השתקת הכבשים

גלבוע משתבח במה שהוא מגדיר כהישג שלו: קבלת הסכמתם של מנהיגי הציבור הערבי באזור הטורעאן לתוכנית. זה לא היה מובן מאליו. הוא מספר. מצד שני, הוא צעד כברת דרך ארוכה לקראתם. התוכנית שהתווה תעניק למגזר הערבי כמעט את כל שטחי המרעה הפנויים על ההר, הכוללים 6,400 דונמים.

גם אם נתעלם לרגע מההטבה למגזר אחד על חשבון מגזר השני, ראוי לתת את הדעת לנימוק ששמעו חלק מהרועים היהודים שביקשו לרעות גם הם על הטורעאן - "ריבוי עדרים מקומיים שנמצאים באזור". אותם עדרים רועים שם למעשה באופן בלתי-חוקי, ודווקא הפרת החוק הזו הופכת לקריטריון המעניק יתרון, כאשר רועים שומרי חוק מבקשים ליהנות גם הם מהשטח. במילים אחרות: על-פי מדיניות משרד החקלאות, חוטא יוצא נשכר.

שמוליק פרידמן, מנהל השטחים הפתוחים במשרד החקלאות ויו"ר רשות המרעה בישראל, מפרש את הדברים אחרת. "יש הבדל בין 'רעייה לא חוקית' ובין 'רעייה לא מוסדרת'", הוא אומר. "'רעייה לא חוקית' פירושה שהרועה הפיראט לוקח את העדר לשטח של רועה אחר. 'רעייה לא מוסדרת' פירושה שהוא רועה בשטח של המדינה, כשמסיבות ביורוקרטיות או אחרות כגון אי-ניהול ספרים, לא ניתן היה להסדיר לו את הרעייה כחוק. הרועה הלא חוקי – לא יקבל זיכיון; הרועה הלא מוסדר – יקבל לכשיסדר את כל הנדרש ממנו. ואכן כן - בפרמטר של קרבה לשטח הרעייה, מי שרועה בפועל, ולא משנה מיהו ומהיכן הוא בא, יקבל בוועדת המכרזים ניקוד גבוה יותר ממי שגר במקום אחר, אפילו שהוא רועה מוסדר".

שטחי המרעה בישראל מקיפים כ-3.5 מיליון דונם, המהווים 16 אחוז מכלל שטחה של המדינה. וכמה רועים נמצאים באותם שטחים? פרידמן: "רועים מוסדרים, עונתיים ולא עונתיים, אני מעריך בכ-650 בכל רחבי הארץ. ברעייה הקבועה - 20 אחוז הם בני מיעוטים ו-80 אחוז הם יהודים".

ואם ניצור 'עוגה' גדולה שתכלול גם את הרועים הלא מוסדרים והרועים הפיראטים. האם הפרופורציה בין המגזרים תשתנה?

"כן".

יהיה ב'עוגה' הזו רוב מוחלט לרועים בני המיעוטים?

"יהיה רוב, אבל לא רוב מוחלט".


בינתיים, תוכנית הרחבת שטחי המרעה על הר טורעאן הוקפאה. לדברי פרידמן, גרמה לכך מחלוקת עם הקק"ל, שסירבה לבקשת משרד החקלאות ליצור על ההר הסדרי רעיית קבע. מקק"ל נמסר בתגובה כי "הר טורעאן הוא אזור מרעה, ונתינת רישיונות הרעייה שם נעשית בהתאם לנוהלי מנהל מקרקעי ישראל ובהתאם לאמור בפקודת היערות". בשיחת טלפון עם דוברות קק"ל הוסבר לנו ש"לקרן הקיימת אין צד בעניין".

כדי להבין את חשיבות המרעה על אותו הר, המתנשא לגובה 548 מטרים, צריך לחזור אל שנות ה-70, בטרם הייתה בטורעאן כל התיישבות יהודית. "הנושא של קביעת יתד ציונית על ההר היה קריטי", אומר ההיסטוריון הצבאי אריה יצחקי, הגר באילניה-סג'רה הסמוכה לטורעאן. "זה הר גבוה ורחב שמהווה נקודת שליטה אסטרטגית. מפי רפול שמעתי שהוא רואה בהר הזה את העמדה החיונית ביותר לשליטה בגליל התחתון. כולם הכירו בכך, אלא שבפועל ההר היה ריק מנוכחות יהודית.

"בשנת 77' החלה ממשלת בגין לקדם את הקמתם של מצפים בגליל, אבל דווקא בטורעאן לא הוקם כל מצפה. היו אז שני אנשים שנושא ייהוד הר טורעאן בער בעצמותיהם – רפול, שב-77' היה אלוף פיקוד הצפון וב-78' מונה לרמטכ"ל; וישראל קניג, שהתואר הרשמי שלו היה 'הממונה על מחוז הצפון מטעם משרד הפנים', ובפועל הוא היה האיש החזק ביותר בצפון. על פיו נשק שם כל דבר". רפול וקניג, מספר יצחקי, דִרבנו הקמת היאחזויות נח"ל באזור טורעאן. תחילה הוקמה ב-77' היאחזות בית-רימון, ואחר כך, ב-81', היאחזות מצפה-נטופה. לימים אוזרחו אותן היאחזויות. "רק כדי להבין באיזה חור נידח היה מדובר - הגישה להר לא הייתה אפשרית, ואת הציוד להקמת בית-רימון הורידו ממסוקים".

אריק נחמקין, מי שכיהן בשנים 84'-88' כשר החקלאות מטעם מפלגת העבודה, מסביר לנו שהשאלה מי ירעה בשטח אינה רק כלכלית, אלא גם בעלת חשיבות לאומית. "יכול להיות שיכוח על חשיבות הנוכחות שלנו בגדה, אבל לא יכול להיות שיכוח על חשיבות הנוכחות שלנו בגליל", אומר נחמקין, יליד נהלל שבעמק יזרעאל, המתגורר שם גם היום. "מי שיהיה בשטח, ישלוט בשטח. מי שיעבד את האדמה או ירעה על האדמה, היא תהיה שלו. היום החקלאים עזבו את עיבוד האדמה וגם המרעה העברי הולך ופוחת, וכמו בכל ואקום יש מי שממלא אותו. לחללים האלה נכנסים השכנים שלנו, בני הדודים שלנו. בסוף זה משפיע על הבעלות על הקרקע, ולצערי הכיוון הוא מאוד לא טוב".

זו תופעה של השנים האחרונות בלבד? בתקופתך כשר החקלאות היא לא הייתה קיימת?

"התופעה קיימת שנים רבות, אבל בתקופה האחרונה היא צוברת תאוצה. חייבים להבין כאן נקודה חשובה: ההתפשטות הזו - הן לשטחים ציבוריים, הן לשטחים חקלאיים לשעבר והן לשטחי מרעה - לא מוּנעת ממניעים לאומניים של תפיסת בעלות על המדינה היהודית, אלא ממניעים כלכליים. אבל המניע לא ישנה את התוצאה: בפועל הם כובשים את הארץ ללא מלחמה".

מדוע המגמה הזו גוברת בשנים האחרונות?

"בגלל הפקרת השטחים החקלאיים, כשמחיר המים הגבוה הוא לדעתי גורם מרכזי ביצירת מצב זה. כשהשטחים מוזנחים ולא מעובדים, צומחת בהם עשבייה, שהיא חומר מזון מעולה למרעה. במקביל, הפשיעה וההתעללות ברועים היהודים גרמו לירידה בעיסוק הזה. והערבים, כמו שאמרתי, נכנסים לתוך הוואקום הכפול: הן בגידול הצאן והבקר לבשר, והן בפלישה לשטחים שהופקרו".

במשרד החקלאות אומרים שהסדרת הרעייה תאפשר פיקוח, וכפועל יוצא יימנעו פלישות והקמת היאחזויות לא חוקיות.

"במישור התיאורטי זה נכון. יש אפשרות של הודעת פינוי תוך 14 יום משטח רעייה מוסדר. הבעיה היא לא בכללים; הבעיה היא בביצוע. אני לא מאשים את משרד החקלאות, וגם לא את הסיירת הירוקה (יחידת האכיפה של המשרד להגנת הסביבה, ד.ח.), כי בתכל'ס אין להם הרבה שיניים. אני מאשים את המשטרה הכחולה. היא זו שנרתעת מאכיפה בכל מה שקשור למגזר הערבי".

למה?

"כי הם מפחדים. קח מקרה פשוט: רועה, או כל כפרי אחר, מקים בשטח פתוח השייך למדינה איזה צריפון, חושה או אוהל. גרים שם הוא, אשתו והילדים. לא משהו גרנדיוזי. כשמגיע כוח סביר לפנות אותם, הרועה מבצע את ה'פזעה', שזו אזעקה מקומית. ופתאום באים להגן על יושבי החושה כל אנשי הכפר הסמוך. מה, תתחיל לירות? תבצע טבח המוני? התרחישים האלה - יותר נכון, התקדימים האלה - גורמים לאוזלת יד של המשטרה הכחולה בכל הקשור למגזר הערבי. ולא רק בנושא תפיסת שטחים, אלא גם בגביית מסים, סחר בסמים, החזקת כלי נשק וסוגי פשיעה אחרים.

"מכל מקום", ממשיך נחמקין, "גרירת הרגליים של גורמי האכיפה מאפשרת לאותן היאחזויות משפחתיות להכות שורשים ולהתפתח. בשלב מסוים מתחיל לחול עליהן המגן המשפטי שנקרא 'חזקה', ועכשיו לך תנסה להוציא אותן משם".

למרבה האירוניה, סיוע לפולשים נותנים לעתים גם כוחותינו; מיטב כוחותינו, ליתר דיוק. נחמקין זוכר שבתקופתו כשר החקלאות, היה באחד המושבים היהודיים בצפון שומר קרקעות ערבי, שעלה עם משפחתו על קרקע של המדינה. "פעלתי כדי להוציא אותו משם, אבל אז הגיעו תושבי המושב הסמוך וביקשו שננהג עמו במידת הרחמים, כי הוא מסייע להם רבות בשמירה על האדמות שלהם". בבחינת אני את אדמתי הצלתי. אבל הסיפור הזה עוד לא הסתיים. "שבועיים אחר כך", ממשיך נחמקין, "התקשר אליי אלוף פיקוד הצפון באותה עת, ואמר לי שלפולש הזה יש בן שעובד איתם, ושאניח לו".

שאלנו את נחמקין מה דעתו על המדיניות של משרד החקלאות, שלפיה מי שגר קרוב יותר אל שטח המרעה יקבל עדיפות בהקצאה, גם אם משמעות הדבר היא הקטנת סיכוייהם של רועים יהודים. "אני חושב שעם כל הכבוד לערך השוויוניות, הערך של שמירת אדמות הלאום הוא חשוב יותר", אומר השר לשעבר. "האפשרות שהמרעה יהפוך עם הזמן למאהל משפחתי, ואחר כך זה יורחב – זו בעיה לאומית גדולה. מצד שני, אני מבין גם את אנשי משרד החקלאות: מה, הם צריכים ליפול בבג"ץ? הם צריכים שאחמד טיבי יקרקס גם אותם? לכן צריך לפעול בחוכמה, בתחכום, כדי שלא נאבד את אדמות הלאום. לא לצאת בהצהרות מתריסות שיקימו עלינו את כל העולם, אלא לעבוד בשכל. זו הייתה האידיאה שהנחתה אותי לאורך כל כהונתי כשר החקלאות, ואני חייב לציין שתמיכה בלתי מסויגת לקו זה קיבלתי גם משכני לשולחן הממשלה וקודמי במשרד החקלאות, אריק שרון".

אותה 'עבודה בשכל' של נחמקין היא שהביאה להר טורעאן את מוטי פרץ, המתגורר היום לבדו במכולה הניצבת שם. עד לפני כמה שנים חיו על ההר גם בני משפחתו, אבל לפני כארבע שנים עזבו אשתו עדה ושלוש בנותיהם את המקום וכיום הן מתגוררות בטבעון. לפרץ יש גם בן הלומד בפנימייה צבאית. המשפחה מתאחדת לקידוש ולסעודת שבת פעם על ההר ופעם בטבעון, ולעתים גם במהלך השבוע.

פרץ, 53, נולד בקיבוץ עברון של 'השומר הצעיר'. "בתקופה ההיא ערך ההתיישבות היה דגל מרכזי בתנועה", הוא מספר. "מאז נחלשנו. מי שנטל את הדגל הזה שהונף על הבית שלנו, הם החבר'ה של הציונות הדתית. עצוב וחבל שהצעירים מהמגרש שלי כמעט לא נמצאים היום בעניין הזה".

הוא עצמו ידע כבר מגיל צעיר שבבגרותו יעסוק בשני תחומים: ביטחון והתיישבות. לאחר שירות בגולני - חטיבה שבה הוא משרת עד היום כקצין במילואים - התגייס לימ"מ ואחר כך שירת "בזרועות ביטחון אחרות שאי-אפשר לפרט". בשנת 84' נישא לעדה, חברת נעוריו מקיבוץ עברון. במקביל לשירותו הביטחוני הוא הציע לאשתו הטרייה לחפש חווה בדרום - "משהו כמו שיש לשי דרומי, שם נגדל יחד עדר צאן. ועדה, כמו תמיד, זרמה איתי והלכה אחריי לכל מקום".

השניים יצאו לגיחות חיפוש בנגב ובדרום הר חברון. ואז קרה דבר ששינה את מסלול חייהם, או ליתר דיוק – את הנ"צ של מקום מגוריהם. "באותה תקופה רעו על הר טורעאן רועי קיבוץ בית-רימון", מספר פרץ. "הרועים הכפריים שסביב התנכלו להם באכזריות ובאינטנסיביות. מיררו את חייהם. יום אחר יום, לילה אחר לילה. בסוף הבית-רימונים נשברו ונטשו את שטח המרעה העצום שלהם, שהשתרע על 3,600 דונם. הנטישה הזו זעזעה מאוד את שר החקלאות דאז, אריק נחמקין. נחמקין, שידע שאשתי ואני מחפשים חווה לגידול צאן, הזמין אותנו לפגישה, שהתקיימה בלילה חורפי בביתו בנהלל. הוא סיפר לנו את מה שקרה על ההר, ואמר שאם נתעקש לבקש ממנו להיכנס למשבצת המרעה הזאת במקום רועי בית-רימון, הוא ישקול את הבקשה בחיוב. אשתי אמרה לי: 'אני יודעת שהחיים שלנו יהיו קשים, אבל אם זה הרצון שלך – אני לא אעמוד בדרכך'. וכך הגענו לטורעאן".

זה 27 שנה רועים העדרים שלו על 3,600 דונם בטורעאן. פרץ מדגיש שהגיבורה האמיתית בשנים הראשונות שלהם על ההר הייתה אשתו. "במשך שנים היא יצאה בכל בוקר מההר ללימודיה ואחר כך לעבודתה כאשת היי-טק ב'אלביט' בחיפה. כדי להגיע לאוטובוס הלכה ברגל למעלה מקילומטר. בחורף היא הלכה את המסלול הזה במגפיים, ובתחנת האוטובוס החליפה לנעליים. בסוף היום עדה עשתה את כל המסלול הזה בחזרה.

"חיינו כאן על גנרטור, שגם הוא לא הגיע מיד בהתחלה, אלא רק כשהתבססנו. אפשר לומר שעברנו כאן את כל תחנות האבולוציה: נר, פתילייה, עששית, לוקס, מצבר של אוטו, גנרטור - עד שחברת החשמל הואילה לחבר אותנו לרשת. מים, לעומת זאת, היו לנו כבר בתקופה הראשונה".

הפיצול המשפחתי, מספר פרץ, נבע מכך שכדי להקים בית קבע על ההר הוא נדרש להרוס מבנה לא חוקי. "ויש גבול גם ליכולת ההקרבה של אשתי והבנות", הוא אומר. "לא יכולנו כולנו להצטופף במכולה הקטנה".

גרסה שונה שמענו מידידה של משפחת פרץ. "מי שגר על ההר הזה לבדו חשוף לסכנת חיים", היא אומרת. "מוטי הוא גבר שבגברים, נאפה בתבנית שממנה נוצרו דמויות הרואיות בהיסטוריה של הארץ. לאשתו, שחששה לגורלה ולגורל הבנות, לא הייתה ברירה אלא לעבור לטבעון".

גרסת הידידה מתחברת הגיונית לתאריך בו התרחש אירוע משמעותי על ההר: לפני כארבע שנים וחצי שימש מוטי פרץ יעד לניסיון התנקשות. עוד נחזור לכך בהמשך.

כמו אריק נחמקין, גם עו"ד גיל עוז, חבר קיבוץ עין-חרוד מאוחד, מתריע מפני ההשלכות הנרחבות של הפלישה לשטחי מרעה בגליל. "פעם חשבתי שמכירת האדמות הפרטיות לפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בגליל זה האסון של המדינה", אומר עוז, שלא ניתן לחשוד בו שהוא גדל על ברכיו של משה זר או שהוא יצק מים על ידיו של זמביש. "עד שירדתי לשטח, ופתאום התברר לי שזה רק 'הגרעינים והבוטנים'. המנה העיקרית היא איבוד אדמות הלאום בשל פלישה של הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית. זה הסיפור הגדול. הנפחים שם הם עצומים, וטווח הפעולה רחב ביותר: פלישה לשטחים פתוחים, לשטחים חקלאיים, לשטחי מרעה. לצד אלה יש גם בנייה לא חוקית, חבלות ברכוש חקלאי, גנבות ופגיעה פיזית בחקלאים. כל הדברים הללו באים במסות עצומות, שכמעט לא מטופלות על-ידי גורמי האכיפה, ושכמעט לא מקבלות ביטוי בכלי התקשורת הארציים".

שמוליק פרידמן ממשרד החקלאות טוען שפלישות והיאחזויות לא חוקיות אינן קיימות באזורים המיועדים למרעה. "גם בנגב, שם יש היאחזויות לא חוקיות של בדואים, זה לא קורה בשטחי מרעה. ובוודאי שזה לא יכול להיות בשטחי מרעה מוסדרים, שכן הסדרי הרעייה נותנים לנו יותר כוח ויותר שליטה על הנעשה בשטח".

הביטוי המרכזי של אותו כוח הוא 'סעיף 14 הימים' – הסמכות של הרשויות להורות לרועה לעזוב את השטח עם צאן מרעיתו "תוך 14 ימים מיום קבלת מכתב זה". שאלנו את פרידמן האם הוא זוכר כמה פעמים הפעילה רשות המרעה את הסעיף הזה מאז 2006, אז מונה לעמוד בראשה. "נכון להיום, אין לנו סמכויות פיקוח ואכיפה על שטחי מרעה, וזאת עד שיחוקק חוק המרעה", עונה פרידמן. "את השאלה הזו תצטרך להפנות למנהל מקרקעי ישראל, שהוא האחראי על הפינויים". אכן הפנינו את השאלה גם לדוברות מנהל מקרקעי ישראל, אך שם כלל לא טרחו להשיב לנו.

רועים יהודים בגליל יודעים לשלוף דוגמאות המפריכות את קביעתו של פרידמן כי אין היאחזויות לא-חוקיות באזורי מרעה. הם מפרטים רשימה ארוכה של מקרים שבהם הפכו רועים ערבים את מקום העבודה שלהם גם למקום מגורים בעבור המשפחה הגרעינית, אם לא מעבר לה. כך למשל עשה אחד הרועים באזור מעלול (השמות המלאים שמורים במערכת); ואחד אחר שרועה ליד צומת המוביל; רועה נוסף, הרועה באזור גדיר, נהג על-פי אותה מסורת. וכך גם הרועה ליד שכניה שבמשגב ("האיש הביא לשם, בנוסף לאשתו המקומית, אישה פלשתינית", אמרו לנו מקורותינו). רועה אחר יישם במקום עבודתו את ההמלצה משירו של שלום חנוך, אם-כי בשינוי קל: "קח לך אישה ובְנה לה אוהל"; הוא ואשתו גרים בכיף בשטח המרעה שליד בת-שלמה.

עו"ד עוז תורם דוגמה נוספת: "קח את יער הסוללים, מעל ציפורי. רועה מאחד הכפרים התחיל שם עם מרעה קטן, ואחר כך הוסיף איזה צריף קטן. הוא עבר להתגורר שם ואז צץ עוד מבנה. ועכשיו זה כבר הפך להיות 'הם'. הנה, יש לך תמונת נוף של ציונות קלאסית: רועה, עז, בית, התיישבות. רק שהתמונה הספציפית הזו, לא היא התמונה האידיאלית שאבות הציונות ראו אל מול עיניהם..."

כשהצגנו לפרידמן את רשימת ההיאחזויות הלא-חוקית שבשטחי המרעה בגליל, הוא לא השיב. במילים אחרות: רועים (ובונים) ואינם נִראים; לפחות לא על-ידי חלק מהרשויות.

גד יובל, פקח אזורי מטעם קק"ל, אינו מתכחש לתופעת הפלישות וההיאחזויות. "כן, זה קורה גם בשטחים פתוחים לא-מעובדים שהפכו לשטחי מרעה", הוא קובע. כאיש קק"ל, הוא נקלע תכופות לדילמה בנושא: "מצד אחד אנחנו מעודדים רעייה, כי היא מנקה את השטח ומפחיתה את סיכוני השריפות. מצד שני, בהחלט יש חשש שרועים ינסו לתפוס את הקרקע. פעמיים בשבוע אני נתקל בטיפוסים כאלה".

ומה אומרים השכנים על האשמתם בפלישה לקרקעות? סאלח סולימאן, ראש המועצה הוותיק של בועיינה-נוג'ידאת הסמוכה לטורעאן, סבור כי מדובר בעלילה. "אין היום הרבה רועים במגזר הערבי, ולכן הטענות שהשמיעו בפניך רועים יהודים, כאילו רועים ערבים פולשים לשטחי מדינה ונאחזים בקרקע, לא יכולות להיות נכונות", הוא אומר. "חוץ מזה, מדובר על שטחים שבעבר, לפני שמדינת ישראל הכריזה עליהם כשייכים לה, היו תחת שליטה ערבית. אז מי כאן הפולש?"

סולימאן הוא מארח לבבי ביותר. לזכותו גם ייאמר שלא הרבה ראשי רשויות מקומיות יפתחו את דלת לשכתם במהירות שכזו לפונים אליהם. כששוחחתי עמו טלפונית והזמנתי את עצמי לפגישה על כוס קפה, הוא מיד ענה "אהלן וסהלן, תגיע מחר בבוקר", בלי להתעניין מהו בכלל נושא השיחה.

"לאורך כל השנים דווקא היהודים הם שהועדפו לטובה", אומר סולימאן בפגישתנו. "השטחים של המגזר הערבי הולכים ומתכווצים, גם כשמדובר במרעה וגם כשמדובר בהרחבת השטח המוניציפאלי. מה, אנחנו אזרחים סוג ב'? אתם רוצים שנתאדה מפה? אז איפה נגור?"

על נושא הבנייה הלא-חוקית והפלישות אומר ראש המועצה כי הטענות מוגזמות. "הקנסות שמשלמים על דברים כאלה הם גבוהים, כך שזה לא משתלם. ולא נכון שאין אכיפה. אצלי אין בנייה לא חוקית, אפילו בשטחים פרטיים. חד-משמעית. במגזר אכן יש בנייה לא חוקית פה ושם, אבל התופעה הזו קיימת גם אצל היהודים".

"כן", הוא מסכים, "אכן נושא האדמות הוא נושא מאוד-מאוד רגיש". לדבריו הוא למד זאת על בשרו: אדמות פרטיות שהוא העביר לידיים יהודיות, הפכו לכלי תעמולה נגדו: "כמה שעות אחרי אסון המסוקים התקשר אליי בני גורפינקל, ראש מועצת גליל תחתון, ואמר לי: 'אתה יודע שקרה אסון בלילה. אחד הנספים הוא שכן שלך ממצפה-נטופה, ואין להם בית קברות ביישוב'. שאלתי אותו: מה אתה רוצה, שאקבור אותו בבועיינה-נוג'ידאת? 'לא', הוא ענה, 'אבל יש בבעלותך הפרטית עשרה דונמים ליד מצפה-נטופה. אני צריך אותם דחוף להקמת בית קברות כבר הבוקר'. נתתי לו, בלי לשאול מה אקבל תמורת האדמה הזו".

לדברי סולימאן, בתחילה דובר על כך שיקבל שמונה דונמים כפיצוי, ובסוף נתנו לו שישה דונמים בלבד. "ובכל זאת, לא התווכחתי. אני לא רב על ארבעה דונם. עשיתי את זה בשביל, איך אומרים, המִצווה. אבל בגלל שנתתי ליהודים אדמות - ועוד להקמת בית קברות שייקבר בו חייל צה"ל - הסיתו נגדי ערבים לאומנים בכל הגליל ואפילו בדמשק. בבחירות שהתקיימו אחרי אסון המסוקים הפסדתי בהפרש של 120 קולות. רק חמש שנים מאוחר יותר חזרתי לראשות המועצה".

מתברר שזו תמונה חלקית של הסיפור. למחרת הראיון התקשר אליי אחד מעובדי מועצת בועיינה-נוג'ידאת. "שמעתי שסאלח סיפר לך שהוא קיבל שישה דונם תמורת עשרה", אמר. "כדאי שתדע שששת הדונמים האלה נמצאים במרכז עילבון, לעומת השטח שהוא נתן, שהיה באמצע היער. הוא גם קיבל היתר להקים תחנת דלק, שפועלת כיום על הקרקע שניתנה לו". מידע זה אומת והוצלב עם גורם בכיר בשירות הציבורי באזור.

כשאני שואל על התנכלות מצד ערבים לרועים היהודים, סולימאן עונה בטון מבטל: "קודם כול, הם מגזימים. דבר שני, אם קורים דברים כאלה, זה על-רקע פלילי, לא לאומני. יש בדואים שגונבים בכל הארץ, אז גונבים גם אצל מוטי פרץ וגם אצל רועים יהודים אחרים".

"לא", הוא נחפז לענות לשאלתי, "הבדואים של נוג'ידאת לא עושים את זה. הבדואים שלי גונבים פחות..."

כיבוש לא חוקי של אזורי מרעה נעשה לא רק בשטחים הציבוריים, אלא גם על חשבונו של הרועה הפרטי ישר הדרך. לפני כחצי שנה הגישה שרה העצני-כהן, מאסטרנטית במדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, נייר מדיניות למנכ"לית המשרד לפיתוח הנגב והגליל, אורנה הוזמן-בכור. במסמך הזה, שכותרתו 'רעייה אסטרטגית', משרטטת העצני-כהן תרשים זרימה מדכדך: שטח מרעה המצוי באופן מסודר בידיים של רועה שומר חוק, היא מראה שם, הופך לטרף קל בעבור רועים פיראטים.

זה מתחיל בפרסום מכרז של משרד החקלאות ("קול קורא"), שבעקבותיו חוכר הרועה את השטח ממנהל מקרקעי ישראל ומשלם למשרד החקלאות עבור הרעייה. אחר כך מתחילים לפלוש לשטח גורמים עוינים, שמחבלים שוב ושוב במרעה החוקי, במעין מלחמת התשה. מכיוון שפשיעה זו מתועדפת במקום נמוך בקרב רשויות האכיפה, הכוחות המוקצים ללחימה בה הם דלים יחסית. גם השטח הגדול שבו היא מתבצעת מקשה על השגת הישגים משמעותיים, אם בכלל, במיגור פשעים אלה. בינתיים, הנזקים הכלכליים שנגרמים לבעל המרעה הם אדירים: שיקום של קילומטר גדר עולה 25 אלף שקלים, וגנבת ראש בקר אחד מסבה נזק שבין 3,000 ל-10,000 שקלים. אחרי מספרים אלה אפשר להבין מדוע החלום שלו הוא לקום בבוקר ולגלות נזקים רק בצאן. שם הנזק הוא, יחסית, כמעט מחיר סוף עונה - 2,000 שקלים לראש.

נכון, לא כל העלות נופלת על הרועה. משרד החקלאות מסייע, וגם חברות הביטוח מפצות; אך כשהמקרים הללו חוזרים ונִשנים, הפרמיות קופצות בטירוף.

העלויות הגבוהות מכריעות בסופו של דבר את הרועה, והוא נוטש את השטח. בדיוק לרגע הזה חיכו הגורמים העוינים: כעת הם פולשים עם עדריהם לאותו מרעה. הכיבוש הושלם.

במתווה הזה, הכיבוש לא משחית – בדיוק להפך: ההשחתה היא שמאפשרת את כיבוש השטח.

העצני-כהן מספרת ל'מקור ראשון' כי בתחילה המרצים שלה התנגדו לרעיון להכין נייר מדיניות בנושא זה. "הוא נשמע להם אזוטרי, אבל הוכחתי להם שזו סוגיה בוערת שמצריכה התערבות", היא אומרת. בסופו של דבר נבחר המסמך שלה כעבודה מצטיינת, ונשלח, כאמור, למנכ"לית המשרד לפיתוח הנגב והגליל.

על הניסיון העיקש והאלים לגרום לרועים היהודים להסתלק מהשטח, יכול מוטי פרץ להעיד בגוף ראשון. תנאי המגורים הקשים לאורך השנים היו פיקניק חביב בחיק הטבע, בהשוואה למה שקרה במקום העבודה שלו, כלומר בשטחי המרעה. "החבלות בגידור, בצאן ובהמשך בבקר הפכו לחלק טבעי מהשגרה, כמו עונות השנה. רק שזה היה קרוב יותר לתדירות של זריחת השמש ושקיעתה, מאשר למחזוריות של העונות".

באופן קבוע, מספר פרץ, נחתכות הגדרות שהקים, ובעלי החיים שלו סופגים פגיעות בכל דרך אפשרית. "עברתי איתם את הכול: הרעלות, גנבות, ירי בבעלי חיים, הצתה", הוא מפרט.

אז איך אתה מתפרנס מהמרעה?

"מי אמר שאני מתפרנס מזה? למזלנו יש לי פנסיה ביטחונית וגם אשתי מרוויחה יפה. אם לא זה, היינו על הקרשים. ברמת הגולן הייתי יכול להתפרנס יפה מהמרעה, אבל כאן? אין סיכוי. לא סתם אנשי בית-רימון נטשו את המשבצת הזו".

כאדם המתגורר לבד בסביבה רוחשת רועים עוינים שרואים בו פולש וגזלן אדמות, הוא חשוף גם לסכנת חיים. "לא פעם השליכו עליי ועל הפועלים שלי חפצים, מוטות, אבנים. אין לי מושג איך עד היום יצאנו ללא פגע", אומר פרץ. המקרה הקיצוני ביותר אירע כאמור ב-2007. "עשו לי מארב רציני והמטירו סלעים על הרכב שלי. אחד מהפורעים גם ניסה לדקור אותי במברג. יצאתי מזה בנס".

זה לא תיק כבד מדי, להתיישב כאן לבד?

"אולי, אבל גם הציונות היא תיק כבד, אז נזדכה עליה? זה הגורל שלנו ואנחנו צריכים להתמודד איתו בלי להתבכיין".

כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו, אלא שמשיחות עם העוסקים במקצוע עולה כי קיים גם מכנה משותף אחד לכולם: מדובר בעַם קשה. קצרה היריעה מלפרט את נפתולי המריבות והמתחים של הרועים בצפון - בין המגזרים היהודי והערבי, ובתוך כל מגזר בפני עצמו - ואפיון מקצועי זה, מתברר, לא מדלג גם על מוטי פרץ.

מערכת היחסים שלו עם שכניו הערבים מורכבת וקשה, אך גם עם השכנים האחרים, תושבי בית-רימון, העניינים לא פשוטים. לא מדובר כמובן באותה רמה של עוינות, אך כעדותו של פרץ, "כשאני מסתובב בבית-רימון לא כולם אומרים לי שלום". כשרועים ערבים הציתו את המתבן הענק שלו, מספר פרץ במרירות, מכל השכנים מי שהציע עזרה היה דווקא ערבי מהסביבה.

מצד שני, גם לאנשי בית-רימון יש בטן מלאה על שכנם להר. שם טוענים, בין היתר, כי העדרים שלו רועים לעתים בשטחם, ומכלים אגב כך את כרי הדשא במקום.

עם זאת, כולם מודים שאדם ששומר בגופו ובגפו על שטח המרעה בהר, צריך להיות בעל מבנה אישיות מיוחד, קשוח ומחוספס, לטוב ולרע. נתי גלבוע, שיחסיו עם פרץ בהחלט אינם חמים וחברותיים, יודע למנות גם את מעלותיו: "למוטי יש הרבה זכויות", הוא אומר לנו. "להיות למעלה לבד על ההר בסביבה עוינת – בשביל זה צריך הרבה נחישות והרבה עזות פנים. ולמוטי יש גם מזה וגם מזה". באחת הישיבות של גלבוע עם ראשי המגזר הערבי העלה ריאד חטיב, ראש מועצת אל-בטוף (וקרוב משפחתו של שייח' כמאל חטיב, סגן יו"ר הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית – ד"ח), דרישה נקודתית: להעיף מההר את מוטי פרץ, שכן "הוא נטע זר שם", כדבריו. גלבוע מספר כי לרגע לא חשב לקבל את הדרישה הזו.

פקידים אחרים במשרד החקלאות אומרים בביטול שכדאי לבדוק אם פרץ באמת מתגורר על ההר, או שבלילות הוא יורד לישון במקום אחר. לעומתם גד יובל, פקח הקק"ל בגליל התחתון ומי שמכיר היטב את המציאות בשטח, מעיד שפרץ "גר על ההר, עובד וישן שם במרבית הזמן. מי שאומר אחרת, פשוט משמיץ אותו".

חלפה בראשך המחשבה שאתה עלול לשלם בחייך על הנחישות שלך, אני שואל את פרץ. "כן", הוא משיב, "ואם זה יקרה - אני מצפה מהבן שלי שייקח את המושכות החשובות האלה לידיו".

אתה לא פוחד שגם הוא עלול להיפגע?

"אני פוחד, אבל יש מישהי שיכולה לשמש לי מודל לחיקוי. קוראים לה מרים פרץ. שם המשפחה שלנו משותף, אבל לצערי היא לא קרובה שלי. שניים מהבנים שלה נפלו - אלירז ואוריאל – וכולנו נפעמנו מגבורת הנפש שלה, מכך שהיא חוזרת ואומרת, עם הרבה אמונה, עוצמה וכוח שכנוע, שהם לא נפלו לחינם. שהם היו חלק מהמחיר שלנו כדי להיאחז בארץ הזו".

בטח חשבת, בינך לבין עצמך, על המכנה המשותף שלך ושל מאיר הר-ציון.


"אם אני אשווה את עצמי להר-ציון זה יהיה סוג של שחצנות. זה לא שאני מעריץ אותו, אבל אני באמת לא מגיע לקרסוליו – לא בחיילוּת וגם לא בהתיישבות".

ולמרות הצטנעות זו בסוף גם פרץ מתרצה ומצליח למצוא מכנה משותף ביניהם: "מי שהולך לגור לבד על הר - לא כבריחה מחברה אלא מתוך התגייסות למטרה נעלה – צריך שתהיה לו נכונות להקרבה".

מהי ההקרבה הגדולה ביותר שנדרשת להקריב כדי לחיות כאן?

"אין בכלל ספק: הפיצול המשפחתי. אבל גם אשתי, גם הילדים וגם אני מבינים שיש חשיבות גדולה מאוד להימצאות שלנו על ההר. אם הפורעים היו מגרשים גם אותי – הרכס הכל-כך אסטרטגי הזה היה נופל לידיהם".