של מי החיים האלה בעצם?

אם השחקן הראשי בהצגה, גל פרציגר כקן האריסון, נפגע בתאונת דרכים שהפך למשותק בכל גופו מלבד הראש - מצליח כ"כ בחוסר תנועה שכזה לרתק כך את הקהל, ולגרום לכל אחד מהצופים, כמו גם את כל צוות הרופאים והמומחים שדנו במקרה שלו, לחוש אליו אמפטיה, ולהסכים עם החלטתו הגורלית - אין להקל בכך. אומנם הוא מצוי בחוסר התנועה ברוב הזמן, מלבד בשתי סצינות דימיוניות, בהן הוא קם ממיטתו, מתפשט ומביע רק בשפת גופו את שלל תחושותיו באכספרסיביות. כשהוא חופן בכפו את רגבי האדמה ומטיח אותם בקיר - הדבר מסמל בעוצמה את "כי עפר אתה, ואל עפר תשוב".

השחקן הצעיר, החטוב להפליא ובעל סגולות רבות שמבטיחות לו עתיד מצליח כשחקן, עושה מהמחזה,(כמובן יחד עם צוות השחקנים: האחיות, הרופאים ועורך דינו) - מעדן תיאטרלי של ממש. בהצגה כזו לא יימצא מי שנרדם. על הבמה מצוי צוות האחיות - אנדרסון הקפדנית (לימור זמיר החיננית והמקסימה במציאות), האחות הבלונדית היפה סדלר (דנה זקס המתוקה), והאח ג'ון (רן אסולין, שמרעיף בכל עת שהוא נוכח על הבמה, הררי קסם, שמחת חיים, ליצנות ואופטימיות, ומשכיח מאיתנו ומקן את הטרגדיה של קן המשותק).

על-פי הוראותיו הנוקשות של הפרופסור אמרסון (רפי קלמר הוותיק) מקבל החולה כדורי הרגעה פסיכוטיים, כנגד הדיכאון שבו הוא שרוי. קן מתנגד לכך בכל תוקף. הוא אינו פסיכוטי. עצוב בגלל מצבו - כן, אבל משוגע - לא. כנגד תוכניתו של הפרופסור להעביר את החולה מבית החולים למוסד לחולי נפש, מזעיק קן את עורך הדין היל (אלעד שרעבי המצוין, שהולך וכובש את הקהל ככל שההצגה מתפתחת, בהתלהבותו הטבעית ובכנות משחקו).

הלה, יחד עם חוות דעתו של הפסיכיאטר של בית החולים, ד"ר טראוורס, גלעד פרידמן החביב והכנה, שמזכה את החולה מכל אשמת טירוף, וכך הרופאה ד"ר סקוט המכמירה (מירב שפיץ), הפסיכולוגית המנסה לשווא לשנות את החלטתו - ג'יליאן בויל (רותם בלאו), וכן השופטת מילהאוז שמגיעה לפי תביעת "הביאס קורפוס" של העו"ד (ריקי חיות המכובדת והמרשימה בתפקיד) שבהופעה מוחצת ומרשימה מחליטה לטובת החולה. ובכך טורפים את קלפיו של הפרופסור.

את כל אלה מנווטת הבימאית דפנה זילברג ביצירתיות רבה, תוך הדגשת הנוקשות של החיים במסגרת ביה"ח מתוך התנועות הכמעט רובוטיות, מצד אחד. ומאידך - הסצינה בה האחות היפה אוספת אל חיקה את החולה הכמעט עירום, בתנוחת "הפייטה", כמו מריה את ישו בנה, מאד מכמירה, מלאת רגש, ובעלת יופי פיוטי.

מי אחראי וזכאי להחליט על גורל החיים?

הרעיון המרכזי שכה מדובר ברחבי העולם, ובמחזה "של מי החיים האלה בעצם?”- הוא רצונו של קן להשתחרר מבית החולים, גם אם זה יקפד את חייו חסרי התועלת בתוך שבוע. והשאלה העולה היא: מי האחראי והזכאי להחליט על גורל חייו - החולה או הרופא? האם להחזיק אדם בחיים כנגד רצונו, ולמלא בכך את שבועת היפוקרטס להציל חיי אדם, או שאדם רשאי להחליט להפסיק את חיבורו למכונות ולצינורות, שבעצם מאריכים את חייו באופן מלאכותי, אך לא מעניקים לו שום אפשרות להינות מחיים אלה. להפך - העליבות בה הוא חי, התלותיות בצוות רפואי, והיותו רק נטל על החברה - אלה נימוקים כבדי משקל בהכרעת הסוגיה.

למי מביאה תועלת התמשכות "החיים" בצורה מלאכותית? מתרחשים מקרים רבים בעולם, בהם היה עדיף לשים קץ למצב הלא טבעי, שכוונתו רק להוכיח את כוחה של הרפואה "להציל" חיי אדם. אבל אולי ההצלה צריכה לבוא בצורת קץ ליסורים הנפשיים והפיסיים?

הצגה המשאירה את הצופים עם חומר למחשבה שאי-אפשר להשאר אליו אדיש. חוויה לשחקנים, ליוצרים ולקהל.