בתור תושבת העיר בית שמש, ולאור הגל העולה והגואה בתקשורת בעניין
הדרת נשים, רציתי להביע דעה בעניין, בהתייחס ספציפית למה שקורה אצלנו בעיר בית שמש. אתם בטח חושבים שהכל התחיל לפני כשלושה חודשים, כאשר ילדה תמימה בכיתה ד' ביקשה בסך-הכל ללכת לבית הספר, אך בעקבות האלימות המילולית, ולעיתים הפיזית, ההליכה הפשוטה לבית הספר החלה להיות מלווה בפחדים ובחרדות.
בתקשורת החלו לסקר את הסיפור מעל הכיוונים. הילדה עצמה התראיינה לתקשורת, חרדים צולמו כאשר הם יורקים ומקללים אנשים תמימים ברחוב, והמדינה כולה חגגה. אבל אתם טועים. ובגדול. שוב נפלתם למלכודת המוכרת של התקשורת. אומנם לא היו שקרים, אך בהחלט היה עיוות המציאות עד אשר מגיעים למצב שקשה מאוד לזהות את הבעיות המקוריות בתוך כל ההמולה.
הבעיות בבית שמש לא החלו לפני שלושה חודשים. אפילו לא לפני שלוש שנים. אישה שמותקפת ועוברת אלימות באוטובוס זה לא עניין חדש. קל וחומר לא שלטים ברחוב המורים על הפרדה מוחלטת וכפיית לבוש צנוע. הבעיות בבית שמש החלו מהרגע שתוכננה בניית רמת בית שמש. ואני, נערה מהציבור הדתי-לאומי שגדלה כל חייה לצד הציבור החרדי בבית שמש, נערה שראתה את תהליך הידרדרות העיר והמצב החברתי מתחילת הדרך ועד הנקודה בה היא נמצאת היום, נערה שנמאס לה לשמוע את גרסת התקשורת שמספרת רק מה שהציבור רוצה לשמוע, מבקשת לכתוב לכם את האמת. על מה שבאמת קורה בבית שמש.
בית ספר "אורות" - אז והיום למדתי בבית הספר היסודי "אורות" בנות. אותו בית ספר מדובר שאליו מפחדת נעמה מרגוליס הקטנה לצעוד בבוקר. באותם ימים היה בית הספר ממוקם במיקום אחר לגמרי, בבית שמש הישנה. בית הספר נוהל על-פי החינוך הדתי-לאומי, אך מה שבלט, ועדיין בולט כיום, הוא כמות המורות המלמדות בבית ספר מהציבור החרדי. מדובר במורות שמלמדות בבית הספר מיומו הראשון. מורות המהוות אבני יסוד, מורות אשר מאות תלמידות במהלך השנים למדו להעריך ואף להעריץ. מורות אלו אף אירחו את הכיתות אותן חינכו בבתיהן הפרטיים ל"שבתות כיתה" ופתחו לנו פתח צר להיכרות עם העולם ממנו הן מגיעות. כיום המצב לא שונה. אותן מורות, מהציבור החרדי, ממשיכות ללמד בבית הספר.
לפני חמש שנים החלה התפשטות החרדים על העיר להיות ניכרת לעין. רמת בית שמש כמעט כולה אוכלסה על-ידי האוכלוסיה החרדית והמשפחות המעטות שלא היו מן הציבור החרדי אולצו לעזוב. אולצו? לרוב כן. אם במקרים קיצוניים יותר של מכתבי איום ואלימות, ואם על-ידי קבלת התחושה שהם פשוט לא רצויים.
ההתפשטות החלה להיות ניכרת יותר ויותר לעין. בולטת יותר ויותר. צורמת יותר ויותר. נבחר ראש עיר חרדי שהזרים תקציבים בעיקר למטרות חרדיות. דירות זולות שנועדו לזוגות צעירים נמכרו מראש רק למי שעמד בקריטריונים החרדיים. המקרים החלו להיות יותר ויותר קיצוניים. חבורת בנות הותקפה בערב שבת, אחת מהן יצאה מהמקרה עם רגליים שבורות. תושבים שביקשו לצאת עם כלביהם לטיול הותקפו גם כן באופן קבוע.
וכך, באותו זמן, המורות, אנשי החינוך, אבני היסוד בבית ספר "אורות" המדובר, המשיכו לעבוד. לעבוד באותו בית ספר הידוע בתקשורת כמרכז ההתנגשות בין שתי השקפות העולם.
הציבור החרדי - גם הוא מפסיד אז השאלה שלי - שאלה שמצד אחד היא כל-כך שטחית, ומצד שני כל-כך עמוקה - שאלה שאסור לשאול, לא מותירה מקום לספק בעקבות הרגשות שהתקשורת מאכילה אותנו יום-יום. השאלה שלי היא פשוטה: האם ה"חרדים" הם טובים או רעים? האם הם האויב כפי שמצטייר בדרך הקצרה (אך מאוד ארוכה) לבית הספר, או שמא הם הדמות הטובה, המגינה והמחנכת שמחכה ברגע שעוברים את דלת הכניסה של בית הספר?
התשובה היא ברורה. תשובה שכל אחד לומד ברגע שהוא יכול להבין. כמובן שאין "טובים" או "רעים". אין שחור ולבן. יש רק אפור. התשובה האמיתית היא שנכון, אנחנו קורבן. אנחנו, תושבי בית שמש, לא יכולים לעלות לאוטובוסים בנחת, ילדינו פוחדים ללכת לבית הספר. אבל לא אנחנו היחידים. ישנו עוד קורבן, עוד ציבור שמפסיד יותר ממה שאנו יכולים לתאר לעצמנו. וזהו הציבור החרדי בכבודו ובעצמו.
כי מה שלא יודעים על הציבור החרדי, מה שלא מפרסמים בתקשורת, זה את הפחד שבו הם חיים. כיצד חייהם נשלטים על-ידי מיעוט קיצוני. מיעוט שמשליט סדר על-ידי חרמות, אלימות וטרור. אבל האם זה תירוץ? האם זה מספיק להצדיק את המצב הנוכחי? כמובן שלא. כמובן שיש להם, ואם לא לאנשים הפשוטים אז לראשי הקהילות, אחריות למגר, לעצור, לסלק ולגדף את פעולותיו של המיעוט הקיצוני. ניתן לתרץ ולענות שזו בעיה שלהם. אם הם לא מוכנים לעמוד על שלהם ולהתגונן מפני הבריונים החיים בתוכם, הם אינם יכולים לבוא בטענות.
אבל הפחד ודרך החיים שלהם זו רק בעיה קטנה לעומת הבעיה האמיתית. כי הנזק הגדול באמת שנגרם לציבור החרדי לא נגרם על-ידי הבריונים, אלא על-ידי התקשורת. הנזק הגדול הוא בעצם שנאה ציבורית כללית עזה כלפי הציבור החרדי. חוסר אמון, שעכשיו כמעט שבלתי אפשרי לסלק כלפי הציבור החרדי. החשדנות, ההרגשה שהם "לא משלנו".
קבוצת בריונים קיצוניים שצריך להדיר אז מדברים על צדק חברתי, על תיקון עוולות חברתיות. על שוויון. והחל המאבק, והתקיימו הפגנות. אבל בינתיים, כמות הקורבנות רק הולכת וגדלה ושום צדק חברתי לא נעשה. כי גם אנחנו, הציבור ה"לא חרדי" בבית שמש, עדיין סובלים. וגם הציבור החרדי סובל. והפער בין החברות רק גדל. והתקשורת חגגה, והפוליטיקאים דיברו ו"הדרת נשים" הפך מושג שכולם מכירים.
אבל נשים הותקפו באוטובוסים כבר לפני כמה שנים; וכן נשים שהלכו ברחוב בלבוש "לא מספיק צנוע"; וכן גברים שנסעו ברחובות עם דגלי ישראל על המכוניות שלהם; וכן ראשי קהילה ורבנים ש"הנהיגו את קהילותיהם שלא בדרכי התורה".
אז האם זאת הדרת נשים? האם באמת, כפי שהתקשורת מציגה לנו, הדרת נשים זאת מהות הבעיה? כמובן שלא. הבעיה המרכזית היא הדרת אנשים. הדרת ההבנה שבסופו של דבר כולם אנשים. כולם משפחות שרוצות להתפרנס בכבוד ולחיות באיכות חיים סבירה. הדרת ציבור שלם של אנשים רגילים, בדיוק כמונו, במקום להדיר קבוצה מסוימת של אנשים בריונים. בריונים, שאם נוריד מהם לרגע את הלבוש השחור והכיפה השחורה, נראה שבעצם אין שום הבדל בינם לבין בריונים שאנו קוראים עליהם יום-יום בעיתונות. אז למה איננו מדירים את הציבור של הבריונים הללו? התשובה היא פשוטה: בגלל שאלו חרדים...
