הנחש בעל שבע הטבעות

עדה אהרוני פרסמה לא מעט ספרים, חלקם שירה, חלקם פרוזה וחלקם מחקרים.

כתיבתה מתפרשת משירה לירית, לשירה מגויסת, במובן החיובי של המילה, לנושא השלום ולשירה אוטוביוגרפית, הכוללת תיאורים של מסעות חייה ופעולותיה, הן בתחום הספרות והן בתחום השלום.

בספר הפרוזה "קירוב לבבות" בהוצאת גוונים, 2010, היא כוללת חמישה שירים. על תופעת הכללת שירים בספר פרוזה התייחסתי בעבר במאמר: "תפקיד שירת הלב", שפורסם בשם: "תפקיד שירת הלב ב"קירוב לבבות" לעדה אהרוני", רומן, גוונים, 2010, מאמר על ספרה של עדה אהרוני: ב"שבילים" עמ' 60-66, גליון 5, 2010, וכן באינטרנט באתר e-mago, 30.01.2011, [קישור].

בספרה החדש, המוקדש לבתה טלי וינקלר שהלכה לעולמה בטרם עת, היא כוללת את השיר "הנחש מאלכסנדריה", במדור המביא את השירים שטלי אהבה במיוחד. ולא פלא הדבר שהיא בחרה, בין היתר, בשיר זה. השיר הוא שיר ביוגרפי, עמוס בסימבוליזם, רמזים פולקלוריסטיים ואחרים.

מן הראוי לציין שאנו פוגשים, בעיקר בעידן "העברית הרזה", בשירים בעלי רובד אחד, או לכל היותר שניים, שירים פשוטים וישירים.

לכן חשוב להיעצר ולהתעמק בשיר זה, בזכות הופעתו המחודשת בספר הנוכחי של עדה "פרח נדיר".

נצטט כאן את השיר, המופיע בעמ' 50, בספר "פרח נדיר", 2012, בהוצאת "רימונים".

הַנַּחַשׁ בְּאָלֶכְּסַנְדְּרִיָּה

דֶּרֶךְ סֻלָּם הַחַלּוֹן / נֶעֶצְרָה בִּמְעוֹפָהּ / עַל-יְדֵי נִיצוֹץ חוֹדֵר. / עַיִן כְּחָרוּז פֶּחָם. / בְּקֶמְפּ קֵיסָר בְּאָלֶכְּסַנְדְּרִיָּה / תַּחַת שָׁמֶיהָ הַכְּחֻלִּים, / גָּלַשׁ נָחָשׁ הִירוֹגְלִיפִי / עַל קְלִפַּת אֲבַטִּיחַ רְטֻבָּה / וְחִשְׁמֵל אֶת הַדּוּמִיָּה. / לֹא זָעַקְתִּי, לֹא נַסְתִּי / מְאֻבֶּנֶת. // הִבִּיט בִּי מִתּוֹךְ / כָּל סְלִיל / גּוּפוֹ הָאָרֹךְ הַגָּמִישׁ, / וּפָנָיו נָשְׁפוּ / נְשִׁימָה כְּנֶגֶד נְשִׁימָה / אֶל דָּמִי הַקּוֹפֵא. // אָז יָדַעְתִּי! / יָדַעְתִּי שֶׁהוּא קַיָּם. / הוּא לָחַשׁ חֲרִישִׁית / אֶל לִבִּי / שֶׁהוּא קַיָּם, / וְתָמִיד יִהְיֶה
בַּחֲצֵרִי הָאֲחוֹרִית, / בְּאָרְבוֹ לִנְחִיתָתִי / מִן הַסֻּלָּם / כְּדֵי לִנְעֹץ / אֶת אַרְסוֹ הַצּוֹרֵב / בְּעוֹלָמִי. // "קְלִפּוֹת אֲבַטִּיחַ מוֹשְׁכוֹת / נְחָשִׁים," / נָהָגָהּ פָטְמָה הַזִּקְנָה לוֹמַר / בְּנַעְנְעָהּ רֹאשׁ שֵׂיבָה, / אַךְ עָמֹק בְּתוֹכִי יָדַעְתִּי / כִּי גַּם אִם אָסִּיר הַקְּלִפָּה / הוּא עוֹד יָשׁוּב. / כָּךְ, לֹא הָגִיתִי דָּבָר / שָׁם בְּאָלֶכְּסַנְדְּרִיָּה / שֶׁל קְלֶאוֹפָּטְרָה, / וְטָמַנְתִּי אֶת סוֹדִי הַבּוֹעֵר / בַּאֲפֵלַת שָׁרָשֵׁי דּוּמִיָּה תְּהוֹמִיִּים, / בָּהֶם אֲנִי עַצְמִי חָרַדְתִּי / לְהָצִיץ.


כבר בקריאה ראשונה אנו קולטים את מורכבותו של השיר ואת פיזור הרמזים הרבים הכלולים, כולם בשיר זה.

בשיר זה ניתן להבחין בלא פחות משבעה רבדים שונים.

הרובד הראשון שכדאי לעמוד עליו הוא הרובד הפולקלוריסטי. כבר בשם השיר אנו פוגשים את הרמז לגן העדן - הנחש. נחש זה מחליק על קליפת האבטיח. כידוע אבטיחים הם ירוקים מבחוץ ואדומים מבפנים. התפוחים יכולים להיות או אדומים או ירוקים מבחוץ. החלק הפנימי שלהם הוא בדרך כלל ירוק בהיר. האם יש משמעות להיפוך הצבעים בין האבטיח לתפוח? בגן העדן נהנו מאכילת התפוח שהוא "העברה" של עורמת הנחש. בשיר הנחש רק מאיים בהקשה. ברור שהאבטיח תופס את מקומו של התפוח, אולי כדי שהכותבת תראה אותו ממרום הסולם. אולי הוא על הקליפה כדי שיבלוט, ועיני הגיבורה לא יוכלו להתעלם ממנו. הנחש לוחש חרישית (בית שלישי, שורה שלישית). כדי להשלים את התמונה הפולקלוריסטית הרי מופיעה פטמה הזקנה, (הדמות המספרת בסיפורי האגדות, והדמות שתואמת למקהלה בטרגדיות היווניות), בבית האחרון, ואומרת "קליפות אבטיח מושכות נחשים".

הרובד השני אותו יש לבחון הוא הרובד מציאות. השיר הוא במידה רבה שיר מאוד קונקרטי. מדובר בילדה שבהיותה על סולם, מבחינה בנחש הזוחל על הקרקע, על "קליפת אבטיח רטובה". זהו מראה אפשרי, מצוי בחצר בית וכאן נאמר שמדובר בחצר האחורית. הפחד והבעתה משתלטים עליה. עיני הנחש מתוארות כ"עין כחרוז פחם", הוא "חישמל את הדומיה", ומצפה לנעוץ את "ארסו הצורב". אכן מלוא פרטים קונקרטיים על הנחש, על קליפת האבטיח, ותאור הפחד של הגיבורה, שלא לדבר על ציטוט פטמה הזקנה.

לרובד זה מצטרף הרובד ההיסטורי. מצרים העתיקה מיוצגת על-ידי הנחש "ההירוגליפי" (האותיות המצריות העתיקות). לפני כן הוזכר קאמפ קיסר באלכסנדריה, עיר עתיקה במצרים, ואזכור ימי הקיסר, בשם מקום המגורים. לרמזים אלו מצטרפת קליאופטרה, בסוף השיר, ובכך היא משלימה רובד מצרי עתיק, כתפאורת מִשנה לכל התמונה שהיא נראית כמעט כמחזה.

רובד הרביעי הבולט כאן הוא הרובד העברי-תנכ"י. תחילתו בשורה הראשונה, ברמז על הסולם, כמובן סולם יעקב (בראשית כ"ח, 12). הנערה נמצאת במרום הסולם, שכאן נשען על החלון. בספר יחזקאל פרק ו' בתיאור המרכבה כלול החשמל, גחלי אש. גם בשיר שלפנינו הנחש "חשמל את הדומיה" ועיניו מתוארות כחרוזי פחם בהתחלה. גם הצרוף "פניו נשפו", המזכיר את יחזקאל פרק א', שם נמצא גם החשמל וגם מראה אש ונגה סביבו (יחזקאל א, 4).

לרמזים אלו מצטרף הביטוי השגור מאוד בתפילות: "שהוא קיים".

לרבדים המוזכרים קודם נוסיף את החמישי, הנבואי. בבראשית כח' 10 מופיע סולם יעקב שם מתגלה אלוהים ומנבא פריון ויורשים ליעקב. כל שירי "קירוב לבבות" הם בעלי תפקיד נבואי, וודאי השיר הזה, והם מרמזים על העתיד לבוא. זהו רמז לקשר שייווצר בהמשך הספר בין הגיבורה המצרייה לבין הנער ניצול השואה. אפילו אזכור הנחש וגן העדן מרמז על הקשר בין אדם לחווה, בדומה למה שיתואר בהמשך ברומן בין הנער לנערה.
אך האקט הנבואי הבולט ביותר הוא בסימבוליות של הנחש, הסימבוליות לעם השונא יהודים וירדוף אותם "כדי לנעוץ / את ארסו הצורב / בעולמי." לא בי נאמר, אלא בעולמי, בעולם אליו אני שייכת, העולם היהודי. לכן היא טומנת את "סודי הבוער" בשורשי הדומיה התהומיים. אחד משיאי ספר הפרוזה "קירוב לבבות" הוא שריפת עולם התיאטרון, סמל ילדות וסמל התרבות האירופי, שהוצת בידי שונאי היהודים במצרים.

התיאור הפסיכולוגי בונה את הרובד השישי בשיר. הוא מתחיל בשורה השלישית במילים "הניצוץ החודר". המשכו ב"חשמל את הדומיה / לא זעקתי, לא נסתי / מאובנת". המצב בו היא נמצאת הוא מוחשי ביותר, טבעי למי שמצוי בבעתה ופחד תהומי. מנגד, גם תיאורו של הנחש מוחשי, תואם את התנועות המפחידות, פסיכולוגית כל מי שהֵרע מזלו ופגש נחש. ברור שהיא אינה יכולה לשמוע מקצה הסולם את הנחש, אך בכל זאת היא אומרת: "הוא לחש חרישית / אל לבי / שהוא קיים". היא יודעת בליבה שהסכנה קיימת כל הזמן ובמקום שבליבה יהיה האל (הוא קיים), נמצא שם הפחד, דבר שמתחזק עם הידיעה שהוא, הנחש, עורב לה לנעוץ את ארסו הצורב, בעולמה, ולעולם לא יעלם.

פטמה הזקנה, מחזקת את פחדה באומרה שנחשים אוהבים קליפות אבטיח. התמונה הופכת למכושפת. התיאור הפסיכולוגי שהחל בשורה השלישית של השיר מסתיים ב"וטמנתי את סודי הבוער / באפילת שרשי דומייה תהומיים, / בהם אני עצמי חרדתי / להציץ.". המונחים "סוד בוער", "אפילת שרשי", "דומיה תהומית", ו"חרדתי להציץ" כולם שייכים למינוח הפסיכולוגי של החרדות שמלווה את השיר כולו.

ולסיום, לא ניתן להתעלם מן הרובד המיני, שקשור לרובד הפסיכולוגי. הרמז לגן העדן ותפקידו לגירוש ממנו הוא מיני. הנחש עצמו הוא סמל פאלי (בתיאוריה של פרויד בספרו "פשר החלומות")המאיים על הנערה בהתבגרותה. הסולם אף הוא מהווה סמל פאלי בצורת עומדו. לעומת זאת האבטיח העגול יכול בהחלט לסמל אישה, והצבע האדום יחזק סמליות זו. המילים שנאמרו על הנחש הארוך "נשמו נשימה כנגד נשימה" אף הם מהמינוח הארוטי. אזכור החצר האחורית יוצר נוף מזמין פעילות אהבה.

לקראת הסיום אומרת הכותבת "שגם אם אסיר את הקליפה" וגם לכך ניתן להתייחס במונחים של שלבים בהתקרבות בין בני זוג. לסיום "טמנתי את סודי הבוער" הוא מסוג הצרופים המלווים תיאורים של "אחרי מעשה האהבה". ואם האהבה היא אסורה, הם נטמנים באפילה, וחרדים להציץ בהם, בדומה לחרדותיה של הכותבת.

בקריאה קרובה, מדוקדקת ומעמיקה של השיר ראינו שבעה רבדים שונים. פירקנו את השיר לחוליות, לנדבכים שונים, למבנה מודולרי. אך שיר טוב, בכתיבתו, כמו השיר הזה שלפנינו, גדולתו בכך שכל הרבדים נרמזים, לפעמים באסוציאציה חופשית, לפעמים במפורש, ואם נחבר את כולם יחד, כפי שעשתה זאת המשוררת, נקבל יצירה שלמה, מגובשת, עשירה, מלאת הפתעות, שמזמינה את הקורא לקרוא בשיר שוב ושוב.

יש לעשות בשיר כבמעשה אהבה, להפשיט קליפה לאחר קליפה, להלבישו שוב ולעשות זאת מספר פעמים. כך נוַדע לכל מסתוריו, חלקיו, מקסמיו ונאהב אותו אהבה שלמה, פעמים עדינה ופעמים עוצמתית. זאת תהיה אהבה שלא ניתן להשתחרר ממנה.