בארסנל החוקים הבלתי כתובים של כל מדינה מודרנית מצוי 'כלל הצומת' הידוע לשמצה. הכלל קובע שזמן קצר לאחר ניקוי הכביש מדמו של הרוג בצומת לא מרומזר - יוצב במקום רמזור. עוד קובע אותו כלל שאין די בתאונות חוזרות ונשנות בצומת המסוכן, מקרי פציעה חמורים גם הם לא יספיקו, ומקרי מוות שהתרחשו בצמתים אחרים שלהם מאפיינים דומים לא יחוללו את השינוי המתבקש.
רק מקרה מוות (עדיפות לשניים), ורק בצומת הספציפי - יביא לעיטורו בשלושה צבעים מתחלפים.
'כלל הצומת' נוגע בתחומים רבים בחיינו. למרבה הצער הוא הצליח להתגנב גם לתוך עולם הילדים, שעליו כל חברה נורמיטיבית מגנה בחירוף נפש. הרי שנים עברו מאז התריעו בארצות הברית ובמדינות אירופה על תופעת ניסיונות ההתאבדות של קטינים, שרבים מהם צלחו, שהתרחשו משום שהקטינים לא יכלו לשאת את מסכת ההתעללות האכזרית שחוו מצד ה"חברים" שלהם בפייסבוק. 'התעללות וירטואלית', נוהגים לכנות את התופעה, אבל מי שחווה אותה על בשרו יודע שאין התעללות אמיתית מזו. אם כך, מדוע ישבנו בחיבוק ידיים עד שהתופעה הגיעה גם אלינו? עד לא מזמן היא הותירה את קורבנותיה הישראלים בין החיים, ייתכן שזו הסיבה.
לאחרונה דווח על שתי נערות בנות 13 שניסו להתאבד בים הסוער. בזכות ערנותו של עובר אורח נמנע אסון, והשתיים נמשו מבין הגלים כשהן מחוסרות הכרה. מאוחר יותר סיפרו בבית החולים שמאסו בחייהן בעקבות ההשפלות וההטרדות שספגו דרך קבע בפייסבוק. לפני כשנה תלה עצמו בחדרו נער בן 16, בעוד על מסך המחשב שלצדו מרצד חשבון הפייסבוק שלו, רווי באמירות פוגעניות. מקרה זה הסתיים במוות טראגי, שהותיר אחריו משפחה עם פצעים חשוכי מרפא.
מסקרים עולה שלמעלה מ-90 אחוז מבני הנוער היהודים בישראל מצוידים בפרופיל ברשת חברתית. היקף כה רחב של שימוש ברשתות חברתיות מצריך ערנות רבה לא רק מצד ההורים, אלא מצד החברה כולה. ואכן, לאחרונה התכנסה הוועדה לזכויות הילד של הכנסת לדיון בנושא. כעת יש לקוות שהירתמות החלונות הגבוהים למאבק בתופעה תמנע טרגדיות נוספות בעתיד, ואולי יום אחד נצליח להתנער מההרגל המגונה ולא נמתין לגרוע מכל כדי להציב רמזור בצומת.
