התלונה הוגשה בשל השתתפותו של השופט דנציגר בהליך של ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 16.09.09, שדחה את תביעת חברת מקור הנפקות וזכויות בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל. בתביעתה המקורית דורשת החברה לחייב את המינהל לשלם פיצויים בהיקף של מאות מיליוני ש"ח בגין קרקע שנלקחה ממנה שלא כדין. ביום 06.10.10 דחה הרכב השופטים – אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן ויורם דנציגר, את הערעור. פסק הדין נכתב על-ידי דנציגר עצמו. שני האחרים חתמו: אני מסכים.

בתלונה נטען, כי "במועדים שהשופט דנציגר ישב בתיק וכתב את פסק הדין... היה לשופט דנציגר, יחד עם שותפיו... אינטרס לקבל פיצויים (בקרקע או בכסף)... מאת ממ"י [המינהל] וסכסוך משפטי עמו בקשר לכך, שהחל בה"פ 788/07 בבית המשפט המחוזי תל אביב, והמשכו בהליך ע"א 7531/10 – הליך התלוי ועומד בבית המשפט העליון. השופט דנציגר ונציגי ממ"י הסתירו מהמבקשת [המתלוננת] עובדות אלו".

בתלונה נאמר עוד, כי השופט דנציגר ישב בדין וכתב את פסק הדין "בעת שהחוק אסר עליו לעשות זאת. הוא עשה זאת כאשר היה מצוי בניגוד עניינים ותוך הפרת אמונים..;" הוא לא גילה לה "כי יש לו אינטרס כלכלי מובהק וישיר – בסכסוך בינו לבין ממ"י שהיה לו באותה נקודת זמן ממש"; ולו היה מגלה זאת בזמן, "היא הייתה מציגה אותן בפני המותב ומבקשת החלטה בנדון".

החברה-המתלוננת, לאחר שנודע לה דבר ניגוד העניינים, הגישה לבית המשפט העליון בקשה לדיון נוסף על פסק הדין שניתן בפני רובינשטיין-ג'ובראן-דנציגר. בבקשתה (דנ"א 8399/10) ציינה כי המידע נודע לה "לפני מספר ימים. כן נאמר בבקשה כי אין מדובר בניגוד עניינים שולי, שכן היה לו, יחד עם שותפיו, "אינטרס כספי ממשי, מוחשי ומובהק" לקבל מהמינהל פיצויים הנאמדים בסך 60 מיליון ש"ח. מחמת זאת ביקשה החברה לבטל את פסק הדין בהסתמך על סעיף 77א(א1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הקובע כי שופט לא ישב בדין אם יש לו "עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי... בצד להליך". המתלוננת טענה, כותב גולדברג, "כי מדובר בעילת פסלות מיוחדת, שבהתקיימה חייב שופט לפסול את עצמו מלשבת בדין אף ללא הפעלת שיקול דעת".

השופט דנציגר, שנדרש לכך בהליך הנ"ל, השיב כי טענת המתלוננת מניחה "הנחה בלתי סבירה בעליל כי קבלת עמדת המדינה או מי מזרועותיה בעניין אחד, יביא את המדינה, על-אף החובות החוקיות המוטלות עליה כנאמן הציבור, לתגמל את השופט שקיבל את עמדתה בעניין אחר". ולגופו של עניין טען דנציגר:

• 
  "העובדה כי הייתי צד להליכים תלויים ועומדים נגד המינהל במועד בו דנתי בתיק לא יצרה אצלי משוא פנים ואיני סבור כי היא אף יצרה אפשרות ממשית לחשש למשוא פנים. פסק דיני בעניין שבנדון ניתן אך ורק על-סמך שיקולים משפטיים ענייניים ובהתבסס על הנתונים שעמדו לפני והטיעונים שנשמעו לפני המותב בו הייתי חבר. זאת ועוד, ההנחה המובלעת בבקשתה של המבקשת [המתלוננת] לפיה אימוץ עמדת המשיבה בערעור המבקשת היה משפיע על עמדת המינהל באשר למחלוקת נשוא ההליכים שהייתי צד להם הינה, בכל הכבוד, מופרכת, ספקולטיבית בעליל וחסרת כל בסיס. אין כל יסוד להניח כי הערעתי בערעור המבקשת יכולה הייתה להשפיע כהוא-זה על עמדת המינהל במחלוקת נשוא ההליכים שהייתי צד להם, ולמותר לציין כי לא הנחתי כך בזמן אמת".
  

דנציגר טוען עוד, כי בעת שהתנהל הדיון הנ"ל כבר הסתיימו הליכי שמיעת התיק בתביעתו האישית נגד המינהל תלוי, ועניינו האישי עמד להכרעת בית המשפט המחוזי בתל אביב. "לא היה לי כל אינטרס כלכלי ישיר במינהל או במשיבה ולא הייתה צומחת לי כל טובת הנאה ישירה או עקיפה כתוצאה מצידוד בעמדת המשיבה (המינהל) במסגרת ערעורה של המבקשת [המתלוננת]".

עמדתו של דנציגר התקבלה על-ידי הנשיא ביניש. ביום 01.08.11 החליטה ביניש לדחות את הבקשה לדיון נוסף, בקובעה, בין היתר:

• 
  "בין ההליך נשוא הבקשה שלפני ובין העניין שהשופט דנציגר צד לו אין כל זיקה; לא כל שכן זיקה מן הסוג המקים חשש ממשי למשוא פנים. יש לזכור כי רק חשש כאמור הינו עילה לפסילת שופט. עצם העובדה שהשופט דנציגר הוא צד להליך תלוי ועומד נגד מינהל מקרקעי ישראל בעניין אחר ושונה, אין משמעה פסלות אוטומטית של השופט לישב בתיקים בהם מעורב המינהל. לפיכך, דין הטענה להידחות מכל וכל".
  

דוד מיר, שנוכח שוב - מה שידוע, כי האישים הבכירים במערכת השיפוט מצופפים שורות ומגוננים זה על זה, קבל בתלונתו גם על החלטת השופטת ביניש. לטענתו, ביניש התעלמה מכך שלשופט דנציגר יש עניין כספי ממשי בצד להליך (הוא-הוא המינהל), אף כי מדובר בהליך משפטי אחר שהוא, דנציגר, אינו צד לו. לטענת מיר, שאותה העלה באמצעות החברה-המתלוננת, אין זה נכון שההליכים בענייני של דנציגר מול המינהל הסתיימו עוד קודם לדיון בערעור שהגישה המתלוננת, שכן שותפיו של דנציגר (קלגסבלד ולחיאני) הגישו ביום 17.10.10 ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואילו פסק הדין בערעור נשוא התלונה ניתן ביום 06.10.10.

ביום 18.12.11 ביקש הנציב גולדברג את תגובת דנציגר. גולדברג ביקשו להתמקד בשתי עילות התלונה:

• כי היה עליו לגלות למתלוננת כי הוא מצוי בניגוד עניינים;

• וכי יש לו "אינטרס כלכלי מובהק וישיר – סכסוך משפטי [בינו] לבין ממ"י שהיה [לו] באותה נקודת זמן ממש" – וזאת לא גילה.

אלא שלנציב ציפתה הפעם הפתעה: דנציגר כפר בסמכותו מלדון בתלונה, "במיוחד לאחר שבקשת המתלוננת נדחתה על-ידי כב' הנשיאה". לטענתו, "מוצה בירור טענת המתלוננת בהליך המתאים לכך". לדבריו, הטענה גם אינה עניין לתלונה לנציבות, שכן סעיף 17(5) לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב-2002 קובע, כי הנציב לא יברר תלונה שהיא "בקשה של בעל דין ששופט פלוני יפסול עצמו מלישב בדין כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי בניהול המשפט", ובוודאי שאין מקום לדון בבקשה כזאת לאחר שנדונה ונדחתה על-ידי כב' הנשיאה.

דנציגר הדגיש, כי לטעמו, הוא לא היה מצוי בניגוד עניינים כלשהו, זאת -

• 
  "בפרט לאור העובדה שההליך שבו אני משיב פורמלי עניינו בתביעה נגד אחת מזרועות המדינה (מינהל מקרקעי ישראל). קבלת טענת החברה משמעה כי בכל מקרה בו קיים לשופט אינטרס כלכלי כלפי אחת מזרועות המדינה, הוא יהיה מנוע מלדון בעניינים הנוגעים לאותה זרוע של המדינה ואף מנוע מלדון בכל עניין הנוגע למדינה, וזאת גם כאשר אין לעניינים אלו כל קשר או השלכה על עניינו שלו ואף אם הגורמים המעורבים הם גורמים שונים לחלוטין בתוך אותה הזרוע... סברות מופרכות מסוג זה שאין להן כל עיגון במציאות אינן מקימות עילת פסלות ואינן יוצרות חשש לניגוד עניינים. בהעדר חשש לניגוד עניינים, אין חובת גילוי" [ההדגשה במקור].
  

הנציב גולדברג דחה על הסף את תשובתו/טיעונו של דנציגר בדבר חוסר סמכות הנציב, כביכול, לדון בתלונה. "איני סבור כי מדובר בתלונה שעניינה רק בבקשת פסלות, שאותה אין הנציב מוסמך לברר לפי החוק. עניינה של התלונה היא גם בכך כי היה על כב' השופט לגלות את עובדת קיומם של הליכים משפטיים המתנהלים בינו לבין מינהל מקרקעי ישראל... השאלה אם מוטלת על שופט חובת גילוי אם לא, היא שאלה אחרת, והיא מצויה בגדר סמכות הנציב, בהיותה נוגעת להתנהלות השופט.

"לשיטתי, כותב הנציב גולדברג, "החלטת כב' הנשיאה [שדחתה את הבקשה לדיון חוזר, י.י.] בדבר העדר ניגוד עניינים המקים חשש ממשי למשוא פנים, אינה מביאה כשלעצמה למסקנה, כי גם לא הייתה מוטלת על כב' השופט חובת גילוי".

הנציב גולדברג תומך את קביעתו דנן, בעניין דנציגר, על קביעתו במקום אחר – בהסתמכו על עמדה שהציעה ד"ר לימור זר גוטמן: בין ניגוד עניינים משפטי, מכוח דיני פסלות השופט מלשבת בדין, לבין ניגוד עניינים אתי (במאמרה: "ניגוד עניינים אצל שופטים: בין דיני פסלות שופט לאתיקה"). כפי שציינה המחברת, כותב גולדברג, ניגוד עניינים אתי, להבדיל מניגוד עניינים משפטי, נוצר מקום בו יש בהתנהלות כב' השופט פגיעה במראית פני הצדק מנקודת מבט כללית-קולקטיבית של כלל הציבור שאת אמונו מבקשת מערכת השפיטה. לגישתה, ייתכנו מצבים שלא הוכרו בדיני פסלות השופט כמקיימים אחר המבן של "חשש ממשי למשוא פנים", אך עדיין נוצר בהם ניגוד עניינים אתי. במצבים אלה, מטילה האתיקה השיפוטית על השופט חובה אתית שלא להיעצר בדיני הפסלות, אלא להמשיך וליישם גם את המבחן לקביעת ניגוד עניינים אתי.

הנציב גולדברג מביא ציטוט נרחב מדבריה, שבו קובעת ד"ר זר גוטמן, באופן קטגורי:

• 
  "מיד כשנודע לשופט על הנסיבות היוצרות את ניגוד העניינים האתי, חובה עליו ליידע את הצדדים על-כך ובאופן ברור ומלא. על השופט להמשיך ולציין לפני הצדדים כי, למטב הבנתי, לפי דיני פסלות השופט אין עילת פסלות לפי סעיף 77א לחוק בתי המשפט, אך כיוון שלדעתו יש בישיבתו בדין במקרה זה משום פגיעה במראית פני עשיית הצדק, הוא מציין את הנסיבות לפני הצדדים. על השופט גם לציין לפני הצדדים כי פתוחה לפניהם הדרך להגיש לבית המשפט בקשת פסלות" [שם, בעמודים 444-443].
  

הנציב גולדברג מאמץ, במלואה, את שיטת חובת הגילוי שמציעה ד"ר לימור זר גוטמן. על השאלה אם בנסיבות העניין התקיים "ניגוד עניינים אתי", מן הסוג שיש בו כדי להטיל על כב' השופט דנציגר חובת גילוי, "יש להשיב בחיוב" – קובע גולדברג. "אין בעיני ספק, כי העדר יידוע של המתלוננת בדבר ההליכים שמנהלים כב' השופט ושותפיו נגד המינהל מעורר חשש לפגיעה במראית פני הצדק מנקודת המבט הכללית של הציבור. לפיכך חלה עליו חובת יידוע, אף אם סבר כי קיומם של ההליכים נגד המינהל אינו מעלה עילת פסלות, ובכך לאפשר למתלוננת לטעון טענת פסלות מלכתחילה ולא בדיעבד, לאחר שהתגלו לה העובדות. יש להניח כי המתלוננת הייתה מעלה אז טענת פסלות, וכב' השופט היה דוחה את הטענה. אולם תוצאה נחזית זו לא ביטלה את חובת הגילוי, אשר כב' השופט לא עמד בה".

השופט גולדברג מסכם את הדיון ואת החלטתו בנושא זה, באופן המאותת לכלל שופטי ישראל: היזהרו והישמרו. אי-עמידה בחובת היידוע עלולה לעלות לפחות כדי עבירה מנהלית-משמעתית. וכך מסכם גולדברג (ציטוט):

כב' השופט סבור, כי יש להבחין בין מינהל מקרקעי ישראל, שהוא זרוע מזרועה של המדינה, לבין צד רגיל להליך. לדעתו, אין הגיון בכך, ששופט יהיה מנוע מלדון בתיק שבו מופיעה אחת מזרועות המדינה כל אימת שיש לו אינטרס כלכלי כלפי אותה זרוע, גם אם לדיון אין כל קשר או השלכה על עניינו שלו. אולם לדעתי, מבחן הפגיעה במראית פני הצדק, שבהתקיימו חל ניגוד עניינים אתה, הוא רחב בהיקפו, ואינו מבחין בין סוגם שונים של מתדיינים.

מסקנתי היא אפוא, כי היה על כב' השופט להביא לידיעת המתלוננת את דבר קיומם של ההליכים שניהל נגד המינהל, וכי התלונה מוצדקת.