישוב. אפילו לי - כבעל השכלה ים-תיכונית - היו בתיקי לוחות לוגריתמים מהוהים. בתחילת לימודי הסטטיסטיקה ושיטות המחקר באוניברסיטה למדנו להפעיל מכונת חישוב. כל אלה פסו, ועברו יחד עם הכרטיסים המנוקבים מן העולם לפינות הנוסטלגיה.