סיפורים ובהם מוטיבים של איחוז
האדם בידי שדים, כוחות דמוניים או נשמותיהם של נפטרים ידועים לנו מתרבויות רבות ומתקופות שונות. בתרבות היהודית אנו מוצאים סיפורים כאלו החל מהמאה ה-16, וכעבור כמה דורות אף השתרש בהם מינוח מיוחד לתופעת האיחוז: ה"דיבוק". סיפורי הדיבוק היהודיים שונים זה מזה בפרטיהם, בעלילותיהם ובעיצובם הספרותי, אך במרכזם עומד כמעט תמיד מאורע בו רוחו של אדם מת נכנסת לתוך גופו של אדם חי (במרבית המקרים המתוארים ה'אחוזים' הינם אישה או נער צעיר).
החוקרים הצביעו על מספר גורמים שבגללם צמחו סיפורי הדיבוק דווקא במאה ה-16: תהליכי הפופולריזציה של הקבלה בתקופה זו, הניסיון "לייהד" סיפורים דומים שהופיעו בסביבה הלא-יהודית ונטמעו במסורת הסיפור היהודי העממי, וכן הטראומה הטריה של גירוש ספרד והחרדות הקיומיות שהיא עוררה. לדעת חוקרים אחדים ישנו גם הקשר רחב יותר, כלל-אירופאי, שמסביר את היווצרותם של סיפורי "דיבוק" בתקופה זו. שלהי ימי הביניים ותחילתה של העת החדשה הוגדרו על-ידי היסטוריונים רבים כ'תקופת החרדה'; תקופה זו התאפיינה בפחדים שונים על-רקע הגברת הפיקוח הדתי על-ידי הממסד, ניהול מאבק בכופרים, הקמת ממסד האינקוויזיציה וציד המכשפות, כל זאת לצד התרחשותם של אסונות חמורים כמו מגפות המוניות, שטפונות ועוד.
הדיבוק בסיפורים האנתרופולוג יורם בילו, אשר חקר תופעות של איחוז בקהילות יהודיות, הבחין כי סיפורי דיבוק מהווים למעשה משאב תרבותי: קהילות שונות מעצבות את תופעת הדיבוק באופנים שונים, בהתאם לתנאים ולמאפיינים היחודיים להן, והן משתמשות בסיפורי הדיבוק כאמצעי להקניית ערכים. לאור זאת, מעניין להיווכח כי גם בתקופה המודרנית סיפורי דיבוק ממשיכים לשמש כמשאב תרבותי, אך הפעם באמצעות פרשנותם וסיפורם מחדש על-ידי יוצרים, חוקרים ופרשנים. סיפורי הדיבוק מתפקדים כתבנית שלתוכה יוצקים הכותבים וההוגים המודרניים תכנים מגוונים, לרוב במסגרת שיח חתרני המציג ביקורת חברתית חריפה או התנגדות לסדר החברתי הקיים.
כך למשל, משתמש הסופר יצחק בשביס-זינגר בסיפורים אודות דיבוק ככלי להצגת ביקורת על הקהילה היהודית הישנה ועל סדריה. במרכז סיפורו 'הכנר המת', המתרחש בכפר יהודי קטן במזרח אירופה, עומדת נערה צעירה וחולנית בשם יינטל שלגופה נכנס דיבוק. הדיבוק של יינטל הוא כפול; שתי נשמות של שניים מבני הכפר שנפטרו נכנסות לגופה - נשמת מוזיקאי נודד שהתנצר ונשמתה של זונה. במהלך הסיפור מתארות שתי הנשמות את הייסורים הקשים ואת הדחייה שחוו מצד הקהילה. בהמשך, הנשמות עורכות 'חתונה' בתוך גופה של הנערה תוך כדי השתוללות המתוארת בסיפור בצורה גרוטסקית והומוריסטית. בשביס-זינגר ממצה כאן את הפוטנציאל התיאטרלי של מאורע הדיבוק במלוא עוצמתו מצד אחד, ומצד שני תוהה על חוסר סובלנותה ורשעותה של החברה המסורתית כלפי הפרטים הפגיעים המשתייכים אליה.
אפיזודת הדיבוק שמופיעה בסיפור זה משמשת אפוא ביטוי למרד בסדר ההירארכי הקהילתי המדיר את דמותו של ה"אחר" והשונה. אנשי השוליים שהוקעו מהקהילה בשל התנהגות לא-נורמטיבית שבים בעזרת הדיבוק לתוך מרכז הבמה בהתפרצות בלתי נשלטת, וכך קוראים תיגר על הסדר החברתי הקיים והדיכוי הכרוך בו. אכן, פעמים רבות הנשמות בסיפורי הדיבוק (המודרניים והקדם-מודרניים) משתייכות לדמויות מהתחום האנומלי - כופרים, משתמדים, 'סוטים' למיניהם, זונות, עניים, ודמויות נוספות שנדחו מתוך הקהילה.
שימוש נוסף בסיפורי דיבוק בספרות המודרנית הוא לצורך מתן ביטוי להתנגשויות טראגיות בין העולם הישן לעולם החדש, כמו למשל במחזה המפורסם 'דיבוק' מאת ש' אנ-סקי. המחזה עוסק בסיפור אהבתם הרוחנית של לאה וחנן, שני צעירים המשתייכים לקהילה היהודית; חנן נפטר בגיל צעיר בשל התעמקותו בסודות הקבלה, ולאה שומרת לו אמונים בליבה ומסרבת בתוקף לשידוך שכופים עליה הוריה. נשמתו של חנן נכנסת בגופה של לאה ומונעת בדרך זו ברית-נישואין לא-רצויה. שני הנאהבים מתאחדים מחדש לאחר מותה של הגיבורה. אנ-סקי משתמש בסיפור הדיבוק בכדי לייצג את ההתנגשות בין חשיבה מודרנית לבין עולם פרה-מודרני, רומנטי ומיסטי; הדיבוק משמש אותו ככלי להתרסה נגד הנוהג של כפיית שידוכים על צעירים בידי הוריהם.
הדיבוק בפמיניזם שימוש תרבותי אחר בתבנית סיפורי הדיבוק נעשה במסגרת ביקורת התרבות הפמיניסטית המודרנית. חוקרות והוגות פמינסטיות, כמו למשל קתרין קלמנט והלן סיקסו, טענו כי העובדה שבמרבית סיפורי הדיבוק המופיעים החל מהמאה ה-16 מתוארות דווקא נשים במצב של איחוז משקפת את מעמדה של האישה כאנומלית וחריגה לפי הקודים החברתיים הגבריים. לטענתן של חוקרות אלו, האישה ומיניותה מהווים איום על הסדר הגברי הקיים ומייצגים סטייה מה"סדר הסימובלי" של החברה ובשל כך מתקשרים סיפורי הדיבוק, העוסקים בשוליים המוקעים של החברה, דווקא אל נשים.
אבחנה פמיניסטית נוספת לגבי סיפורי הדיבוק היא כי במרכזן תמיד עומד הגבר כסובייקט, בעוד על הנשים המשתתפות בסיפור אין אנו יודעים דבר. הסיפורים מאדירים את סמכותו של הרב המגרש את הדיבוק, או לחלופין מעניקים מקום מרכזי לסיפורו של הגבר המת שנכנס בגוף האישה (מעטים הסיפורים והעדויות בהם נכנסת רוח 'נשית' לתוך הגוף), אך הם אינם מוסרים מה עלה בגורלן של הנשים שנאחזו בדיבוק, מלבד סיפורים בודדים בהם מדווח על מותן לאחר האירוע. מבחינה זו, האישה מוצגת בסיפורים אלו כאובייקט; גופה משמש מעין תחנת מעבר עבור הגברים וסיפוריהם, המקבלים את מרכז הבמה.
הביקורת הפמינסטית אף הצביעה על אלמנטים דכאניים המתגלמים בסיפורי הדיבוק. כך, חוקרת המיסטיקה היהודית רחל אליאור הצביעה על ההיבטים הקשורים לטראומה מינית המתבטאים בתופעת הדיבוק. אכן, בסיפורים רבים חלקי גוף מוצנעים של האישה בה נכנס הדיבוק מתגלים ונחשפים לעיני הקהל; תופעת הדיבוק כרוכה תמיד בנוכחותם של רופאים, חוקרים או רבנים הבוחנים את התופעה ובודקים ומטפלים בגופה של האישה, כמו גם קהל המתבונן בטקס הגירוש.
אך סיפורי הדיבוק משמשים את ההגות הפמיניסטית בדרך נוספת, מלבד היותם מראה לסבלן של הנשים ולזיהויין עם השוליים של הקהילה היהודית. שכן בסיפורים הללו ישנו גם אלמנט של שבירת הסדר החברתי הפטריאכלי על-ידי הכוחות הנשיים המודחקים, המתפרצים לפתע בלב החברה הנורמטיבית הגברית. כך, סיפורי הדיבוק מתפרשים מנקודת מבט פמיניסטית גם כחלק משיח חתרני, המאפשר לקול האלטרנטיבי המושתק לבוא לידי ביטוי.
תופעת הדיבוק המופיעה בתפר שבין ימי הביניים לעת החדשה היא תופעה מרתקת מבחינה היסטורית, אנתרופולוגית ודתית. אך מרתק לא פחות הוא גלגולה המודרני של תופעה זו: הפיכתה על-ידי יוצרים, חוקרים ופרשנים לכלי תרבותי רב-עוצמה הנותן ביטוי דרמטי למתחים וסתירות המאפיינים את העת המודרנית, כמו גם לכשלים של חברה זו הזוקקים תיקון.
