אודה, שקשה לי מאוד עם האמירה במדרש רבה, ויקרא, בפרשה א', הקובעת את יחסה לתלמיד, המציג עצמו כתלמיד חכם, ומתחת ללשונו יוצאת אמירה אווילית, תלמיד כזה הוא בחזקת מי
"שֶׁנְּבֵלָה טוֹבָה מִמֶּנּוּ".
חזרתי לאמירה קשה זו של מדרש רבה, כאשר שמעתי את השר אליהו ישי, שר הפנים בממשלת ישראל, אומר בהילולה שקיים הרב המחזיר בתשובה, ראובן אלבז את הדברים הבאים: "במלחמת ששת הימים כל מדינות ערב נלחמו נגד עם ישראל ... במלחמת ששת הימים כל יהודי הרים את העיניים לבורא עולם, אבל במלחמת לבנון השנייה אמרנו : כוחי ועוצם ידי. ואז הקדוש ברוך הוא אמר לנו : כוחי ועוצם ידי? בוא נראה מה יהיו התוצאות ?"
לדעת
אלי ישי, כאשר לוחמים אינם נושאים עיניים למרומים ולפניהם
"רק 2000 חיזבאלונים, אז תראו מה קרה." לשיטתו של אלי ישי, במלחמת ששת הימים "נסים ונפלאות פקדו אותנו כאשר היינו הצבא הכי חלש במזרח התיכון ולא היה לנו שום סיכוי לנצח במלחמה "וזאת הסיבה האחת לניצחון, כי אנחנו היינו עם האלוהים, אלוהים היה איתנו".
אך היום לשיטתו, הצבא החזק ביותר במזרח התיכון מתקשה להביס 2000 אנשי חיזבאלה כי עלינו על שרטון - כוחי ועוצם ידי -
"מה שיציל את העם היהודי זה לומדי התורה והתשובה".
אלי ישי, בצער אני מקבל על עצמי את המשפט, שתמיד היה לי קשה לקבלו ממדרש רבה, ויקרא, פרשה א' -
"נְבָלָה טוֹבָה מִמֶּנּוּ". כך מגדיר התלמוד אדם כמוך, כמו אלי ישי, אלי הוא
"התלמיד החכם שאין בו דעת".
אלי ישי, סבא נחום וסבתא שרה, הורי אמי חדוה בעירה על אם הדרך לטרבלינקה, בעיירה אוסארובמזבייץ, נשאו עיניים רק למרום. וכמוהם כל יהודי עיירת הקודש אוסטרומזבייץ.
אמי חדווה ואחותה חמדה, שיצאו כחלוצות לישראל בנו כאן חיים, הקימו משפחות, נולדו ילדים, נכדים ונינים. כל העיירה על זקניה וילדיה, נשים וטף נשאו עיניים רק למרום לא אמרו "בכוחי ובעוצם ידי" מצאו את מותם בגיא ההריגה.
את בני העירה אוסטרובמזבייץ כבר לא היה צורך להובילם עוד כעשרים ק"מ לטרבלינקה, עיירה שלמה של יראי שמים וכל "בתי מקדש מעט", שהיו בה, נשרפו בשריפה הגדולה.
אתה, אלי ישי, מספסר בדמם של בני ישראל. עליך להפנים, שמכתב ההתנצלות האווילי שלך אינו יכול להתקבל. אתה לא התמנית להיות קבלן ומנהל חשבונות של ריבונו של עולם.
אני האתיאסט חזרתי מהמלחמה ב-1967 בריא ושלם. לידי, בן המושבה בה גדלתי, ישראל בן יעקוב, יהודי ירא שמים, בוגר בית הספר "נצח ישראל" וגמנסייה "ישורון" לא פסח על תפילה אחת, תמיד נשא עיניו למרום.
ישראל נפל לידי ולא חזר לרעייתו יוכבד ברחוב נורדאו פינת מוהליבר, ולתאומים עשהאל ובת-אל, ואני חזרתי לרעייתי אתי ולילדי ראובן ונוגה.
