המוח של אובמה

למשל, הוויכוח העיקרי שניטש בין הממשל והממשלה על אודות לו"ז הבעיות במזרח התיכון. ישראל, כפי שניסח בוגי יעלון, טוענת בעקביות ש"אירן היא ראש הנחש". מנגד טען הממשל: "ייתכן שהסוגיה הפלשתינית מנוצלת על-ידי כמה מנהיגים דמגוגים במזרח התיכון, אבל הדאגה הערבית מהבעיה הפלשתינית אינה המצאה. זו אבחנה ריאלית שאין ממנה מנוס, וכפי שאבחן הנשיא אובמה, מדובר בסוגיית מפתח לחוסר היציבות באזור". כך נכתב באחד מניירות העמדה של המכון.

אליבא דחברי CAP, גם גילויי ויקיליקס על הדאגה הכבדה של מנהיגי ערב מהגרעין האירני והחשש ליציבות משטריהם, ואפילו התהפוכות ההיסטוריות בעולם הערבי – לא משנים את מרכזיותה של הסוגיה הפלשתינית כשורש הבעיות. "אם נוכל לפתור את הסכסוך הישראלי-פלשתיני", טורחים חוקרי המכון להזכיר לאובמה את דבריו שלו כמועמד לנשיאות, "יהיה קל יותר למדינות ערב לתמוך בנו בסוגיות כמו עירק ואפגניסטן. הדבר גם יחליש את אירן המשתמשת בחיזבאללה וחמאס, ואולי גם יאפשר לסוריה להשתחרר מהברית עם האירנים, וכל אלה יבודדו את אירן כדי לעורר אותה למחשבה נוספת על שאיפותיה הגרעיניות".

ועוד תחזית באותה הרוח: "נכון שהעוינות לארה"ב ולישראל לא תיעלם כך סתם אם הכיבוש הישראלי יסתיים ותקום מדינה פלשתינית... ונכון גם שיש בעיות אחרות שאינן קשורות ישירות לעניין הישראלי-פלשתיני... (אבל) קבלת החלטה לגבי הסכסוך תהפוך את הטיפול בבעיות אלה לקלה יותר. הקשר בין הנושאים הוא מציאות".

במילים אחרות, גם לאחר שהמזרח התיכון התהפך על ראשו – ההמונים מפגינים, שליטים מודחים ורודנים טובחים בעמם בלי שום קשר לעניין הפלשתיני – ב-CAP לא מסוגלים להשתחרר מהקונספציה. ואולי לא בקונספציה מדובר אלא באובססיה.

לפני שבועות אחדים נאלץ המכון לסלק משורותיו חוקר שצייץ אמירות אנטישמיות בטוויטר. החוקר, זיאד ג'ילאני, הזדהה כבלוגר מטעם CAP וכתב: "הליברלים של וושינגטון (כלומר, הוא עצמו ושותפיו. א"כ) עומדים לבזבז המון זמן בהגנה על אובמה מפני ההאשמות שלא תמך מספיק באפרטהייד הישראלי". בהזדמנות אחרת הגדיר אותו ג'ילאני את תומכי ישראל בארה"ב 'מעדיפי ישראל', כלומר שהם מקדימים את האינטרסים הישראלים לאלה האמריקניים.

ג'ילאני הורחק אבל בכך לא תמה הסערה. חוגים יהודיים ביקרו חוות דעת של המכון המאשימות את השדולה הפרו-ישראלית איפא"ק בניסיון לדחוף את ארה"ב למלחמה עם אירן והמתארות את מדיניות ישראל ביו"ש במונחי האפליה בין לבנים לשחורים שהייתה נהוגה בארה"ב. התלונות הועברו ישירות, וכנראה לא במקרה, ליועצו החדש של אובמה לענייני יהודים, וזה השיב כי "ההתבטאויות מטרידות ואינן מייצגות את הממשל".

הפרשייה כולה פורסמה ב'וושינגטון פוסט'. בתגובת המכון נאמר: "מאז ומעולם היה CAP תומך ישראל, מחויב לתהליך שלום שיניב שתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום כתוצאה ממשא-ומתן, ומוטרד מניסיונות אירן להתחמש בנשק גרעיני". ואשר להתבטאויות הבעייתיות, נאמר: "יש לנו אפס סובלנות לאנטישמיות ואנו מתייחסים לכל האשמה כזו במלוא הרצינות. היו כמה ציוצים בלתי הולמים של חברי צוות מחשבונות טוויטר פרטיים, והכותבים כבר התנצלו עליהם".

אבל המכון לא רק התגונן אלא גם תקף: "מאכזב שלמרות הרקורד הנקי שלנו אנו ממשיכים להתמודד עם התקפות פוליטיות שנועדו להכתים את כלל הפעילות שלנו. לא נשנה את העקרונות הפרוגרסיביים שלנו". פירוש: נכון שעובדים שלנו נקטו לשון חצי אנטישמית, אבל הדבר לא ישנה את הקו הביקורתי שלנו כלפי ישראל.

מה כולל הקו הזה? למשל מאמר שכותרתו 'הימין בישראל ובארה"ב פוגע בביטחון של ישראל וארה"ב'. ועוד ציטוט: "השמרנים בשתי המדינות מודאגים יותר מניצחונות פוליטיים בטווח הקצר מאשר מהיציבות ארוכת הטווח". האדם הסביר ישאל את עצמו בנקודה הזו מי הוא זה ואיזה הוא שמייצג את השמרנים והימין בישראל? מיהו החסיד הידוע של הכלכלה הרייגנית בישראל? האם ייתכן שמדובר בראש ממשלת ישראל, שממש בעוד שבועיים יפגוש בוושינגטון את הדמות הפוליטית שמעניקה ל-CAP את הגב הפוליטי? התשובה חיובית.

ביבי ואובמה בדרך לפגישה נוספת, ואפשר לומר שכאשר ראש ממשלת ישראל מדבר עם נשיא ארה"ב הוא מתנגש חזיתית עם הקו של CAP. זה מבוך הייסורים שהוא עובר כבר שלוש שנים, וכנראה ימשיך לעבור עוד שנה או חמש.

צריך להגיד ביושר שגם נתניהו לא בדיוק טלית שכולה תכלת בהקשר הזה. השקפת עולמו היא אכן רפובליקנית, כלומר אנטיתזה לאובמה, וביבי יודע לשחק במגרש הפוליטי האמריקני, גם אם הוא עושה זאת בעדינות. שלא לדבר על 'הרצאת קווי 67" שהטיף לאובמה בחדר הסגלגל בשידור חי – דבר שמעט מנהיגים בעולם יעזו לעשות. נתניהו לא פראייר או שה תמים בסיפור הזה. וטוב שכך.

אבל מאחורי כל המשחקים, המתיחויות, ההשמצות ומלחמת הרעיונות מסתתר העניין הגדול ביותר. מדובר כמובן באירן. כששני המנהיגים ייפגשו בעוד שבועיים, זה יהיה הנושא שבו ידונו. נתניהו יגיע בעיצומו של מסע מדיני עמוס במיוחד. בתוך שלושה ימים וחצי הוא מתכנן לבקר אצל ידידו ג'ון הרפר בקנדה, לקבל עם אביו אות הוקרה בניו-יורק, להיפגש עם אובמה, לנאום באיפא"ק, לכבד את הנשיא פרס בטקס שיערוך לכבודו הלובי המפורסם ולהספיק לשוב לארץ לפני קריאת המגילה של פורים. הלו"ז הזה צפוף מדי ומן הסתם יתארך, אבל לא הוא החשוב אלא פערי ההשקפות שישובו ויתגלו מן הסתם כשייפגש עם אובמה.

בנייר העמדה האחרון שפרסם המכון נאמר (בקיצורים הכרחיים) כי "הנשיא חייב לקבל את מרחב התמרון ואת הגמישות ההכרחיים לנטרול אירן גרעינית... אין לכפות עליו כתונת משוגעים של קו קשוח וחד-צדדי, שיוביל לפעולה צבאית שכרגע כרוכה בסיכונים גבוהים עם סיכויים נמוכים להצלחה". אחד הנימוקים לכך הוא ש"ממשל אובמה הציב את אמריקה בעמדה חזקה בהרבה בהתמודדות מול אירן... במסלול פעולה חכם". בקיצור, אובמה מנווט את העניינים כל כך טוב בלי הפעלת כוח צבאי ומוטב כך.

העמדה הזו מתיישבת עם האמירות המקוריות של שר ההגנה פאנטה נגד הפעלת כוח צבאי, לפני שהסביר לו אהוד ברק שהאיום מחויב המציאות דווקא אם רוצים לא לממש אותו. וחשוב יותר, היא עולה בקנה אחד עם המסרים שמקבלת ישראל בערוצים השקטים ביותר ולפיהם אובמה לא באמת מתכוון להפעיל כוח צבאי. הוא אומר "כל האופציות על השולחן" אבל לא מתכוון לכך. לכל היותר, רק אם ערב הבחירות לנשיאות יהיה במצוקה בדעת הקהל הוא יורה על פעולה צבאית. עד אז נשמע הרבה מלל, ואפילו נראה החרפת סנקציות - כפי שקרה סוף-סוף בשבוע שחלף כשהושתו עיצומים נגד הבנק המרכזי של טהרן – אבל פעולה צבאית יזומה של אמריקה לא תהיה.

השאלה הגורלית המונחת אפוא לפתחם של מקבלי ההחלטות היא אם לסמוך על "מרחב התמרון והגמישות" של אובמה, או, כפי שנתניהו הצהיר בכנסת לפני שבועיים, "כשמדובר באיום על עצם קיומנו אסור לנו להפקיר את עתידנו בידי אחרים. כשמדובר בגורלנו, חובתנו לסמוך רק על עצמנו". הדילמה הזו מלווה את הממשלה הנוכחית מאז הקמתה, ואולם כעת היא הופכת מעשית מאוד, שכן לפחות על-פי שר הביטחון אהוד ברק – אותו אחד מהמרמרה – אין עוד זמן.

אם לתמצת, כך מסתמן מערך הכוחות בשמינייה – הפורום שיקבל את ההחלטות. ברק מעריך שבאמצע השנה האירנים יעבירו את פעילותם אל מתחת לאדמה, וכך העולם יאבד שליטה ויתקשה מאוד לפגוע בהם בכלים צבאיים. יעלון סבור אחרת: "כל מתקן שמוגן בידי בן אנוש, בן אנוש יודע לחדור אליו. אפשר לפגוע צבאית בכל המתקנים באירן, ואני אומר את זה מניסיוני בתפקיד רמטכ"ל".

מרידור מדגיש בצדק שהאירנים לחוצים מהסנקציות ולכן נמנעים בעקביות מפיתוח הפצצה. הם מקדמים את כל היכולות שמסביב אבל לא את פיתוח הפצצה עצמה, ולא במקרה. כפועל יוצא, מרידור, בגין (וגם מאיר דגן כזכור) מתנגדים לתקיפה צבאית גלויה. אלי ישי ואביגדור ליברמן ככל הידוע תומכים. אחרונים נותרו ראש הממשלה והשר שטייניץ. מכיוון שהשמינייה אינה גוף רשמי שמקבל החלטות על-פי רוב ומיעוט, למעשה ההכרעה תהיה ביד נתניהו.

אפשר להעריך בביטחון שלדברים שישמע נתניהו מאובמה תהיה השפעה רבה על עמדתו הסופית. אבל כאן נכנסים שוב המשקעים של שלוש השנים האחרונות. כי גם אם אובמה יישבע לו בארבע עיניים שלעולם לא יאפשר לאירן להתגרען, איך יכול נתניהו לסמוך עליו אם ה-Think Tank ('צוות החשיבה') שלו ב-CAP אומר למשל "ישראל לא תמיד מחשבת נכונה את המשמעויות האסטרטגיות והפוליטיות של פעולותיה הצבאיות"?

התשובה היא שיש מי שרואה את הדברים אחרת לגמרי. בציר ירושלים-וושינגטון יש יהודים טובים, אוהבי ישראל אמיתיים, הסבורים שלמרות כל רעשי הרקע והמטענים ההדדיים יש לביבי על מי לסמוך. גם הם קשורים לאובמה אבל סבורים ש-CAP אינו שונה מכל מכון אחר. הם מציעים לנתניהו ולנו לראות דברים כהווייתם ולא להיות מושפעים מגורמים המנסים להרעיל את האווירה.

לגרסתם, אובמה אכן התחיל עם שתי רגליים על השולחן. בתחילת הדרך הושפע מיוצאי ממשל קלינטון (ובראשם רם עמנואל) ששמרו טינה לנתניהו מהקדנציה הראשונה. אובמה, כפי שהעיד על עצמו, דרך על כמה מוקשים במזרח התיכון, אבל מאז הפיק לקחים. ראש הסגל שלו היום הוא ג'ק לוּ, יהודי אורתודוקסי הנקי מהשקפות שמאלניות, מה שכבר משפר את הקשרים בין הלשכות. אבל אלה לא רק יועצי הנשיא אלא גם הוא עצמו, טוענים אותם פרו-ישראלים.

לראיה הם מביאים את נאומו האחרון בעצרת האו"ם, שם אומנם שב והתחייב להקמת מדינה פלשתינית, אבל כלל אמירות חיוביות מאוד מבחינתה של ישראל: "המחויבות של אמריקה לביטחון ישראל אינה ניתנת לערעור. החברות שלנו עם ישראל עמוקה ותמידית. הבה נהיה כנים: ישראל מוקפת שכנים שניהלו נגדה מלחמות חוזרות ונשנות. אזרחים ישראלים נהרגו מרקטות ומפצצות מתאבדים. ילדים ישראלים יודעים שילדים אחרים באזורם לומדים לשנוא אותם. ישראל היא מדינה קטנה אשר מנהיגי אומות גדולות פי כמה וכמה מאיימים למחוק מעל המפה.

"העם היהודי נושא נטל בן מאות שנים של הגליה והרג, וזיכרון טרי של שישה מיליון אנשים שמתו בגלל שהיו מי שהיו. אלה עובדות בלתי ניתנות להכחשה. ישראל ראויה להכרה ולקשרים נורמליים עם שכנותיה. ידידֵי הפלשתינים לא עושים להם טובה כשהם מתעלמים מהאמת הזו, ממש כפי שידידי ישראל לא עושים לה טובה כשהם מתעלמים מהצורך להתמיד בפתרון שתי המדינות", דברי אובמה באו"ם לפני חמישה חודשים.

ייתכן שבלהט אירועי ספטמבר לא ניתנה תשומת לב מספקת לדברים היפים הללו של הנשיא האמריקני. זו לפחות דעתו של אדם בולט אחד במפלגה הדמוקרטית, יהודי אוהב ישראל שלא מבין למה אובמה כל כך שנוא כאן:

"אני לא חי בעולם שלי עם אטימות לטענות של אחרים. כן, ייתכן שהוא טעה בנושא ההתנחלויות. אבל למה לא מתמקדים בדברים שאמר באו"ם. זה אחד הנאומים הפרו-ישראלים החזקים ביותר ששמעתי, ולא זכור לי נשיא אחר שדיבר כך. גם לא ג'ורג' בוש. אינך חייב לאהוב אותו, אבל תראה מה הוא עשה: אמריקה שונאת להטיל וטו במועצת הביטחון אבל הוא עשה זאת עבור מדיניות שארה"ב מתנגדת לה מאז הנשיא ג'ונסון בנושא ההתנחלויות; הממשל שלו נאבק בכל הכוח נגד התהליך החד-צדדי, כולל התחייבות להטיל וטו נוסף; שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל הגיע לרמות חסרות תקדים וגם אצלכם אומרים זאת; הוא לא קשוח אתכם יותר מאשר קונדוליזה רייס או ג'יימס בייקר. אז לעולם לא אגיד לך שאינכם צריכים לדאוג. אתם תמיד צריכים לדאוג, אבל אני שואל אותך - מי עשה את כל זה?"