מכירת חיסול

רדוי מארחת אותי במטבח ביתה, בית רחב ידיים אך רחוק מניקור עיניים. מראהו מינימליסטי, פשוט ומרובה סדקים, הפוערים את פיותיהם בתחינה אילמת. אבל החצר - זו כבר שמורת טבע מעוררת קנאה. שלל צמחייה ועצי פרי הגדלים על שטח של לא פחות מחמישה דונמים ומגיעים לגובה של שתי קומות, ואולי אף יותר. יותר מכל דבר אחר בבית ובחצר, הם, עצי הפרי, מעידים על חמישה דורות שנטועים באותה אדמה. בנוכחותם המרשימה הם אומרים: תנו כבוד לפז"ם של 110 שנים.

רדוי אינה היחידה באילניה-סג'רה שמכרה אדמות לערביי האזור. יורשיו של מזרחי מצליח, אחד מחברי המושב, מכרו שבעה דונמים למשפחת עיאס משפרעם, בעליה של חברה בשם 'מ.ס. קרקעות הגליל בע"מ'. האדמות הללו - שהופשרו לבנייה עוד טרם המכירה - נמצאות על רכס גבוה, סמוך לבתים האחרונים של המושב. משפחת עיאס כבר פנתה לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, והגישה בקשה להקים במקום כפר צימרים.

למעשה, לא מדויק לומר שמשפחת עיאס הגישה את הפנייה. גם לא חברת מ.ס. קרקעות הגליל. איש מקצוע ששמו שמור במערכת העיד בפנינו כי את הבקשה שהגיעה לוועדה לתכנון ולבנייה הגיש עופר ברנדס, חבר מושב אילניה המשרת כשוטר במשטרת ישראל. גם יצחק פרסמן, מהנדס המועצה ומהנדס הוועדה לתכנון ולבנייה, זוכר שמי שהגיש את הבקשה בשם החברה היה ברנדס.

פנינו אל ברנדס ושאלנו איך קורה שחבר מושב יהודי מסייע לערבים שקנו קרקע במושב לקדם יזמות במקום, ומי קהל היעד של אותו פרויקט מתוכנן. "מה זה הקשקוש הזה?!" הוא הגיב. לאחר שאמרנו לו שהמידע הוצלב ואומת, סירב ברנדס להמשיך בשיחה וטרק את הטלפון.

כך או כך, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה של המועצה האזורית גליל תחתון סירבה לבקשה להקים במקום כפר צימרים. ההנמקות לסירוב היו שהמושב לא בנוי לנפח תיירותי מאסיבי, כפי שעלה מהתוכניות, ושהתשתיות במקום אינן יכולות לתמוך בתוספת הנופשים. ואולם גורם בכיר בוועדה מגלה שהיו סיבות נוספות. "היה בתוכנית משהו מחשיד", הוא אומר. "שורטט שם מבנה ציבורי גדול עם קשתות, שאילו הוקם - היה צריך להוסיף רק צריח, כדי שיהפוך למסגד". אותו גורם נמנע מלקבוע שהעובדה הזו היא שגרמה לדחיית התוכנית, אך אומר במרומז ש"גם נתון זה לא הוסיף מוטיבציה לחברי הוועדה להעניק אישור".

הרוכשים הערבים מצדם לא הרימו ידיים. 'מ.ס. קרקעות הגליל' הגישה ערער על החלטת הוועדה, והדיון בו טרם הסתיים. ביקשנו לברר עם אנשי החברה מדוע הם מבקשים לבנות דווקא במושב יהודי, אך עד למועד סגירת הגיליון לא הצלחנו לקבל תגובה.

לא תמיד נעזרים הרוכשים הערבים במסלולים מפותלים ובאנשי קש יהודים. לעתים הם מעדיפים לפעול בגישה הישירה, זו שאפילו השגרירים באו"ם כבר למדו שאצלנו באזור מכנים אותה "הבה נדבר דוגרי".

עֵד לכך הוא אהרוני פולטהיים, חקלאי ממושב שדה-אילן, השוכן מול אילניה. "יום אחד קיבלתי טלפון ממישהו שאני לא מכיר, אך לא היה קשה לזהות את המבטא הערבי המובהק שלו", מספר פולטהיים. "הוא שאל אותי אם אני מעוניין למכור לו אדמות. השבתי בשלילה מוחלטת, ומאז הוא לא התקשר אליי".

"מה שקורה כאן זו מגֵפה", קובע ההיסטוריון אריה יצחקי, תושב אילניה. "אלפי דונמים בגליל עוברים בשנים האחרונות מיהודים לערבים. איפה? איפה לא: בראש-פינה, ביבנאל, בכפר-תבור, ביסוד-המעלה וגם אצלנו באילניה".

יצחקי משוכנע שהאסטרטגיה של הרכישות מבוססת על מפת גבולות החלוקה. "הרכישות שלהם אינן מקריות", הוא אומר. "יש להם תוכנית-אב: לחבר את הגליל הערבי התחתון לצפון השומרון. כבר היום קיימת 'פתחלנד הקטנה': סכנין, עראבה ודיר-חנה חותכות את הגליל התחתון ויוצרות רצועה ערבית ממזרח לגוש שגב. קו שני: עמק בית-נטופה - כולו בידי ערבים. הכפרים שיושבים שם - כפר-מנדה, כפר-כנא, משהד וטורעאן - מתחברים לנצרת, שזוחלת כבר לנצרת-עילית. הם השתלטו על 20 אחוז מנצרת-עילית. זה לא מקרי שראש העירייה שמעון גפסו מתחנן בפני דתיים ואפילו בפני חרדים שיבואו להתיישב בעירו, כדי לבלום בגופם את ההתפשטות הערבית.

"ארבעה כפרים ערביים סוגרים על כפר-תבור", ממשיך יצחקי. "הר תבור כולו בידי ערבים: אום-אל-רע'נם, דבורייה, ערב-שיבלי ועין-מאהל, שמתחבר דרומה לכיוון עפולה וג'נין. גם על עפולה מצפון, אף שם בגבולות החלוקה, יש גוש ערבי שסוגר על העיר. בשורה הראשונה והתחתונה: רעיון-העל של כל הרכישות הללו הוא ליצור בעלות חוקית על מה-יותר שטחים שנמצאים במסגרת גבולות החלוקה". כבר כיום, הוא אומר, בכל הגליל יש למעלה מחמישים אחוז ערבים - "וזה עוד הנתון הסימפטי, שְכן בגליל התחתון היחס מטריד הרבה יותר: תשעה או עשרה ערבים על כל יהודי אחד".

חן גלוברמן, דובר המועצה האזורית גליל תחתון, מאשר את הנתון המספרי האחרון שהזכיר יצחקי, אך מסייג: "אנחנו מעבים את היישובים, ובשנים האחרונות הבאנו לאזור אלף משפחות, מחציתן מאזור המרכז. וזה מתחיל ליצור מגמה חיובית. לגבי מכירת קרקעות מיהודים לערבים - זו תופעה קיימת, אך היא די שולית ובוודאי שאיננה מגפה".

עמדת ביניים, במחלוקת מהו היקף רכישת האדמות בידי ערבים, משמיע אריה קינג, מנכ"ל 'הקרן לאדמות ישראל', שמטרתה המרכזית היא איתור אדמות שעומדות להימכר לידי ערבים, וניסיון להקדים אותם ברכישה. קינג, שמצודתו פרושה בכל רחבי הארץ, אומר כי "בגליל לבדו אנחנו יודעים שמדי שנה נמכרים לערבים כמאה דונמים של יהודים".

"לערבים יש ארגונים וקרנות רבים", מוסיף קינג, "ולכל אחד יש אזור המועדף עליו יותר מכול: זה מקדיש את מלוא מרצו לגליל, אחר לירושלים והשלישי לערים מעורבות במקומות אחרים בארץ. זה לא ממוקד מטרה דווקא לגבולות החלוקה", הוא חולק על יצחקי בניתוח אסטרטגיות הרכישה הערביות, "אבל נכון שהמניע הוא משותף לכולם - לנשל אט-אט את ישראל מארצו".

איש נדל"ן, מומחה לאזור הגליל שסירב לחשוף את שמו, מסביר מדוע קשה לבעלים היהודים לעמוד בפיתוי: "על דונם אדמה חקלאית ששווה 5,000 דולר, הרוכשים הערבים יכולים לתת הצעה גבוהה פי שניים או אפילו פי שלושה. לחקלאי, שלעתים שרוי במצוקה כלכלית, קשה לסרב להצעה כזו".

מדוע דווקא ערבים מגישים הצעות כה גבוהות?

"מי שמגיש את ההצעה הוא בדרך כלל סוחר, עורך דין או מישהו שיש לו יותר כסף מאשר לאזרח ערבי מן השורה, אבל כשמדובר בעשרות רבות ולעתים אף במאות דונמים, גם לסוחר מקומי אמיד לא אמורות להיות יכולות לשלם תעריפים כאלה. אין ספק שגופים זרים - קרנות ערביות מחו"ל ואילי הון ממדינות המפרץ - עומדים מאחורי הכסף הגדול".

אבל מדוע שאותם אילי הון יהיו מוכנים לשלם סכומי עתק על אדמות שמרביתן חקלאיות? הרי לא ניתן להפיק מהן תועלת מרובה; קרקע חקלאית, כידוע, אינה מניבה כיום רווחים משמעותיים. על כך משיב יצחקי שהמנגנון הכלכלי הערבי מוּנע על-ידי ראייה אסטרטגית ארוכת טווח. "זה פשוט מאוד", הוא אומר. "אצולות ההון במדינות המפרץ מבינות כי מה שהערבים לא הצליחו לעשות תוך שפיכת דם במלחמות, הם יעשו תוך שפיכת דמים של מזומנים. החבר'ה האלה למדו את הנוסחה המנצחת של הציונות - הם כובשים את הארץ דונם אחר דונם".

רוני שרון, דור שלישי של חקלאים מהמושבה יבנאל, רואה את הבעיה מזווית נוספת. "אתה מחפש את הסנסציה של מכירת אדמות לערבים", אומר-נוזף שרון, "אבל זה בכלל משנה אם האדמה רשומה בטאבו על שם יהודי או על שם ערבי? אם האדמה רשומה על שם יהודים, אבל מעובדת כבר שנים בידי ערבים - זה בסדר? אז למה זה לא מטריד אף אחד? זו לא תופעה ששווה דיון ציבורי?"

שרון מעיד כי "כבר שנים אדמות יבנאל, כמו גם מקומות רבים אחרים בגליל, מעובדות בידי אחמד עבדאללה מכפר-כנא. את עצי הזית ששתלו החלוצים מעבד מוסא או איברהים ממשפחת רושרוש, המתגוררת באחד הכפרים בצפון. הם אלה שמעבדים את אדמת הארץ כבר שנים רבות. וזה קורה כי המדינה לא השכילה לסבסד את ענף החקלאות כמו שעושים למשל באירופה, ולנו, החקלאים היהודים, לא משתלם לעבוד את האדמה הציונית הטובה. איך לערביי הסביבה זה משתלם? כי הם מעסיקים עובדים בעשרים שקל ליום, מעלימים מסים, והמדינה לא מעיזה להפעיל את מערכות השיטור והאכיפה כשמדובר בערביי ישראל. החבר'ה הדתיים מהשטחים צריכים לדעת שאם הם כאלה ציונים גדולים, שיבואו עכשיו ליישב את הגליל. כי זה רק עניין של זמן עד שנאבד את חבל הארץ הזה".

מי שמנסה להילחם באמצעות חקיקה בבעיה החמורה של זליגת הקרקעות הוא ח"כ נחמן שי (קדימה), שהעביר לפני חודשים אחדים את תיקון מספר 3 לחוק מקרקעי ישראל. על-פי התיקון, תחול הגבלה על הקניה או העברה של זכויות במקרקעין לזרים, כאשר "זר" מוגדר כ"מי שאינו אזרח או תושב ישראלי; מי שאינו זכאי לעלות ארצה על-פי חוק השבות; וכן תאגיד שהשליטה בו בידי מי שאינו יהודי או ישראלי".

איך התיקון הזה מונע מקרנות זרות להעביר כספים לידי נציג ערבי-ישראלי, או להעניק לו מניות שלהן, על-מנת שהוא ירכוש בעבורן אדמות יהודים?

ח"כ שי: "זה נכון, התיקון לא סוגר את כל הפרצות, אבל הוא יוצר יותר קשיים. אם עד לפני כמה חודשים הרכישות הללו היו קלות ופשוטות, כעת יש חסמים. כן, אפשר לדמות אותי לילד ההולנדי שסותם את הפרצה בסכר עם אצבע אחת, אבל עדיין אני מודע לכך שלא כל הפרצות נסתמו".

ויש כאלה שמנסים לתקן את הסדקים עוד קודם שהסכר ייפרץ. אחד מהם הוא אריה קינג, שמנהל כאמור קרן מיוחדת העוסקת בקרקעות שנמכרות לערבים. "אנחנו ממוקדים בנושא הזה רק בשנים האחרונות, מ-2006", אומר קינג. "יש לנו 'מודיעים' באזורים מוּעדים למכירת קרקעות לערבים, והגליל תופס בהחלט מקום מרכזי".

מטבע הדברים קינג לא שש לחשוף את אנשי המודיעין שלו, אבל ניתן להבין שמדובר במזכירי יישובים ובנושאי תפקידים באגודות החקלאיות. "אנחנו עושים מאמץ לתת מענה כלכלי להצעות שבעלי הקרקעות מקבלים מאותם ערבים, אבל אנחנו בהחלט גם מדברים על לִבם של המוכרים ומסבירים להם את המשמעויות הרחבות של צעד כזה - העברת בעלות באדמות הלאום לידיים עוינות. ומתברר שלא הכול רק כסף, וגם טיעונים 'לא מודרניים' כאלה, יש להם השפעה לא מבוטלת".

אחרים מנהלים מערכה כנגד אלה שכבר מכרו את נחלתם לערבים, כדי למנוע עסקות דומות בעתיד. "המוכרים מתביישים", אומר לנו איש הנדל"ן. "מדובר במלח הארץ, וקשה להם עם זה שהם מוכרים לערבים את האדמות המשפחתיות, שהסבא או הסבא-רבה החל לעבד. לכן הפעילים שלוחמים נגד התופעה מנסים ליצור גם לחץ חברתי וסביבתי. למשל, בכפר-תבור הדביקו כרוזים ובהם שמות של אלה שמכרו לערבים וכמה דונמים הם מכרו. הלוחמה הפסיכולוגית הזו בלמה במידה לא מבוטלת את מכירת הקרקעות של היישוב".

"לא מדובר ב'גרידיות', וזה לא בא ממקום של תאוות בצע", אומר יצחקי על המוכרים. "הם עושים זאת מתוך מצוקה כלכלית. אני עצמי הייתי מעורב במשא-ומתן עם אדם שירש אדמות מקרוב משפחה שהיה לפני שנים חקלאי באילניה. אותו יורש היה זקוק בדחיפות לכסף מזומן, וערבים הציעו לו 15 אלף דולר לדונם. למרות זאת, הוא אמר לי שאם יבוא יהודי ויציע מחיר הוגן - ואפילו נמוך משמעותית מזה שהוצע - הוא ימכור לו. ואמנם, קישרנו אותו עם יהודי אמיד מחו"ל שהבין את חשיבות הנושא ורכש ממנו בעשרת אלפים דולר לדונם. פי שניים ויותר ממחיר השוק, אך עדיין נמוך מאוד לעומת המחיר שהערבים הציעו. אדם שמוכן לוותר על הצעות טובות יותר, הוא לא אחד שמוכר את האמא שלו בשביל כסף".

דתיה ואריה יצחקי מאילניה מעורבים עד צוואר במאמצים לסכל העברת אדמות יהודים לידי ערבים. לפני כשנתיים הם הקימו, יחד עם מרים בר-יוסף משדה-אילן, את 'הוועד להגנת קרקעות היהודים'. "יש בוועד שלושים חברים מיישובי הגליל התחתון והעמקים: יבנאל, מנחמיה, בית-השיטה, ציפורי, הושעיה, שדה-אילן ואילניה", מספרת דתיה. "המטרה היא לאתר את אלה שמתפתים למכור אדמות לערבים, ולהגיע אליהם לפני שהעסקות הללו ייחתמו".

אתם קבוצה מתחרה ל'קרן לאדמות ישראל' של קינג?

"להפך, אנחנו עובדים בשיתוף פעולה. מתאמים, מיידעים זה את זה. יש מקרים שבהם קינג מביא את המשקיעים, ויש מקרים שאנחנו".

בני הזוג יצחקי הגיעו לאילניה עם שלושת ילדיהם לפני שלוש שנים. קודם לכן הם התגוררו בכפר-ים שבגוש קטיף. בתקופת ההינתקות שימשה דתיה כדוברת מנהלת קל"ע (קליטה לחבל עזה). לאחר פינוי הגוש הם התגוררו תקופה מסוימת באפרת, ואחר כך חיפשו מקום בגליל-גולן.

"הגענו לסג'רה בגלל הארומה הציונית", אומרת דתיה. "כאן הכול התחיל. כאן היה המפץ הגדול של הציונות. במקום הזה התבצעה עבודת האדמה העברית הראשונה של אנשי העלייה השנייה, וגם השביתה הראשונה. כאן החלה ההגנה הראשונה של היישוב היהודי - 'השומר'. כאן נוסדה הצרכנייה הראשונה. ב-1907 הקימה כאן מניה שוחט את הקולקטיב הראשון, שלוש שנים לפני שנוסדה אם הקבוצות, דגניה. כאן מוקמה המפקדה של הברון הירש ומכאן ניצחו פקידיו על הקמת מושבות חדשות. כאן גם עבד בן-גוריון עם עלייתו ארצה". (ראו מסגרת צד)

בתחילת שנות ה-80 הציבה ממשלת בגין הראשונה אתגר ציוני: שימור רוב יהודי מוצק בגליל. במסגרת זו החלו בהקמת ה'מצפים' המאוכלסים ביהודים, כדי ליצור אזורי חיץ בפני ההתפשטות הערבית בחבל ארץ זה. באותה עת המושג "ייהוד הגליל" היה בצנטרום של הקונצנזוס. רק שוליים בחברה היהודית ראו בו בעיה והגדירו אותו כ"גזענות". אלא שמים רבים זרמו מאז בנחלי הגליל, וגם בבית המשפט העליון בשִבתו כבג"ץ.

בשנת 1995 קיבלו עאדל ואימאן קעדאן, בני זוג מבקה אל-גרבייה, החלטה אישית שהפכה חמש שנים מאוחר יותר לאבן דרך בתולדות ההתיישבות הציונית: השניים ביקשו להעתיק את מקום מגוריהם ליישוב היהודי הסמוך קציר. כשוועדת הקבלה בקציר דחתה אותם, טענו בני הזוג קעדאן כי כאזרחים ישראלים מותר להם לקנות בית בכל יישוב ישראלי ולשדרג את איכות חייהם. כשטיעונים אלה לא הועילו, הם הגישו כנגד הוועדה עתירה לבג"ץ.

במארס 2000 קיבל בג"ץ, בהרכב מורחב של חמישה שופטים בראשותו של הנשיא אהרן ברק, החלטה דרמטית וחסרת תקדים: יש להתיר לאזרחים ערבים להתגורר גם ביישובים קהילתיים יהודיים. "דווקא מפני שמדינת ישראל היא יהודית, עליה לקדש את ערך השוויון ומכאן שהתרת התיישבות ליהודים בלבד היא בגדר הפרה של החוק", קבע ברק. "...שוויון הזכויות בין כל בני האדם בישראל, תהא דתם אשר תהא ותהא לאומיותם אשר תהא - נגזר מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

בכך הסיפור לא תם. לאחר מתן פסק הדין הוחזרה בקשת בני הזוג קעדאן לפתחה של ועדת הקבלה ביישוב קציר, וזו השיבה את פניהם ריקם בתואנה של "חוסר התאמה". האגודה לזכויות האזרח פנתה לבג"ץ בעניינם. באוגוסט 2007, למעלה מעשר שנים לאחר שהחלה במאבקה, קיבלה משפחת קעדאן אישור לבנות את ביתה ביישוב קציר.

ומספיחי אותה סאגה: בעקבות ההחלטה הראשונה של בג"ץ הגיש ח"כ הרב חיים דרוקמן הצעת חוק עוקפת-בג"ץ, הקובעת שזכותו של יישוב יהודי להכריז על עצמו ככזה. "בתחילה תמכו בחוק הזה משהו כמו שמונים ח"כים, מכל סיעות הבית", נזכר השבוע הרב דרוקמן. "וכל זה קורה בזמן שאהוד ברק היה ראש הממשלה. עברו כמה חודשים, שרון נבחר לראשות הממשלה, ופתאום הכול התמוסס".

משקל משמעותי ביצירת האווירה הציבורית השלילית נגד אותה הצעת חוק נודע לבני בגין, שהיה אז בגלות פוליטית. בגין - בנו של מי שקידם בלהט את אג'נדת ייהוד הגליל - שבר שלוש שנות התנזרות מאמירות ציבוריות, ויצא בגינוי חריף ליוזמה: "צר לי שהגענו למצב שבו צריך לומר את המובן מאליו - שערבי, לא רק גופו אלא גם כבודו אינם הפקר". בשל המחאה הגוברת נגד הצעת החוק חזרה בה הממשלה מתמיכתה, והליכי החקיקה לא הושלמו. "פתאום דחו את העלאת החוק להצבעה וסחבו אותו - עד שהוא נקבר סופית", אומר הרב דרוקמן.

מעניין כי השופטים שדנו בעתירת קעדאן התעלמו משיקול דעת דומה, שהנחה את פסיקת בג"ץ עשור קודם לכן, אם כי בתסריט הפוך לחלוטין. היה זה כאשר יהודי בשם אליעזר אביטן עתר נגד מנהל מקרקעי ישראל, לאחר שזה סירב להחכיר לו מגרש ביישוב שגב-שלם, שנועד לשיכונם של בדווים. בג"ץ דחה את העתירה, בקובעו כי קיים אינטרס ציבורי לסייע לבדווים לבנות התיישבות קבע עירונית, ולכן מוצדק להעדיף אותם במתן מגרשים בתנאים מסובסדים ביישוב שנועד להם.

שנות דור אחרי שהכריזה המדינה על הקמת מצפים שמטרתם ייהוד הגליל, צועד אתגר זה כששני כדורי ברזל כבדים מחוברים בשלשלאות שחובקות את שתי רגליו: האחד - דחיקת אתוס התיישבות היהודית בפני אתוס זכויות האזרח, והשני - שחיקת עוצמת הטאבו של בעלי הקרקעות, שמחֶזקַת הבעלות היהודית על האדמות, לא ישחרר אפילו המוות.

המציאות העכשווית באדמות היהודים בגליל היא שמיעוט מהן (אם כי מיעוט לא מבוטל) נמכר לנוכרים, אלא שגם מרבית האדמות שאינן נמכרות, מעובדות ע"י ערביי הסביבה.

לא תמיד היה זה כך. בסוף המאה ה-19 ובמרבית המאה ה-20 עיבדו היהודים בעצמם את האדמה שהייתה בבעלות יהודית. אחד המפורסמים שבהם היה מי שלימים הפך להיות ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון. מצד שני דווקא בן-גוריון, איך נתנסח בעדינות, לא יכול היה לשמש דוגמה ומופת לעבודת אדמה חרוצה ומפרכת.

אברהם רוגצ'בסקי היה אחד המעסיקים הראשונים של בן-גוריון, זמן קצר אחר הגיעו לארץ. ראוי לחדד: רוגצ'בסקי, הנראה בתמונות בעל חזות חרדית, העסיק את בן-גוריון, אך גם פיטר אותו. וכך מתאר האתר הקהילתי "שלנו" את הסיפור ההיסטורי הפיקנטי והעסיסי הבא:"בסג'רה עבד בן-גוריון אצל האיכר רוגצ'בסקי, שהיה בין המייסדים של המושבה סג'רה שבגליל. בן-גוריון כתב במכתביו לקרובי משפחתו: 'אני חורש, רואה את הרגבים השחורים מתהפכים, ויש לי פנאי גם להזות ולחלום. אמנם, יש אשר שווריי אינם משגיחים בחלומות, וסרים הצידה - ואז נותן אני בינה בלבם בעזרת הדרבן והעוקץ. כששבים הם לתלם, שב אני לחלומות'".

אלא שלא תמיד ניעור בן-גוריון מחלומותיו בזמן. אנשי סג'רה יודעים לספר כי שלושה שבועות בלבד אחרי שהחל לעבוד במקום, פיטר אותו רוגצ'בסקי בנימוק: "היות שבזמן חלומותיו בעבודתו ברחו השוורים".

למרות הפיטורין, שמרו השניים על ידידות רבת שנים. היה זה בן-גוריון ששיכנע את מעסיקו לעברת את שמו לרגב. כשנבחר לראשות הממשלה אמר רגב, כך טוענת האגדה, "נו טוב, זה היה צפוי. פועל הוא הרי לא מסוגל היה להיות". כשנפטר רוגצ'בסקי-רגב, לקח בן-גוריון מטוס כדי להגיע ללוויה ושילם על הטיסה מכספו הפרטי.