ביקור הגברת הזקנה

התלבושות המעוצבות על-ידי ענת שטרנשוס הן מהמפוארות והיפות שנראו אי-פעם על הבמה הישראלית. גילה, חטובה וזוהרת, עם שלל כובעים ושמלות ערב פנטסטיות, שולטת בשפת הגוף ובמילותיה על הבמה כולה, כולל כל תושב בעיירה. התפקיד כאילו נכתב עבורה. ובמונולוג האחרון שלה, בו היא חושפת את כל רגשותיה, מה הביא אותה לכל זה – איך גורשה מהעיירה וכעת היא חוזרת ובגדול – חשפה למעשה את רגשותיה-שלה עצמה, עם זכרונות ילדות עצובה וקשה, וכשהגיעה כנערה להבימה, והתקבלה לתיאטרון – לא ניתן לה להמשיך שם בקריירה. אז נסעה ללמוד בניו-יורק, ובהמשך עשתה חיל כ"מלכת הקולנוע הישראלי". חזרתה ל"הבימה" עם מינוי בעלה למנהל התיאטרון, עשתה לה צדק. וכעת, כשכולם מכירים בה ובמעלותיה, ההצגה הזו היא גולת הכותרת של הצלחתה.

לבימאי אילן רונן, זוהי הצלחה נוספת בשרשרת הצלחותיו כבימאי. עיצוב הבמה של לילי בן נחשון – מינימליסטי מצד אחד, ועשיר בצבעוניות מצד שני, תוך שימוש בכל השחקנים כ"יער" בהחזיקם עץ בידם, עם משחק הצלליות שמאחורי הפרגוד השקוף ממש מרהיב.

הקפדתו של רונן על כל שחקן, כך שכל תפקיד כאן הוא משמעותי ונוקב – יוצרת הצגה מוקפדת וסופר-מקצוענית. דב'לה רייזר כראש העיר – מכתיב את האירועים ומתקתק את תושביו לפי הצורך. אלכס אנסקי מלא הדרת כבוד, ומרשים ביותר הן כיד ימינה של הגברת ובעוד תפקידים. רוברטו פולק כמפקד המשטרה – גם הוא בעל נוכחות וחשיבות. שני שומרי ראשה הגברתנים של הגברת – עופר רגירר (גם כאקרובט וצלם, כשבכל דמות הוא כה שונה, לבלי הכר), ועמוס בוארון גם כשומר ראש וגם כבעלה השמיני של הגברת – מרשימים בתפקידיהם. שני העיוורים – מיכאל כורש ושמוליק כהן, לאה גלפנשטיין כבתו של איל ושחר רז כבנו – מקסימים. שחר עושה יפה גם את תפקיד הרופא שמאשר את מותו מ"התקף לב" של איל. הכומר רוברט הניג, המורה אהרון אלמוג ונכדת ראש העיר נעמה ארמון – משלימים את צוות השחקנים, שאין בהם שחקן קטן. כולם מבריקים הודות לבימוי המעולה.

אך אין מה לומר – הסיפור של דירנמט לא רגיל, ונוגע עמוק בצביעותם של בני אנוש, ותאוות הבצע בה הם שטופים, כזו שמצויה כיום בכל מקום, כולל במחוזותינו. הכסף קונה הכל – משרות חשובות, כמו נשיאות של מעצמות; חוקים שנחקקים לטובת הספונסרים, ועוד ועוד. במחזה כאן – המחיר שולם עבור חיים של אדם עלוב, שבמעשיו חרץ את גורל גיבורת המחזה. ואם המערכה הראשונה של המחזה נדמית כמתארכת מעט מדי – הסיבה היא הגיונית: דרוש זמן כדי לפתות אנשים להרוג תמורת כסף. על-ממת לסחוף עיירה שלמה לרעיון – צריך סבלנות, רצון ברזל, והרבה-הרבה כסף. בעוד תאוות הבצע כבר תשלים את העבודה.

הצגת "ביקור הגברת הזקנה" בתיאטרון הבימה היא חוויה שלא תישכח, שמצליחה להשכיח גרסאות קודמות, כולל את הסרט עם אינגריד ברגמן.