בכתבתו ביום ששי ה-23 ליולי (הארץ) "שתויה מכדי להסכים, שתוי מכדי לאנוס", מתאר צבי הראל אירוע של קיום יחסי מין אשר התרחש בפומבי במהלך חתונה שהתקיימה בגן האירועים של קיבוץ מעלה החמישה, נוכח עיניהם של אורחי החתונה.
הכתבה מביאה את עדותו של הנאשם במשטרה, בה הוא מדייק בתיאור פרטי פרטיה של ההתרחשות המינית. הוא זוכר היכן היתה מונחת ידו על גופה של האישה, והיכן היתה מונחת ידה על גופו שלו. הוא זוכר בדיוק את דבריו של המציל, וכי הביא ארבע שמשיות כדי לסוכך על ה"זוג". האישה, לעומת זאת, היתה שתויה, ולא זכרה מאומה. למחרת, מששמעה מחברה כי גבר זר חדר אל תוך גופה, פנתה לבית חולים לבדיקה, מהלך שהוביל לחקירה משטרתית והעמדה לדין. על-פי הכתבה, הדיון המשפטי נעצר כאשר השופט צבי סגל הציע לצדדים, והסתיים כאשר היועץ המשפטי לממשלה החליט לעכב את ההליכים בשל מצבו השתוי של הנאשם.
www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=454922&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0 קשה להתייחס בצורה רצינית ומקצועית לתיק שהעובדות הנטענות ואופן התנהלות "הזוג" אינם מוכרים אלא מדיווח עיתונאי. עם זאת, דומה כי הוראותיו של חוק העונשין מעוררות תמיהה עמוקה ביחס לעיכוב ההליכים. על-פי חוק העונשין הישראלי, "מצב של שכרות" הוא מצב בו אדם שתוי "היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להמנע מעשיית המעשה". על-פי עדותו המפורטת במשטרה, קשה להבין כיצד ניתן לטעון שהנאשם היה חסר יכולת של ממש להבין את אשר עשה. ואולם גם אם היה הנאשם שתוי כלוט, ולא הבין את אשר עשה, החוק קובע: "עשה אדם מעשה במצב של שכרות והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית". במילים פשוטות: מי ששתה במודע, והביא את עצמו למצב בו ביצע עבירה מתוך העדר יכולת להבין מה הוא עושה, אחראי להתנהגותו הפלילית אף שהיה שתוי בשעה שביצע אותה.
מצב משפטי זה איננו חדש, איננו רדיקלי, ואיננו פמיניסטי. קשה, לכן, להבין מדוע, אם מדוייקת כתבתו של הראל, החליטו שופטי בית המשפט המחוזי ופרקליט המדינה כי יש לעכב את ההליכים ולהפסיק את מהלך התביעה.
ההסבר היחיד העולה על הדעת הוא שהשופטים והיועץ הביאו בחשבון גורם נוסף, והוא שכרותה של המתלוננת על האינוס. עיכוב ההליכים תורץ ב"נסיבותיו המיוחדות" של המקרה, ודומני כי הדברים אינם יכולים להתייחס אלא למצבה של הנאנסת. מי ששתתה עד אבדן חושים, ועד כדי כך שלא ידעה כי מקויים בה מעשה מיני במהלך של חתונה - קשה למשפט להתאמץ כדי להגן עליה, ולהרשיע את הגבר שביצע בה את המעשה המיני באינוס. ואולם, גישה זו תמוהה עוד יותר, שכן חוק העונשין הישראלי מפרש כי אדם מבצע אינוס אם הוא חודר לגופה של אישה "תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האישה, או מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית". אין חולק כי במקרה הנדון, האישה היתה שרויה במצב שמנע ממנה לתת הסכמה חופשית.
שכרותה של האישה, בשונה מזו של האיש, לא רק שאיננה מקטינה את זכאותה להגנה משפטית מפני חדירה מינית - אלא היא מכוננת אותה. שלא כמו האיש, האישה איננה נאשמת. היא לא ביצעה עבירה פלילית. היא קורבן (לכאורה) של עבירה פלילית חמורה שבוצעה בה. שכרותו שלו, שנגרמה במודע ומרצון, אינה פוטרת אותו מאחריות פלילית למעשיו. שכרותה שלה, אף אם נגרמה במודע ומרצון, מקנה לה את ההגנה המשפטית שאיש אינו רשאי לחדור אל תוך גופה ולבצע בה מעשה מיני שהיא לא היתה מסוגלת להסכים לו.
דברים משפטיים אלה הם פשוטים, ברורים וגלויים לפי ספר החוקים הישראלי. מתוך הכתבה, קשה מאוד להבין איכה נעלמו מעיני בית המשפט והיועץ המשפטי לממשלה. קשה גם להבין מדוע לא טרח העיתון להבהיר מצב עניינים משפטי זה, למען יבינו קוראות וקוראים את זכויותיהם וחובותיהם בנסיבות דומות שאינן חריגות כלל וכלל, למרבה הצער.
לא אתייחס לתופעה המזעזעת שקהל שלם צופה בגבר החודר לגופה של אישה שתויה, בפומבי, במהלך טקס חתונה, ואינו עושה מאומה (חוץ מאשר לצפות להנאתו ולקרוא לחברה. כפי שכבר קבע משה נגבי בספרו, "כסדום היינו", ואיננו מתרגשים מכך יותר). אציין רק כי בעדותו במשטרה תיאר הנאשם (לשעבר) כי האישה (אותה לא הכיר, ואשר עמה לא החליף מילה) הקיאה במהלך האקט המיני, שכבה על הקרקע ולא זזה. והקהל צפה ונהנה.
__________________
פורסם לראשונה בבלוג של ד"ר אורית קמיר -
www.notes.co.il/orit 
