שַׂלְמָה שַׂלְמָה אֶתְפֹּר לְךָ
מִבַּד לָבָן, רַךְ וְחוֹבֵק
שַׁרְווּלֶיהָ הָרְחָבִים
יִתְבַּדְּרוּ בָּרוּחַ הַשּׁוֹרֵק.
שַׂלְמָה אֶתְפֹּר לְךָ
אַלְבִּישׁ אוֹתְךָ בָּהּ
וְאֶתְבּוֹנֵן בְּמִתְאַרְךָ
הַמֵּצִיץ וְחוֹמֵק בַּעֲדָהּ.
וְאַגִּישׁ לְךָ כְּסוּת
כִּסּוּי לְאוֹצְרוֹתֶיךָ
לְמַעַן לֹא יִשְׁזְפוּם
עֵינֵי אִשָּׁה זָרָה.
וַתִּצְחַק וַתִּתְמוֹגֵּג
יִרְעֲדוּ אַמּוֹת סִפִּים
וְתֶחְפַּץ לְהַפְסִיק
וְלֹא תּוּכַל.
אֲזַי אֶגַּשׁ אֵלֶיךָ
בְּאַהֲבַת אֵין קֵץ
אַפְשִׁיטְךָ וַאֲלַטֶּפְךָ
וְאֶסְתַּפֵּק, בָּזֹאת הָעֵת.
9.12.2001
שרה ספרי על תהליך הפקתו של הספר "נשק שפתיי וגע", תוכלי לספר כיצד התגבש הספר וכמה זמן לקח לך לכתוב אותו?
הספר הינו אסופה של 113 שירים שהצטברו במהלך עשר השנים האחרונות. חלקם נכתבו בעקבות מאורע כלשהו, חוויה תהומית או שיחה ביני לבין אדם קרוב. הרושם שהותירו האירועים הללו היה גדול ולא נטש אותי לרגע. המסקנה הפשוטה מאד (מבחינתי) הייתה להעלותם על הכתב. צורת כתיבת השירה מאד טבעית לי ואיני מתאמצת כלל כדי להשיג חריזה או מקצב, זה פשוט בא. שירים רבים נכתבו בעקבות משאלות לב לדבר מה, שאיפה למצב מסוים או כתגובה, לפעמים מהנה ולעתים מענה.
למען האמת לא "לקח" לי זמן רב לכתוב כלל וכלל, מפני שהחלק המעשי שהוא לאגד את השירים, לבחרם ואז לרכזם באופן כזה שיעניק משמעות ייחודית להיותם דווקא בסדר הזה או האחר, העסיק אותי כחודשיים ברוטו.
במה שונה הספר הזה מספרייך האחרים?
ספרי הראשון שראה אור ב-2002 אף הוא ספר שירים "אני - זה בסדר", הוצ' גוונים, נולד עקב חוויה נדירה שחוויתי בדצמבר 1998, ארבעה חודשים בלבד לפני שנפטר אבי שהיה משורר וצייר מוכשר מאד. בדיעבד הבנתי שהוא העביר אלי את שרביטו. בספר אוסף של שירי אהבה, כעס, געגועים ותובנות מסוימות ופשוט מהיותו ספר ביכוריי, שיריו לא נוקדו כי לא נדרשתי לכך והם בוסריים יותר.
בספר "נשק שפתיי וגע", חשתי "חפשייה" ובטוחה יותר בעצמי להביא לדפוס שירים מעט יותר בוטים, שהרגשות בהם אינם חבויים, כי פשוט הבשלות מגיעה עם השנים וזה הרגיש לי נכון, והם נתנו לי לגיטימציה וגושפנקא שהנה, מכלול אדיר של רגשות יינתן על מגש הכסף, תרתי משמע, לציבור קוראים, ציבור האוהב שירה ואין בשוק ספר כה חושפני, המדבר ישירות אליו ולא מצטעצע במטאפורות או מסתתר מאחורי וילון עמום.
לָמַדְתִּי
לָמַדְתִּי לְהַכִּיר, לְזַהוֹת, לֶאֱהֹב צְלִילֶיךָ
שֶׁשִּׁיַּכְתִּי בֶּעָבָר לְדֶחִי
הִסְכַּנְתִּי לְגוֹנֵי הֲגִיּוֹתֶיךָ
לְאָרְכָּן וְלִגְוִיעָתָן בְּדֶכִי.
בַּתְּחִלָּה נִסְעַרְתִּי
בַּאֲשֶׁר לִמְקוֹרָן גִּשַּׁשְׁתִּי
מִפְּנֵי סִבּוֹתֵיהֶן חָשַׁשְׁתִּי
הֻפְתַּעְתִּי.
בְּתֹם הָאֵין קֵץ שׁוֹכְכִים
רוֹגְעִים אֵיבָרֶיךָ הַשְּׂבֵעִים
כְּאַדְווֹת הַגַּלִּים הַמְּבֻיָּשׁוֹת
בְּהַגִּיעָן לְחוֹף מִבְטָחִים.
2.5.2002
שלושת ספריי שבאו בעקבות ספרי הראשון, "בית ספר לנמלים", "ארץ אדמוניה" ו"דגיג ושות'", הינם ספרי ילדים. הראשון והשלישי עוסקים בהאנשת חיות ובנושא המעסיק אותי מאד, החינוך. נתתי דגש רב לערכים הבסיסיים שאנו כבני אדם אמורים ללמוד וכך לחנך דור איכותי, פחות אלים ותורם לחברה. "ארץ אדמוניה" העוסק בילד חולה המבריא מלוקמיה, אף תורגם למספר שפות ויחד עם "בית ספר לנמלים" נתרם על-ידי לבתי חולים לילדים ברחבי הארץ.
"בית ספר לנמלים" ו"ארץ אדמוניה" הוקלטו על דיסק למען הילדים לקויי הראיה והעיוורים.
כיצד בנוי הספר? ומי עסק בעריכתו?
בתחילה חשבתי להניח לשירים להישאר בסדר אקראי, ללא התחשבות בתאריך כתיבתם.
בהמשך בהתייעצות עם עמיתי הסופר ומשורר
יוסף כהן אלרן אשר שימש כ"עין שלישית", נושא החלוקה לפרקים הועלה ומצא חן בעיני. בדרך זו ניתן היה לשלב ציורים פרי עפרוני, בינות לשירים. מחשבתי הראשונה הייתה לצרף לכל שיר ציור, כפי שאני עושה בתערוכות הציורים, שם מופיע שיר ליד כל ציור. כאן חשבתי להפך, לצרף לכל שיר, ציור. לבסוף הסתפקתי במה שנעשה ולדעתי ודעת אחרים, התוצאה נפלאה. הציורים מביעים את הכתוב והכתוב מביע את הציור ומשלימו.
אני עימדתי את הספר, ערכתי אותו, השירים נוקדו על-ידי
ברוך אורן, נקדן מקצועי, הוגה על-ידי אין ספור פעמים. אף את כריכתו אני עיצבתי וכמובן בחרתי את הצבע הסגול - התשוקה - שהיא המוטיב העיקרי בספר, למרות שבין דפיו רגשות הקנאה, הכעס, הטינה, התובנה המשחררת, הפרידה והניצחון.
למען הגילוי הנאות אוסיף שהספר יצא לאור בהוצאת פיוטית, למעשה הוא הגיע "מבושל" ומסודר ואני עברתי על הספר והיו מעט הגהות, המלצתי להוסיף מאיורייך כי הספר מזמין איורים בסגנון שלך, יש גם תחושה של שילוב מוצלח בין הציורים לשירים, את חייבת לספר לנו מה קדם מה?
ובכן כפי שהוזכר לעיל, השילוב בין הציורים והשירים נעשה לאחר שהצליח מאד בתערוכות הציורים שלי. אני התחלתי לצייר "ברצינות" בשנת 2006, עת הייתי מרותקת לביתי בשל בעיה בכף הרגל. ציירתי כפות רגליים ובהן חלקים ופריטים שונים שבדיעבד, הסתבר לי שעסקתי בריפוי בציור. ציור או שניים יצאו תחת ידי כל יום.
ציורים אלו עברו סריקה במחשב והועברו מיד בסיומם לשלוש חברות קרובות ולאחותי. כשהתגובות הנדהמות החלו להגיע, הבנתי שאוצר בידי. כשנערכה תערוכת היחיד הראשונה שלי בנובמבר 2007 ב"קסטרא" חיפה, צץ במוחי הרעיון לשלב בין הציורים לשירים ולמרות שהתאריך לא חפף, הציורים תאמו בדיוק לשירים. תגובות הצופים היו מפתיעות לחיוב וכך הבנתי שיש בידי שילוב מנצח.
בפועל, השירים קדמו לציורים אך זה לא הפריע לשילוב. ראו בעצמכם ואמרו אתם. האם משנה שציור עין מאחורי סורגים צויר לפני שיר המתאר תחושות כאלה? ודאי שלא.
כשקוראים בספר מראשיתו עד סופו יש תחושה של סיפור שמתרקם בין דפי השירים, ספרי מעט על מבנה הספר.
מֶלַנְכוֹלִירִי
פָּרַשְׂתִּי זְרוֹעוֹתַי אֵלֶיךָ
אַךְ פָּנַי הֵשַׁבְתָּ רֵיקָם
יָפְחוּ וְנִרְעֲדוּ מֵיתָרַי
וִיגוֹנִי חָפַר וּבְרָאָם
מְטַבְּעָם.
הֶעֱמִיקָה שָׁרָשֶׁיהָ יַתְמוּתִי
בְּגוּפִי נוֹתַרְתִּי עֲקָרָה
וְצִנַּת נַפְשִׁי שׁוֹמֵמָה
לַחַן נֻגַּן.
לָהָדָ"ם.
7.9.2010
מסתבר כפי שבכל סיפור/חיים יש התחלה אופטימית, אמצע עם כל הלבטים, העליות והמורדות וסוף עם כל הנלווה אליו, כך השירים. יש בו שירים על הכמיהה לדבר מה, על מצב נתון, על אכזבה, כאב, כעס וטינה, תובנה משחררת ונצחון ולבסוף גם פרידה. אין פלא איפוא, שהרציפות הזו נותנת טעם של קריאה בעלילה סיפורית וזה עוד נדבך על טיבו וייחודו.
ההשקה לספרך תתקיים בחודש אפריל, ספרי מעט איך את נערכת?
ההשקה תתקיים במדיטק, חולון, במעמד מכובדי העיר חולון ובהשתתפות אנשי רוח ידועים. יהיה בו חלק אמנותי בתחום השירה, ויושרו שניים משיריי מתוך "נשק שפתיי וגע" שהולחנו על-ידי נימה פולטורק, בנוסף לארבעה שירים שהלחינה מתוך ספרי "אני - זה בסדר" והוקלטו על דיסק. יוצגו הציורים המופיעים בספר וסופרים ומשוררים יקראו משיריי ויאמרו מספר מילים עליהם/עלי.
ההשקה תהיה יומיים לפני ערב הפסח וזאת מפאת הגעת בתי במיוחד מלוס אנג'לס. אני מציעה לכם אתנחתא של כשעתיים, ליהנות מעושר מילולי מופלא, מנושאים הנוגעים לכולנו ומחוויה תרבותית מעצימה.
מנחה האירוע נשמר בסוד.
מהן התוכניות שלך לעתיד בתחום הכתיבה?
בסוף כל כתיבת ספר, נפלט אוויר מה"היי" בו הייתי נתונה בקול שריקה דקה, ושואלים ומה הלאה? אז "הלאה" פירושו עוד כתיבה. באמתחתי סיפורים קצרים לילדים שנכתבו לפני מספר שנים ואני שוקלת אם לאגדם לספר אחד או להוציאם כסיפורים בודדים. כמובן שה"רומן" של חיי כבר קיים. טרם החלטתי מתי ואיך להוציאו.
הכתיבה היא צורך נפשי, כפי שיודע כל כותב ואמן. כפי שהציור והפיסול וכל עיסוק אמנותי אחר, הם צורך נפשי, הייתי אף אומרת, קיומי.
