אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבנִים וִידֻעִים

אף פעם לא משעמם אצלנו. זו עובדה ידועה וזה לא עושה טוב לאף אחד, חוץ - אולי - מאשר לאלה המתפרנסים מפירסום האירועים. הממשלה בתנועה תזזיתית; שר (לשעבר) נחקר בחשד לפלילים, וכולם מצקצקים בלשונם, איך הגענו לזה.

הקואליציה אינה יציבה והממשלה מתנדנדת, נוטה ליפול. מנסים לצרף לה שחקני חיזוק גם אם על חשבון שחקנים ותיקים שתועלתם נראית לראש הממשלה נמוכה מעלותם. לכל מצטרף יש מחיר כמובן, ולא צריכים לשאול מי ישלם את אותו מחיר. זה ברור וידוע. כל כך ברור עד שכמעט ולא מדברים על זה כי "זה מחיר הדמוקרטיה".

שופט נרצח בפתח ביתו וכולם מזדעזעים; בצדק מזדעזעים. רצח זה מעשה זוועה שאין דומה לו בעירעור אושיותיה של כל חברה בפרט ואושיות יישוב העולם בכלל.

כמה חבל שלא עצם הרצח מזעזע את אנשי המערכת אלא זהותו של הנרצח היא הגורמת לזעזוע.

רציחות עדיין מזעזעות(?) אנשים מן השורה אבל רצח של מישהו מהמערכת גורם לזעזוע חזק בתוך המערכת וזה כבר חידוש. חידוש עצוב, אבל חידוש.

עצוב מאד לחשוב מה זה אומר עלינו כחברה המתיימרת להיות מתוקנת.

שורות אלו נכתבות במוצאי ר"ח מנחם אב; זה החודש בו חל היום הקשה ביותר בהיסטוריה של עמנו, תשעה באב בו אירעו לנו כמה דברים קשים במהלך ההיסטוריה אשר הבולט בהם - חורבן בית המקדש שלזכרו אנו צמים ומתענים ביום תשעה באב.

תמיד בשבת הראשונה של חודש זה אנו מתחילים לקרוא את ספר דברים, נאום הפרידה של משה רבנו. לכאורה, נאומו החגיגי של מנהיג המופת, לא כל כך שייך לתקופה וְלִמְסָרֶיהָ; לכאורה המסר של ימים אלו הנו הפוך לחלוטין לחגיגיות, אז מה לנאומו של משה רבנו בימים אלו?

בְּעַשְׁתֵּי-עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ

זהו ציון התאריך בו החל משה רבנו את נאומו; בעברית מדוברת זה אומר ראש חודש שבט שבלוח השנה הוא החודש המקביל לר"ח מנחם אב בו אנו מצויים כעת. שבט הוא החודש החמישי בחורף בעוד מנחם אב הוא החמישי בקיץ.

שבט זה חודש של לבלוב ופריחה; בו מתחיל האביב ומצב הרוח מלבלב בהתאם. מנחם אב זה שיא הקיץ; עוצמת החום והאור רבה מדי וזה משפיע לא כל כך טוב על מצב הרוח וממילא על היחס בין אדם לזולתו.

די בהתחלה מזכיר לנו משה רבנו את הנפילה הראשונה שאירעה לנו בתשיעי לחודש אב; הרקע ההיסטורי הוא שנמצאים ממש על סף הכניסה לארץ, בשנה השניה ליציאת מצרים:

(דברים א) כ וָאמַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד-הַר הָאֱמרִי אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקֵינוּ נתֵן לָנוּ: כא רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹקֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת-הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹקֵי אֲבתֶיךָ לָךְ אַל-תִּירָא וְאַל-תֵּחָת:

מה נשאר? קדימה לדרך. אבל זה לא הולך כל כך פשוט:

כב וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אתָנוּ דָּבָר אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבא אֲלֵיהֶן:

לכאורה זו בקשה הגיונית לגמרי, שהרי צריכים לפעול בדרך הטבע ולא לסמוך על הנס. אז משה מסכים ברצון לבקשה:

כג וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט: כד וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבאוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכּל וַיְרַגְּלוּ אתָהּ:

את המשך הסיפור אנחנו מכירים; מי שאינו זוכר, אפשר לקרוא את פרשת "שלח" (במדבר יג ואילך) ואפשר גם את מאמרנו לאותה פרשה.

החידוש המסופר כאן לראשונה הוא בכך שהיוזמה למהלך כולו באה מלמטה, מהעם. משה הסכים, כאמור כי זה מתאים לתפיסה הכללית של התורה לפיה 'אין סומכים על הנס' כל עוד ניתן לפעול בדרך הטבע. אז מה בכ"ז השתבש?

אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת-לְבָבֵנוּ

אַחֵינוּ אלה המרגלים שהיו נשיאי השבטים; באופן טבעי היתה להם השפעה רבה על דעת הקהל והם השפיעו לא טוב.

כז וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אתָנוּ בְּיַד הָאֱמרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ: כח אָנָה אֲנַחְנוּ עלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת-לְבָבֵנוּ לֵאמר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדלֹת וּבְצוּרת בַּשָּׁמָיִם וְגַם-בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם:

האנשים הפשוטים מצד עצמם, דבקים בה' ואינם מעלים בדעתם מרידה בו; הם בטוחים כי מכיוון שה' הבטיח לנו את הארץ - הוא יקיים. הבעיה היא במנהיגות; בעיני האיש הפשוט - המנהיג נתפס כמורם מעם, אחרת הוא לא היה מגיע לעמדת מנהיגות; בטח לא בדור שמשה רבנו הוא מנהיגו.

ועקרונית זה גם נכון; הרי משה בעצמו אומר לנו שיש לכבד את המנהיגים/שופטים שהוא מְמַנֶּה.

יג הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם:

(רש"י) בראשיכם. ראשים ומכובדים עליכם, שתהיו נוהגין בהם כבוד ויראה:

הבעיה מתחילה כאשר הממונים עצמם מקבלים את זה שהם מורמים מעם. או אז מתפתחת בדמיונם זהות בין טובתם, מעמדם ושרידותם האישית לבין טובת הכלל. הם בכלל לא מבחינים בתהליך כי הם שקועים בעצמם, אבל בשלב זה הם מתחילים להוביל תהליך חורבני.

מהלכי השרידות של המנהיגות, הם הם תהליכי החורבן של החברה שאותה הם מתיימרים להנהיג. יש רגלים לסברה כי המרגלים חששו מהכניסה לארץ כי בכך הם היו מאבדים את מעמדם המנהיגותי. מתוך חשש זה, הסיתו את העם נגד המהלך וכך גרמו חורבן לעצמם וגם לעם.

זה מה שקרה למנהיגים שנשלחו לרגל את הארץ; זה קרה גם למנהיגים שכיהנו ערב חורבן בית ראשון ושני; ואם מישהו יטען שזה קורה גם למנהיגינו כיום - הוא מן הסתם לא יתקשה להוכיח זאת.

בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי:

השבת הזאת מכונה 'שבת חזון' על שם המלה הראשונה בהפטרת השבוע (ישעיהו א') שממנה לקוחה הכותרת לקטע זה. 'חזון' זהו מונח המבטא ראיה למרחוק; משהו שלא ניתן עדיין לראות בעיני בשר.

אבל אם זו 'שבת חזון', אז זה לא רק חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ אלא חזונו של כל יהודי. נכון שלא תמיד זה מגיע למודעות, אבל הנשמה חוזה משהו; מהו החזון שאותו רואה נשמתו של יהודי בשבת זו?

אוהב ישראל הגדול, ר' לוי יצחק מברדיטשב אומר שבשבת זו מראים לכל יהודי את בית המקדש כשהוא בנוי וניצב במלוא תפארתו. בעצם הימים שעניינם אבילות על החורבן, זה מה שמראים ליהודי במחזה.

פירוש זה של ר' לוי יצחק, מאיר באור חדש את הקשר בין חודש אב למקבילו בלוח השנה - חודש שבט.

בחודש שבט, ההתעוררות לפריחה באה מצד הטבע שהטביע הבורא יתברך בבריאה. השיא של אותה התעוררות הנו בחודש ניסן בו חל חג האביב/פסח.

בחודש אב צריכה להיות אותה התעוררות, רק לא מצד הטבע אלא מצד האדם; מצד היהודי שמגיע להתעוררות זו כתוצאה מהתבוננות המובילה אותו למסקנה שמצב של גלות וחורבן אינו טבעי לנו וצריכים לפעול לשינוי, לחתור לגאולה. ושיאה של התעוררות זו יהיה בחודש החגים, חודש תשרי, בחג הסוכות.

צריכים לראות את בית המקדש ולחתור אליו; הכוונה לבית המקדש הפנימי שצריך להימצא בלבו של כל יהודי, כמו שכתוב:

(שמות כה) ח וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: בתוך הלב של כל יהודי.

ואין שום תועלת בציפיה לשינוי מצד המנהיגות; האנשים שם בטוחים כי (מה שהם מבינים כ)טובתם האישית - עומד מעל הכל ולא נראה שנצליח לשכנע אותם במשהו אחר.

את השינוי הדרוש כל אחד יכול וצריך לחולל בנפשו פנימה. שינוי כזה יאפשר ראיה נכונה יותר של המציאות ובהצטברות השינויים אצל אנשים רבים - נזכה לשינוי הכללי, הגאולה האמיתית והשלמה שתבוא מיד ממש, ותשעה באב יהפך לחג של שמחה גדולה.

וכאשר נחולל את השינוי בתוכנו פנימה - נזכה למנהיגות אמת, ואז יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.

__________________
נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'