הטירוף שבקונצנזוס אי שם בשנות ה-80, טרום עידן האייפון ואירועי הפייסבוק, נתקלתי במודעה על לוח המודעות השכונתי. זו הייתה הזמנה לשמוע איזה רב שמטיף לגירוש כל הערבים מישראל. המודעה הזו תפסה אותי בדיוק כאשר למדתי לבחינות בהיסטוריה, בעת שהמוח שלי התקשה להפנים את המודל שגרם לגרמנים של ראשית המאה לנהות אחרי הטירוף הזה. הרי אני מכיר את סבתא שלי, היא אישה טובה עד כדי כאב, מי יכול היה לשנוא אותה כל-כך, עד כדי שיבקש לגרש אותה מאדמת אירופה? ולמה?
הייתי סקרן. במידה לא מבוטלת של ראייה לאחור, אפשר לומר שהייתי גם תמים. חיפשתי להבין. חיפשתי היגיון. הרי בבית הספר לא למדנו כלום על המודל הרגשי של האדם, אלא רק על המודל הלוגי. אז חיפשתי מודל לוגי שיספק הסבר על התופעה של שנאה. אבל שנאה אינה לוגית. היא שייכת לעולם הרגש. אולם אז, בזמן ההוא, כנער צעיר, ההבדל בין הלוגיקה והרגש היה מטושטש דיו.
אלה היו ימים רבים מאוד לפני האינתיפאדה הראשונה. ישראלים נהגו לנסוע בשבת לג'נין. טיולי-אוטו של קניות וניגוב חומוס. טול-כרם הייתה יעד חביב על תושבי השרון. רמאללה הייתה יעד מועדף על תושבי הרי ירושלים. בעזה מכרו ירקות ופירות בזול.
כהנא. טעה! מת! הלכתי לשמוע את האיש הזה. הוא עמד במרחק פסיעה ממני והלהיב את ההמונים. הייתה הסכמה בקרב המאזינים. היה קונצנזוס. ערבים זה רע. מעבר לתכנים ולמסרים, שאת תוכנם יכולתי להקליט וללמוד לצורך הבחינה בהיסטוריה על הנאציזם, גם שפת הגוף הייתה מרתקת.
ניכר היה שהאיש נוירוטי ומפוחד, וכל הווייתו אומרת מורא וחשש. מראה דמותו המזיעה, והבל פיו (אשר לווה לעיתים תדירות בממטרי רוק פזורים העוטפים גל מתפרץ של התלהבות), השאירו אצלי מתכון לטירוף. סיכמתי אז לעצמי במחברת כך: "חוסר חיבור למציאות, שפה בוטה וכוחנית, אישיות תזזיתית ומפוחדת המזכירה כלב תועה הבורח מנציגי הפיקוח הווטרינרי. בלי קשר לנסיבות שהביאו אותו להפוך למה שהוא כיום, הוא בוודאי נולד פחדן..."
מאז ועד היום כבר ירקו כאן הרבה ממטרות של שנאה ופחד, והשקו קהל של יונקי פחד ותאבי שנאה, וכל זה לא שינה במאומה את הרשמים במחברת שלי. כל הממטרות הללו זהות. אבל דבר אחד השתנה מאוד, לפחות אצלי. הפסקתי לחפש את ההיגיון של עולם הלוגיקה, והבנתי שמדובר בשיגעון מעולם הרגש.
לא בכיתי כאשר התבשרנו שהאיש הזה נרצח. הוא חי בפחד ומת באופן שהגשים את תמצית חייו. כמו נבואה שמגשימה את עצמה, הוא ניבא את מותו והטיף לאירוע מותו בכל יום מחייו. הוא הקדיש את חייו לאירוע מותו, וזכה למות על-פי דרכו. בניגוד לסיסמאות שמוכרים סוחרי הפחד וקונים רוכשיו, כהנא לא צדק, הוא טעה, וכהנא גם לא חי, הוא לגמרי מת.
ציון בהשתטחות תיפדה, ובניה - בכריעה! אתמול היה מפגן מרתק. חבורת נושאי לפידי הפחד, גם "חיים" וגם "צודקים", עלתה אל הר הבית וטענה לזכויות. הזכות להתפלל, הזכות להשתטח. יש מתפללים שנושאים עיניהם השמיימה ומבקשים לפתוח ערוץ אל הבורא, ויש שמתעקשים לתחוב מבטם אל האדמה. כל אחד ואלוהיו. איש באמונתו יחיה. מבט למרום או מבט לתהום, מי אנו שנשפוט?
מיכאל טוען לזכותו. אריאל מגבה את מיכאל. צמד חמד. ראויים זה לזה. נעים יחד ומדמים בעיני עצמם את דמותם כאילו היו הרים נשגבים של בשורה. אך אלה צללי הרים נושאי בשו-רע! שני צללים של פחד ושנאה, פגועי הזיה, נושאי לפידים בסמטאות אפלות של ימי הביניים, צרים על דמויות דמיוניות ועסוקים בציד מכשפות למען ישקטו השדים החיים בתוכם.
מיכאל היה מחסידי המנוח שטעה ומת, וכאילו לא למד דבר ממורו ורבו. המודל לחיקוי, זה שטעה ומת, מי שכל חייו התעקש להפיץ את החושך של הפחד באמצעות לפידי השנאה, מצא את מותו בדיוק בדרך שבה חי. מי שקטף את חייו היה דמותו המשתקפת במראה, נושאת את תהומות הפחד ואש השנאה של מפיץ שנאה "הופכי". רוצח שהופיע מן השאול וקטף את חייו של מי שטעה ומת. אבל מיכאל לא הקשיב בשיעור, ולא למד דבר מרבו. לא מאורח חייו, ולא מדפוס מותו. מיכאל עדיין עסוק בנבירה בתהום במקום במרום, ובעיקר במשל במקום בנמשל.
מיכאל ואורי, ראויים זה לזה. אורי הוא אופוזיציונר המחמד של יו"ר הקואליציה, והוא הממונה החדש מטעם הקואליציה על הוועדה לביקורת המדינה. זו הוועדה האמורה לשמש את האופוזיציה כדי לבקר את מעשי הקואליציה. אבל הקואליציה הזו רחבה מספיק עד כדי כך שהצורך באופוזיציה מתייתר. עם למעלה מ-90 חברים בקואליציה, מי צריך אופוזיציה? אז
אורי אריאל קיבל את התפקיד ויצא מיד לחגוג על הר הבית עם ידידו מיכאל. שני חברים יצאו לדרך, בים-בם-בום. בלי שום מכה בברך, הלכו לחפש מקום טוב להשתטח כדי להתייחד עם יוצרם. ואין דרך להתייחד עם תהומות השאול אלא במחווה של השתטחות.
ציון בהשתטחות תיפדה, ובניה - בכריעה.
