איום ברור ומיידי

הסיבה השנייה לפרופיל הנמוך היא ביטחונית. הרחק מעיני הציבור מתנהל עימות עולמי בין שני הצדדים. כל עוד הדברים מתנהלים מתחת לרדאר, ישראל - לשם שינוי - מוצאת את עצמה כתף אל כתף עם שאר העולם, כולל הערבי. כדי לסבר את האוזן אפשר לספר שביום שני, ממש בעת התרחשות הפיגוע הכפול בטביליסי ובדלהי, התקיימה במשרד החוץ הערכת מצב על המתרחש במזרח התיכון. בין היתר נמסר שם כי בכל הנוגע לקשרים הביטחוניים בין ישראל לשכנותיה, נכון לעכשיו אין שום פיחות. למרות הזעזועים השלטוניים, שירותי הביטחון במצרים ובירדן ממשיכים לעבוד עם ישראל נגד תאי טרור מתרקמים ונגד הברחות נשק. מובן שישראל תמיד שואפת ליותר, אבל בהתחשב במצב הנפיץ במזרח התיכון זוהי בשורה חיובית יוצאת דופן בחשיבותה.

דרמטי יותר וחשאי יותר הוא הקשר הביטחוני עם מדינות ערביות נוספות. יהיו הזעזועים השלטוניים אשר יהיו, מנהיגי מדינות ערב מפוחדים מההתגרענות האירנית לא פחות מישראל, ואולי אף יותר. סעודיה, בחריין, קטאר ומדינות נוספות משתפות פעולה באופן הדוק כדי למנוע השפעה אירנית בתחומן. הקיצונית ביותר היא סעודיה, שמתגרה באירן בלי חשש ("נמר של נייר עם טלפיים מפלדה שדוחף את אפו ומערער את כל האזור", תיאר אותה הנסיך הסעודי טורקי אל-פייסל).

מכיוון שאויב אויבי הוא ידידי, ומאחר שלישראל יש יכולות מסוימות בתחום המודיעיני והמבצעי, מנהיגי המדינות האלה מבינים שישראל היא בת ברית. לכן הם מנחים את השירותים החשאיים של ארצותיהם לעבוד עם ישראל. הכול כמובן מתנהל בחדרים סגורים ובסתירה להצהרות הפומביות השגרתיות נגד ישראל. או כמו שמגדיר זאת שגריר ישראל במצרים עד לאחרונה יצחק לבנון, "יש שני עולמות. יש עולם שהעיניים רואות, שאתה, אני והציבור מכירים, ויש עולם שהעיניים לא רואות, והוא מתנהל על-פי כללים אחרים".

בָּעולם שאינו נראה, יש ראשי שירותים חשאיים שביקרו כאן ויש כמובן העברת מידע הדדית, ברמה שמסייעת לשני הצדדים. מנקודה זו ואילך יפעיל כל אדם את יד הדמיון הטובה. עוד בעולם החשאי, מתנהלים קשרים שוטפים בין השירותים שלנו לבין זרועות הביטחון במדינה שבה משרתים הנציגים הישראלים. באופן רשמי ומעשי, האחריות לשלומם של השליחים ולביטחונם מוטלת על המדינה המארחת. ואכן, כדי לשמור על שמן הטוב רובן ככולן עושות כול שביכולתן כדי למנוע פגיעה בנציגינו. העניין הוא שלא תמיד יש יכולת כזו.

ברבות ממדינות אסיה, ובמיוחד באלה הקרובות לפקיסטן, אפגניסטן ואירן, מוסלמים קיצונים הם תופעה שכיחה. למדינה כמו אירן לא מסובך לגייס פונדמנטליסטים כאלה למטרותיה. מכיוון שמדובר בטרור מדינתי, גם אין קושי לנייד חומרי נפץ או להכין מטעני חבלה. שלוחיה של אירן נהנים מחיסיון דיפלומטי ממש כמו המטרות הישראליות שהם מנסים לצוד. קל להם להוציא לפועל פיגועים. זו בעצם מלחמת המוחות החשאית שמתנהלת בין ישראל ושאר העולם מכאן לבין אירן וחיזבאללה משם.

מה שבטוח, בקצה המשחקים החשאיים ישנן התרעות נקודתיות וברורות על כוונות אירניות לפגע בשליחים ישראלים ובמוסדות יהודיים ברחבי העולם. כעת הבשילו שלוש מההתרעות האלה לפיגועים ממשיים בתאילנד, בהודו ובגאורגיה. הם הסתיימו, תודה לאל, "רק" בפצועה אחת.

דבר אחד אי-אפשר לומר - אי-אפשר לומר שמדובר בהפתעה. בניגוד משווע לדימוי הפסטורלי של החיים בחו"ל, שגרירינו ושאר שליחינו בעולם חיים תמידית בידיעה שהם עלולים להיות יעד להתקפה. כבר בקורס הצוערים לומדים הדיפלומטים לעתיד על עובדי המשרד ובני משפחותיהם שנהרגו בעת שליחותם בחו"ל, ביניהם השגריר שלמה ארגוב (1982, בריטניה), הקב"ט אהוד סדן (1992, טורקיה), הציר דוד בן-רפאל ואליאורה כרמון (1992, ארגנטינה), רעייתו של ראש אגף שיתוף הפעולה הבינלאומי של משרד החוץ (מש"ב), דניאל כרמון.

כפועל יצא מההיסטוריה הכואבת הזאת לומד כל שליח, ולו הזוטר ביותר, כללים לשמירה על ביטחונו. באופן כללי אפשר לומר כי הנציגויות בעולם מחולקות לכמה דרגות סיכון. ארה"ב למשל נחשבת מדינה בטוחה. מדינות מוסלמיות או כאלה הפרוצות לפני ארגוני הטרור מוגדרות מסוכנות. קריטריון נוסף הוא מידת הבכירות של השליח. על-פי שקלול המדדים האלה, וכמובן בהתחשב בהתרעות המוזרמות למערכת, נקבעת רמת האבטחה. גם במדינות שאינן נחשבות מסוכנות, השגריר יקבל פעמים רבות מאבטח צמוד ויחויב להקפיד בעצמו על רמת אבטחה גבוהה. נציגים זוטרים יורשו לנהל אורח חיים חופשי יותר, עם דגשים לשמירה על ביטחונם.

הגורם האחראי לאבטחת השגרירויות הוא שירות הביטחון הכללי, המעביר את ההנחיות לקציני הביטחון בנציגויות. השב"כ מקבל את המידע מהמוסד וממקורות נוספים. במבנה הכולל יש כאן מערך אבטחה רב-זרועי שעובד כל ימות השנה, 24 שעות ביממה, מסביב לגלובוס – הן באיסוף המידע, הן בשמירה על האבטחה.

בקצה השרשרת נמצאים הקב"טים של השגרירויות והקונסוליות, שנמצאים תמיד עם יד על הדופק. הם עודכנו ועדכנו את השגרירים על הפיגועים בהודו ובגאורגיה כשעתיים לפני שהגיעו לידיעת התקשורת. הפרטים באותן דקות לא היו ברורים, אבל הם היו מספיקים כדי להקפיץ את רמת הכוננות ולהיכנס לנוהל חירום. כדי שלא לשחק לידי המחבלים, מבקשים במשרד החוץ שלא לפרט מהן הפעולות שנוקטים השליחים ברגעים כאלה. בגדול מדובר על נוהל חירום מיידי, על שבירת שגרה ועל נקיטת צעדי זהירות נוספים בשעות שלאחר מכן – ועל צמצום הפעילות בנציגויות בימים שלאחר מכן עד יעבור זעם.

יש מקרים קיצוניים יותר שגם הם לא מובאים לידיעת הציבור. לפני כשנה פונו לארץ, באופן פתאומי לחלוטין, עשרות בני משפחותיהם של שליחים ישראלים ממדינות במערב אסיה, וזאת עקב התרעה מיידית על כוונה לפגוע בהם. הם נאלצו לשהות כאן במשך כמה שבועות בלי לדעת מתי והאם ישובו למדינה שממנה הוברחו. כשמדובר על משפחות עם ילדים, וזה המצב אצל רבים מהשליחים, זהו אתגר לא פשוט, במיוחד כשהשליחים עצמם נותרו בארץ היעד במשך כל התקופה.

משיחות עם דיפלומטים בעבר ובהווה עולה כי הפן הבלתי צפוי של הפיגועים האחרונים הוא הניסיון לפגוע דווקא בבני המשפחות. מצד אחד, הדבר מלמד שהאירנים וחיזבאללה נואשו מלהגיע לדיפלומטים עצמם שמוקפים במעגלי אבטחה כבדים יותר. "אפשר להניח שהם פנו לדרג הזוטר ביותר והחיצוני ביותר, כמו עובדים מקומיים ובני משפחה, מכיוון שאינם יכולים לפגוע בבכירים. מטבע הדברים, המעגלים האלה פחות מאובטחים ופחות מתודרכים", אומר דיפלומט בדימוס בעל-רקע ביטחוני. מצד שני, הפיכת בני המשפחות ליעד של ממש משנה את כללי המשחק. בשלב זה עוד מוקדם להגיד מה יהיו ההשלכות של ההתפתחות הזאת.

"טבעו של אדם להתרגל לכל מציאות, גם אם היא קשה. אבל צורת החיים הזאת מתישה נפשית", משתף השגריר יצחק לבנון בתחושותיו, אחרי שנתיים מתוחות במיוחד כשגריר בקהיר. "כשגריר, טבעת האבטחה הולכת ונוסעת איתך לכל מקום. וכשאני אומר כל מקום אני מתכוון לכך, וזה לא תמיד נעים. כל תנועה שאתה עושה מהרגע שיצאת מהבית ועד שאתה שב אליו מלווה באבטחה. אינך יכול לבצע אף פעולה בלי תיאום מראש ובלי לקבל אישור מהאבטחה. בהרבה מקרים אתה מעוניין ללכת למקום מסוים ומקבל תשובה 'בלתי אפשרי'. אינך אדם חופשי. אין דבר כזה לקפוץ למסעדה. אם רצית לצאת למסעדה עם רעייתך – שבעצמה הייתה סגורה כל היום בבית - אתה חייב לומר לאבטחה לפחות 4–5 שעות מוקדם יותר. תשכח מספונטניות. זה מגביל את צעדיך, משבש תוכניות ורצונות, מצטבר ככל שעובר הזמן, ובסופו של דבר יוצר כאב ראש ומועקה לא קטנה".

אורח החיים של לבנון דומה מאוד לזה של כל שגריר ישראלי שנזקק לאבטחה, אבל שונה בתכלית מזה של שגרירי מדינות אחרות. אלה חיים בחופשיות, משוחררים מדאגות, ברחבי כל העולם. הם פשוט לא יעד. כמו ישראל, יש רק מדינה אחת שעוטפת באבטחה כבדה כל כך את שליחיה. נכון, אמריקה.