בין אילנה דיין ושארל אנדרלין

אבל הסיפורים האמיתיים, הגרעין הקשה של החדשות, הם ברוב המקרים ארועים לא מתוכננים. אף פעם לא נראה בטלוויזיה תאונת דרכים מתרחשת, כי לעולם לא יקרה שאיזשהו צוות טלוויזיה יידע מראש שבשעה מסוימת ובמקום מסוים תתרחש תאונה. במקום זה מראים לנו מה קורה במקום התאונה שעה או שעתיים אחרי, וברקע מספר לנו קולו של הכתב מה קרה שם שעתיים קודם. צירוף התמונה והקול יוצרים אצלנו אשליה כאילו ראינו את התאונה. וזו אשליה שאנחנו מודעים לה ושותפים לה, ועדיין לא שקר. השקר הממשי הוא כאשר מראים לך אירוע מבוים או צילום אילוסטרציה ומסתירים ממך את העובדה שמה שאתה רואה איננו אמיתי או איננו האירוע שעליו מספרת הכתבה. בעיתונות הכתובה, כאשר יש סיפור טוב ואין תמונה טובה, נהוג לשים צילום אילוסטרציה ולכתוב תחתיו "אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה", נכון, לעיתונות הכתובה זה קל כי העיתונות מספרת סיפור במילים ומקשטת אותו בתמונות ולכן לא קשה לה להודות שהקישוט הוא רק קישוט. הטלוויזיה מתיימרת לספר את הסיפור בתמונות ולקשט אותו במילים, ויותר קשה לה להודות שבעצם יש לה רק קישוט ולא סיפור. אבל מה לעשות, תמונות אמיתיות יש רק מארועים מבוימים.

מה עושה המדיום? לפעמים נוהג ביושר גמור ומביא הדמיות ואנימציות שמספרות את הסיפור באופן ציורי שברור שאיננו צילום. לפעמים הוא מסתפק בקול הכתב ובתמונות שצולמו אחרי הארוע, אבל לפעמים הוא מביא צילומי אילוסטרציה שאין להם שום קשר לסיפור המסופר, ולא מודה בכך אלא להפך – מנסה ביודעין ליצור אצל הצופה רושם מוטעה כאילו הוא רואה במו עיניו את האירוע בהתרחשותו, וזה כבר סוג של שקר. זה לדעתי היה השקר שהסתתר בתחקיר של אילנה דיין על סרן ר'. מערכת 'עובדה' קיבלה לידיה קלטת של צילומים שצולמו בידי חיילים במוצב בימים אחרים וללא כל קשר לאירוע הנחקר, והיא הציגה את הצילומים הללו בלי לכתוב באותיות בולטות או לומר בשפה טלוויזיונית אחרת את האזהרה: צילום אילוסטרציה, לצילומים אין קשר לכתבה. הכתבה נערכה במכוון כך, שהצופה יחשוב שהוא רואה במו עיניו את תקרית האש המדוברת, את המוצב יורה צרורות מא"ג ארוכים וממושכים לתוך גוף הילדה הפלשתינית, ואת החיילים צוהלים ושמחים על מותה. יתר על כן, התחקיר כשלעצמו לא חשף עובדות חדשות מרעישות כיוון שרוב פרטי הסיפור ("האמת לשעתה") כבר סופרו בעיתונים. למי שמכיר את שיקולי המקצוע הזה די ברור שהצילומים האלה היו עיקר ההישג העיתונאי של התחקיר, הדובדבן שבקצפת, ואלמלא הם התחקיר בכלל לא היה משודר. היה בידי דיין חומר מצולם כאילו אותנטי, כאילו התגשמות חלומו של כל איש טלוויזיה, אבל רק כאילו. היא הייתה צריכה להתאפק ולא לשדר את התמונות האלה, גם אם זה היה מפיל את כל התחקיר.

אי-אפשר להשוות בין השקר הקטן הזה ובין השקר הגדול של שארל אנדרלין בסיפור מוחמד-א-דורה. הוא לא היה בצומת נצרים באותו יום ורק קיבל לידיו את חומר הגלם שצילם עבורו צלם פלשתיני, ובו התגשמות החלום הכי גדול: אירוע אלים ודרמטי שמתרחש לעיני המצלמה מראשיתו ועד סופו. אבל איש טלוויזיה ותיק כמוהו יודע שדברים כאלה לא קורים במציאות. אראלה ממפעל הפיס תתקשר אליך עשר פעמים לפני שדבר כזה יהיה אמיתי. הוא ידע, ולא התאפק.

מאנשי טלוויזיה, שיודעים להבחין במבויים ובמזויף שבחומרים הכאילו אותנטיים, הייתי מצפה להתאפק ולהתגבר על היצר ולא להטעות את הצופים. אבל אם בארזים כבר נפלה השלהבת, בואו לפחות אנחנו אזובי הקיר, נדע ונזכור שבטלוויזיה כל אירוע שאנחנו רואים מבויים בידי בעל אינטרס כלשהו, ונתרגל לשאול את עצמנו מי הבמאי, מה האינטרס שלו ומה הוא מנסה להסתיר מאיתנו.