נתניהו, מיכאל איתן ומשה רבינו

ביום שלישי ביקר דנון, שמסייר בסניפי הליכוד כבר חודשיים, בסניף בבית-שמש. אחד הפעילים אמר לו - אני איש של ביבי אבל אצביע בשבילך לנשיאות הוועידה. וכל כך למה? התשובה, אמר הפעיל, היא בפרשת השבוע שהייתה. יתרו אמר למשה - אל תרכז בידך את כל הכוח, אחרת תקרוס. תְמנה לך שרי אלפים ושרי מאות. שהם ידונו בפניות. אז אם משה רבינו נאלץ להתחלק בסמכויות, גם ראש הממשלה לא יכול לקחת על עצמו את הכול.

טענה יפה. הבעיה היא שנתניהו לא סומך על דנון שישמש נשיא הוועידה מטעמו. וגם לא על מיקי איתן. משה רבנו הרי לא מינה שרי אלפים לעומתיים.

בקרב נגד שריונו של ברק דנון כבר ניצח. אפשר גם לומר שבקרב ניצח בוגי יעלון, שיצא ראשון נגד האפשרות שלפיה ישוריין מקום לברק. בשורה התחתונה, ההתנגדות לשריונים למיניהם בסיעה ובקרב הפעילים היא גדולה כל כך שאין הצר שווה בנזק המלך. הקמפיין עשה את שלו ונתניהו סִנדל את עצמו: גם בפריימריז וגם בנסיבות נוספות חזר והתחייב שלא ישריין מקום לברק ושלא יהיו שריונים בכלל. בסופו של דבר, אם ירצה בכך, יוכל למנות את ברק לשר הביטחון בממשלה הבאה גם מבלי שיהיה חבר כנסת.

נכון לעכשיו, נתניהו מזהה כאיום אסטרטגי לא את התנגדותה האפשרית של הוועידה לשריונים אלא את ההצעות להחזיר את הכוח למרכז.

מיכאל איתן זיהה את מוקד הכוח באופן מושלם. השאיפה הטבעית של כל גוף היא לחזק את עצמו. מלבד ראשי הקבוצות שנכנסו למרכז החדש, אין לחברי המרכז משקל והשפעה: כל עוד אינם חולשים על מתפקדים, איש אינו סופר אותם. החזרת הכוח למרכז תהפוך כל חבר מרכז לא למלך, אבל לממליך מלכים. גם זה לא רע בכלל.

איתן רוכב על הגל הנכון. אם המאבק שלו יוכתר בהצלחה (מה שלא סביר), במרכז הוא יהיה מלך. אם לא, הפעילים יחושו מחויבות כלפי מי שהיה מוכן להתאבד בשבילם פוליטית וידאגו לתגמל אותו בפריימריז. האיש לא לקח שור ולא חמור ולא תפקיד בכיר בממשלה. כעת הוא מתייצב לצדם של הפעילים. תסריט מושלם.

לא לחינם נתניהו חושש: אם לא יטיל את כל כובד משקלו, אך טבעי הדבר שהמרכז לא יצביע נגד עצמו. ב-2006, בהצבעת בזק, הלך אחרי נתניהו והעביר את הכוח למתפקדים. אבל אז היה הליכוד על הקרשים ונתניהו ניסה את המעבר לפריימריז בתור ניסיון אחרון שנועד לשפר את המצב. היום הנחה רווחת היא שהליכוד הולך להרכיב את הממשלה הבאה. אז למה שחברי המרכז יצביעו בניגוד גמור לאינטרס הישיר שלהם?

אם כבר מדברים על יתרו, נתניהו היה יכול להריץ לראשות הוועידה שר מטעמו. אך הוא בחר לא לעשות זאת. שר שייבחר עשוי להיכנע ללחץ של חברי מרכז שיאיימו לבוא עמו חשבון אם יוביל את הקו נגדם. כמו-כן, מינוי אחד מהשרים עשוי לעורר קנאה בקרב שרים אחרים.

נתניהו מוביל היום קו נוקשה. שום דבר, הוא אומר. לא חזרה לבחירות במרכז. יש למרכז הליכוד שם רע, וזה יפגע בליכוד בבחירות. מצביעי המרכז יברחו ללפיד או לקדימה; לא להצעות פשרה דוגמת הצעת עו"ד יוסי פוקס שלפיה המרכז יבחר את נציגי המחוזות; בוודאי שלא למינוי השרים על-ידי המרכז כפי שנהוג בעבודה ובמפד"ל. נתניהו, שכמעט לא מתחשב במיקומם של הח"כים בפריימריז כשהוא ממנה שרים, לא יפקיד את מינוי השרים בידי חברי מרכז. הוא לא רוצה לתת להם שום דבר. גורנישט.

הוא יכול להרשות לעצמו קו נוקשה: נתניהו היום על הסוס. בישיבת הסיעה הוא נהנה מתמיכה מקיר לקיר. ראשי רשויות ופעילים שלכאורה יש להם עניין בהעצמת המרכז הביעו נכונות ללכת אחריו. גם שרים וח"כים. כשחבר כנסת כמו ציון פניאן, ח"כ מופנם ונחבא אל הכלים שללא ספק קל לו הרבה יותר להיבחר במרכז ולא בפריימריז, יוצא בהתלהבות בעד השיטה שמזיקה לו - משמעות הדבר ברורה: היום בליכוד לא מתנגדים לנתניהו.

ביום שני בלילה נפגש נתניהו עם דנון. הוא לא ביקש ממנו להסיר מועמדות.

אפרופו דנון, במאבק נגד החזרת הכוח למרכז - חברי המרכז האידיאולוגיים שמונים היום לפחות 600–700 איש, ואשר עשויים לתמוך בחלקם הגדול בדנון, יתייצבו לצדו של נתניהו. לקבוצות הימין במרכז אינטרס כפול להשאיר את הבחירה בידי המתפקדים: אידיאולוגי ופוליטי. אידיאולוגי, כי מתפקדי הליכוד נוטים בבירור ימינה. פוליטי, כי לראשי הקבוצות המדוברות כוח משמעותי דווקא בשטח.

דנון סבור שנתניהו טרם אמר את המילה האחרונה באשר לשריונים. שאולי ישמור מקומות לפורשי קדימה אם לבני תנצח. אבל הדינמיקה בקדימה היא לא לטובתה של לבני.

השאלה היא מתי יכנס נתניהו לראשונה את הוועידה. אם הוא עדיין חושב על שריון מקומות ברשימה, הוא ימתין לבחירות בקדימה. אם כוונתו להבטיח שינויים אחרים בתקנון שנועדו להגדיל את כוחו, יקדים את הוועידה לפריימריז בקדימה, שכן כמה ימים אחר כך יתעסק כל העולם רק בלבני ובמופז. בכל מקרה, בסמכויות הוא לא מתכוון להתחלק.

ביום רביעי פרץ בוועדת הכנסת ויכוח קולני בין יו"ר סיעת העבודה יצחק הרצוג ושר התמ"ת שלום שמחון. הוועדה דנה בסוגיית הח"כ החדש שכיב שנאן. יום קודם לכן קבע היועץ המשפטי של הכנסת איל ינון ששנאן יכול לשמש ח"כ על-אף שעבד עד לאחרונה במשרד הרווחה, זאת משום שדרגתו במשרד לא הייתה גבוהה. החוק קובע כי בכירים בשירותי המדינה, מדרגה ארבע ומעלה, חייבים להתפטר מעבודתם שלושה חודשים לפני כניסתם לפוליטיקה. אם נכללו ברשימת אחת המפלגות, לא נבחרו וחזרו לעבודתם, עליהם להתפטר מהרשימה.

ינון קבע ששנאן יכול להישבע כח"כ, אבל עתה מתעורר ויכוח סביב יחידת המימון החודשית שלו, כמיליון שקלים. העבודה טוענת - כולה שלי, שכן שנאן נבחר לכנסת מטעמה. העצמאות טוענת שמכיוון שבחר להצטרף לסיעה, הוא מביא עמו גם את מימון המפלגות.

הרצוג קבל על חוסר האידיאולוגיה שבהחלטתו של שנאן (שאגב שימש פקיד במשרד הרווחה כשהרצוג כיהן כשר). שמחון בתגובה האשים את הרצוג בכך שהוא זה שהדליף כי שנאן שימש פקיד בכיר בשירות המדינה וניסה בדרך זו לטרפד את כניסתו לכנסת. הרצוג הכחיש. שמחון לא נרתע. "כשאתם עסוקים בלהפריע לשנאן להיכנס לכנסת", הטיח בהרצוג, "אני מקבל טלפונים מאנשי מחנה יחימוביץ' שמבקשים ממני לקדם את כניסתו של שנאן, וזאת למה - כי הבא בתור אחרי שנאן הוא יורם מרציאנו, איש מחנה פרץ".

הוועדה אישרה את כניסתו של שנאן לכנסת אך טרם הכריעה בשאלת המימון. מדברים על הצעת פשרה שלפיה יתחלק המימון חצי-חצי.

בעבודה מדברים בפה מלא על עסקה שככל הנראה סגר שנאן עם ברק. כשנדרש שנאן בתור הבא-בתור ברשימת העבודה לבחור בין העבודה לעצמאות, הוא מצא את עצמו בין הפטיש לסדן כשכל האופציות גרועות. באופוזיציה אין תפקידים וגם אין לו סיכוי להיבחר מחדש לכנסת מטעם העבודה. לא שיש לשנאן סיכוי להיבחר מטעם העצמאות - גם לברק אין סיכוי שכזה - אבל הוא עשוי להתמנות ליו"ר ועדה ומן הסתם ברק ידאג לו בהמשך. עובדה שדאג למתן וילנאי שבמקום לצאת לפנסיה יוצא לבייג'ין.

נתניהו עשוי לפרק בעקבות מינויו של וילנאי לשגריר בסין מוקש פוליטי בתוך סיעתו שלו: ככל הנראה יוסי פלד יתמנה במקום וילנאי לתפקיד השר לענייני העורף. אם יעשה כן, יפרק נתניהו את הברית הפוליטית בין פלד לסילבן שלום, כפי שפירק את הברית בין שלום לגילה גמליאל שאותה מינה לסגנית שר במשרד רה"מ.

ואילו יחימוביץ' קיבלה תזכורת: הסכינים בעבודה טרם נשלפו, אך מצאי הסכינים במגירה לא אזל. עליה לשמור על הגב בכל רגע נתון. למשל במקרה של חילופי גברי ברשימה. בעבודה כמו בעבודה, עולם כמנהגו נוהג.