בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
לאחר גשמי הברכה המרובים שזכינו להם - אסור לנו לעבור לסדר היום בלי מעמד מיוחד של הודאה בציבור, בחודש ניסן הקרוב. קריאה לתלמידי החכמים ולציבור הרחב
|
טובה וברכה לאין שיעור [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
|
|
קשה לנו לשיר ולומר תודה. גם בי מקננת החרדה היהודית למודת הסבל והייסורים – מי יודע אם לא יצמחו שליטי רשע גרועים יותר, ומי יודע אם לא נתחרט על שירה מוקדמת מדי - אבל אם חרדה זו מוצדקת, אז אין טעם לא בהודיית פורים ולא בהלל של פסח ובשירת הים. אם החרדה תקבע לא יהיה כלל מקום להודאה | |
|
|
|
|
|
כבר שנים רבות לא הייתה שנת ברכה ושפע מים כמו הברכה שה' שולח לנו בשנה זו. בהלכה קבעו חז"ל ברכת הודיה מיוחדת לציבור הרחב, שאין ברשותו שדות (בעלי שדות מברכים שהחיינו, או הטוב והמטיב) - "מודים אנחנו לך ה' א-להינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו, ואילו פינו מלא שירה כים... אין אנחנו מספיקים להודות לך... על אחת מאלף... הטובות נסים ונפלאות שעשית עמנו... ברוך אתה ה' א-ל רוב ההודאות" (רמב"ם הלכות ברכות פרק י' ה-ו; שולחן ערוך אורח חיים סימן רכ"א). אני פונה בקריאה של הפצרה - אסור לנו לעבור לסדר היום בלי מעמד מיוחד של הודאה בציבור, בחודש ניסן הקרוב, אם בשבת החודש או בשבת הגדול, ואם במעמדים מיוחדים שייקבעו בירושלים ובכל אתר ואתר. לא רק על הגשמים שנעצרו שנים רבות וירדו כעת בברכת שפע עלינו להודות, כי אם על רוב טובה וברכה לאין שיעור - בחופי מדינת ישראל נמצאו שדות גז גדולים, ממש לפני שהמצרים פוצצו את הצינור. בתוך זמן קצר תהיה ישראל עצמאית בתחום האנרגיה. מי חלם על כך? מדינת ישראל, אי של יציבות כלכלית בעת משבר כלכלי רציני באירופה ובאמריקה - מי היה מאמין? שליטי רשע בעולם הערבי נופלים בזה אחר זה, וה' רב את ריבנו, דן את דיננו ועושה דין ברשעים לנגד עינינו - מי צפה כל זאת? כן, אני יודע - קשה לנו לשיר ולומר תודה. גם בי מקננת החרדה היהודית למודת הסבל והייסורים - מי יודע אם לא יצמחו שליטי רשע גרועים יותר, ומי יודע אם לא נתחרט על שירה מוקדמת מדי - אבל אם חרדה זו מוצדקת, אז אין טעם לא בהודיית פורים (כמה צרות קרו לנו אחר כך בימי יוון ורומא, וכמה 'המנים' לא נתלו על עץ גבוה, בעוד מועד? איך אפשר לציין פורים אחרי השואה?) - וגם לא בהלל של פסח ובשירת הים (כמה צרות ואסונות קרו אחר כך, עוד במדבר סיני ובמסעי בני ישראל? ובכל הגלויות?). אם החרדה תקבע לא יהיה כלל מקום להודאה, ואין כאן רק ביטול חובה של ברכה לפי ההלכה, אלא גם כפיות טובה כלפי ה', חלילה, שאין לה שיעור.
|
|
חצבים פורחים בזוויתן [צילום: יח"צ]
|
|
|
הייתי בחור צעיר בישיבת מרכז הרב (אחרי השירות בצה"ל, ואחרי ששת הימים בירושלים), כשנעלמה הצוללת 'דקר'. אמרו פרק תהילים אחרי התפילה. שאלתי בתמימות מדוע אין קובעים תענית על "ספינה המיטרפת בים" כדין המשנה (תענית יט ע"א), ואמרו לי שהלכות תעניות אינן נוהגות בימינו. באוזניי זה נשמע כאמירה חילונית צרופה. עוד אמרו לי שלא כדאי לגזור תענית הואיל ורוב עם ישראל לא יתענה, ו"על הראשונים אנו מצטערים" (שלא מקיימים אותם). אמרתי שאפשר לקבוע יום תפילה וחשבון נפש, ומי שיכול יתענה, ועשרה מתענים יתפללו כמו בתענית ציבור, ולא השיבו לי. פניתי לבדוק שמא לא הביאו הפוסקים הלכה זו, ומצאתי אותה בלי שום חולק (רמב"ם הלכות תעניות, א, ו; אורח חיים סימן תקע"ו, יג), ואף גיליתי שבארץ ישראל דווקא חייבים להתענות על הגשמים אם נעצרו, ולא בארצות אירופה שבהן אין עצירת גשמים, ולא הבנתי מי הפקיע את מסכת תענית על הלכותיה וברכותיה דווקא עם שובנו לארץ ישראל, ומדוע – מאוחר יותר גיליתי שגם הלכות ברכות הופקעו בחלקן הגדול, ואני די בודד כשאני מברך כדין על נוף מופלא בטיולים ושאר ברכות הראייה, ועל נסים שנעשו לאבותינו במקומות שקבעו חז"ל (וחלקם ידועים), ועוד גיליתי שאין נוהגים לברך 'שהחיינו' על שמחה של פגישה, ורק מתחבקים בהתרגשות – גם תלמידי חכמים ומשפחותיהם, על-רקע של נוף קסום מצטלמים לזיכרון, ואין ברכת ה' בפיהם, בדיוק כמו כל חילוני-ישראלי או תייר, והבנתי ש"אין לי להישען אלא על אבינו שבשמים". יום אחד הלכתי בגולן עם ר' יוסף בדיחי, ובהגיענו לנחל זוויתן בירכתי בשם ובמלכות כדין. ר' יוסף הזדעזע בכל גופו, כאילו שמע זה עתה עברה נוראה של נשיאת שם ה' לשווא. על כל מה שהסברתי אמר לי "צריך לשאול את הרב צביהודה!". ציטטתי לו: "המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו, ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (אבות ג, ז), וברור שאם הוא מברך כדין המשנה אין הוא מפסיק ממשנתו אלא מקיים משנתו; ואם היה אמת שאסור להפסיק לימוד תורה כדי לברך ברכה חלילה, היה התנא צריך להשמיענו דבר זה (שאין לו שחר), וחזר ואמר לי "צריך לשאול את הרב צביהודה!". עברו כמה שבועות וה' זימן שוב את שנינו לפרשת דרכים אחת בצפון ירושלים, ושאלתיו מה אמר מו"ר, והשיב "פשוט שצריך לברך. מו"ר כלל לא הבין מה השאלה!" ב"ה שלא הייתי צריך לשאול. מאז גיליתי עוד הרבה הלכות מופקעות על-ידי תלמידי חכמים, ועדיין אני מופתע בכל פעם, ועצב, מהעדר הנהגה תורנית ראויה לדור הזה, שכה רבו בו לומדי תורה, כעדרים רבים שאין להם רועה. עד מתי?
|
|
תאריך:
|
23/03/2012
|
|
|
עודכן:
|
23/03/2012
|
|
יואל בן-נון
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
בן יונתן
|
23/03/12 16:07
|
|
|
|
עוד סתם אזרח
|
23/03/12 18:10
|
|
2
|
|
הניה
|
24/03/12 20:49
|
|
|
|
עוד סתם אזרח
|
25/03/12 01:50
|
|
3
|
|
אורי עמר
|
25/03/12 12:43
|
|
4
|
|
פנחס בן אהרון
|
15/04/12 08:24
|
|
חומש ויקרא ראשיתו בקורבנות וטוהרה, הֶמשכוֹ בכשרוּת המאכלים וטהרת המשפחה והכהנים - דרך קידוש האדם במצוות - וסופו בשמיטה ובגאולת קרקעות. לכאורה, שלוש הפרשות הראשונות העוסקות בקורבנות, בטהרה ובנגעים, הן פרשות טכניות - בניגוד לפרשות הדרמטיות של מכירת יוסף, יציאת מצרים ועוד.
|
|
|
לתת או לא לתת תשר? זו השאלה שבה מתחבט, חדשות לבקרים, הסועד הישראלי המצוי, כל אימת שהוא נדרש לשלם למלצר שלו את חשבון הארוחה במסעדה. בעוד שהסועד בעולם הנאור רואה בתשלום השירות את המובן מאליו - נוטה עמיתו הישראלי להותיר את ההחלטה על כך לשיקול-דעתו האישית.
|
|
|
המחאה החברתית פרצה כרעם ביום בהיר ביולי 2011 וזכתה לתמיכה ציבורית חזקה. היא הפתיעה את כולם, לרבות את מחולליה. כבר למעלה מעשר שנים כותבים ונואמים קומץ של עיתונאים, סופרים, אקדמאים ואנשי עסקים על עוולות המשטרים הניאו-ליברלים שקמו בישראל משנת 1996 ועד היום, אבל נדמה היה לנו שקולנו אבד במדבר.
|
|
|
הסוכריה שנזרקה מעזרת הנשים על ראש הנער שעלה לתורה בראשונה זכורה היטב. ולא בגלל המכה, שהרי סוכריית טופי היתה. הזיכרון מחזיר אותי לאותם ילדים שרצים בין ספסלי בית הכנסת ללקט את הסוכריות הזולות לכיסיהם, עטים כמוצאי שלל רב. רוצים לומר - מי שאסף יותר סוכריות הוא המנצח. שימו לב ילדים - המרוויח העיקרי הוא רופא השיניים. תבינו זאת כשתגדלו.
|
|
|
מפעל ההונאה המופרז של "תהליך השלום" ושל אביו-מולידו שמעון פרס אינו אלא לעג היסטורי ופוליטי מר. שלום-פרס - שאינו אלא שלום-פירוס - ממשיך להיקרא "שלום" בתקשורת, למרות כישלונו הצפוי מראש. בעוד גדולי המנהיגים הציוניים כבנימין זאב הרצל וזאב ז'בוטינסקי, נשיאים וראשי ממשלות, מונצחים באיפוק יחסי, זכה דווקא אחד הפוליטיקאים השנויים ביותר במחלוקת להפוך, עוד בחייו, לגיבור תרבות נערץ, יקיר התקשורת והפייסבוק, בעוד קורבנות "השלום" דוממים.
|
|
|
|