דרסתי יונה. סליחה, יונתי, אבל זו לא היתה אשמתי. עמדת, זיכרך לברכה, באמצע הכביש ולא זזת.
ניסיתי לעקוף אבל לא יכולתי, לא היה לי לאן. בצד, בשוליים שאליהם הייתי אמור לזוז, עמד אדם. הוא חסם. משום מה הוא לא זז. עמידתו שם כפתה עליי מצב כמעט בלתי אפשרי: בשבריר של שנייה הייתי צריך לבחור את מי משניכם לדרוס. יש גם נסיבה מקלה לבחירה, גורלית וטראגית מבחינתך: מולי באה משאית עצומה. הייתי חייב לסטות טיפה.
סליחה, באמת. זה תמיד רע ועצוב לראות יונה דרוסה. למזלי, לא ראיתי אותך, גם לא שמעתי. אבל אני יודע שדרסתי אותך.
משום מה לא הקדמת לעוף. יונים תמיד רגישות מספיק כדי לזהות כל ניע וזיע, קל וחומר - איום. לא את. לא הפעם.
היה לך המון מקום - האוויר כולו עמד לרשותך, השמים, אפילו קצה הכוכבים. אלוהים, מדוע לא עפת?
יכולת, לכאורה, לנצל את כל תועפות הגבהים. אני לא. מבחינות מסוימת היה לך יתרון שהיה עשוי לשפר את סיכוייך להינצל מהתאונה וממילא גם ממוות.
לא צפרתי. מדוע לא צפרתי? יש לי הסכם פנימי ביני לביני: אני לא צופר ליונים. אני מניח להן להימלט בשקט. אולי שגיתי. שגיאה איומה ונוראה מבחינתך. שגיאה שבגללה קופחו חייך.
קיוויתי שתספיקי לאסוף את עצמך מהכביש ולעוף. ציפיתי לכך. ייחלתי והתפללתי. כשהבחנתי שאת תקועה - הפצרתי ואף האצתי, ללא צפצוף, אבל את היית בשלך. נותרת על גחונך. ניצבת כמו פסל. קפאת. חרצת את גורלך.
זה היה אות לבאות. אות לרעות. אז ידעתי שהמלחמה היא בלתי נמנעת.
אני רוצה להאמין ולקוות, כי לא הרגשת דבר. מרגיע אותי מעט לחשוב כי לא סבלת.
אני יודע שהיית יונת שלום. לא היה לך כלום במקור אבל אין לי ספק שהיית היונה מ"יונה עם עלה של זית". יונה אשר שוחרי השלום ורודפיו רואים בה סמל.
לפני שנים אחדות ראית בחלון ראווה של חנות-לחומרי בניין, משום מה-בניין תרסיס לגירוש יונים. התרסיס נשא את השם האלים "עופי מפה". אני מקווה שאיש לא רכש את התרסיס המקומם והמתסיס הזה, כי עולם שבו בני אדם מגרשים יונים באמצעות תרסיסים הוא עולם שמתרחק משלום. אולי בכלל כבר אז התחלת להידרס.
תהיתי: מה לתרסיס זה, שכל תכליתו להרוס, בחנות למוצרי בניין, שכל תכליתה וייעודה לספק חומרים לבנייה ולא להריסה? לבנות?
המחשבה שלא היה לך יכולת לעוף - אולי היית פצועה, אולי שסועה ומעוכה, אולי בכלל היית כבר דרוסה, רמוסה ועל סף קריסה- הופכת את דריסתי, גם אם בשוגג, למעשה שקשה לי לשאת אותו עד היום. בעיני רוחי אני רואה אותך אינת- אונים ומשהו בי שואל לדעת- האם כך, אכזרי להחריד, הוא סופן של יונים קהות חושים.
סליחה, יונתי. ניסיתי. עשיתי כל מה שהייתי יכול. לפעמים, גם מיטב היכולת אינה מספיקה. את דוגמה לקביעה עצובה זו. יהי זיכרך עצוב.
