בשבועות תש"א (1941) נעשה פוגרום בקהילה היהודית בבגדד, נרצחו מאות יהודים, בכללם שני האחים הבכורים של אמנו סעידה נורי ואברהם הי"ד. השבר המשפחתי גרם לשבר באמונה, וכדי להכניס שמחה במשפחה השיאו את אמנו, כדי ליצור המשכיות מתוך השֵׁבר. הולדתם של תאומים (כלומר: הולדנו) יצרה תחושה של פיצוי: שניים תמורת שניים.
סיפרנו על האסון, שפקד את היהודים בעקבות הפרעות (הפארהוד, בלשון יהודי בבל), ועל התהליך שהואץ והוביל לעזיבת היהודים, כפי שפרסמנו במאמרנו "הנאכבה שלנו".
[קישור] בלפור חקק קורא את השיר:
משא בבל (מתוך: ואז בקץ היוחסין, 1987)
שָׂא אֶת הַמַּשָּׂא, הוּא אוֹמֵר.
שָׂא אֶת הַמַּשָּׂא הַזֶּה מַשָּׂא בָּבֶל.
וְיִהְיֶה הַמַּשָּׂא הַזֶּה, הוּא נוֹהֵר
מַשָּׂא דָּמִים עַל הַנְּהָרוֹת
מַשָּׂא עַל הַדָּם בַּנְּהָרוֹת.
סַבָּא פּוֹכֵר יָדָיו וּנְשִׁימָתוֹ קָשָׁה.
בְּחַג שָׁבוּעוֹת, הוּא בּוֹעֵר
בְּחַג שָׁבוּעוֹת מַתָּן תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה
בִּשְׁנַת תִשָּׂ"א הָיָה הַמַּשָּׂא.
זו הפתיחה למשא הכבד, לסימנים הקשים לאסון, לשבר הכללי בעקבות השְׁכוֹל –והנוסח המלא נמצא בקישורית הבאה:
[קישור] הסיום הוא צו ושליחות:
כְּתֹב בְּנִי, אוֹמֵר סַבָּא
כְּתֹב זֶה הַשִּׁיר.
כְּתֹב כִּי כָּבָה גַּם רַבִּי מֵאִיר.
כִּי נִתַּז הַיַּיִן אָז לוֹהֵט בְּעוֹרְקֵי הַגָּבִיעַ
כִּי כִּסָּה הַיַּיִן חֲשֵׁכָה כָּל הָרָקִיעַ.
וַיֶחֱשַךְ הַיּוֹם עָלֵינוּ
וַיֶחֱשַךְ טֶרֶם עֵת
וַיֶחֱשַךְ הַיּוֹם כְּעֵינֵי הַמֵּת.
הרצל חקק קורא את
"אמי מרתיחה סוכר בשקדים" (מתוך: תעודה נשכחת, 1987)
רֵיחַ נָעִים שֶׁל מֵי וְרָדִים.
מַזָּלִי שֶׁאֲנִי מְחַכֶּה לְזִכְרוֹנוֹתַי בַּנֹּעַם
הַיָּחִיד בָּעוֹלָם הַתּוֹאֵם אוֹתָם. הִנֵּה הַשְּׁקֵדִים
הַכְּתוּשִׁים נִמְהָלִים בְּמֵי סֻכָּר רוֹתְחִים.
אִמִּי מְכִינָה לוּזִינָא לְבָנָה
לַהֻלֶּדֶת הַיְּלָדִים.
שְׁנֵי תְּאוֹמִים אַחִים.
הנוסח המלא של השיר, סיפורה של אמי שמביטה בתאומים שלה ונזכרת באחים שלה:
[קישור] קראנו שירים המבטאים את העלייה ארצה: בלפור חקק קרא את השיר:
עולם שבור (מתוך משורר של חצות, 2010)
[קישור] הרצל חקק קרא את השיר
"הא ארעא עניא":
[קישור] קראנו שירים גם על הקשר לעברית, על הקשר לירושלים וגם למציאות הישראלית. סיימנו בשירי קפה. אם אכן הוגדר האירוע, שאנו באים לקרוא בקפה, שתינו קפה מהביל עם קצף, בצד עוגת תפוחים חמה. וזו הייתה תפאורה לקרוא 'שירי קפה'.
בלפור חקק קרא שיר קפה, שהוא גם שיר מחאה:
"חלום סתווי בבית קפה":
הוּא מְדַבֵּר אִתָּהּ
עַל הַחֲדָשׁוֹת וְעַל הַצְּמִיחָה
הוּא מִתְקַשֶּׁה לְדַבֵּר עַל עַצְמוֹ
בְּבֵית קָפֶה
כְּשֶׁקָשֶׁה לוֹ לְשַׁלֵּם עֲבוּרָהּ
אֶת הָאֲרוּחָה.
הוּא גָּר בִּשְׁכוּנַת עֹנִי
שְׁכוּנַת פּוֹעֲלִים
הוּא מִתְפַּרְנֵס מֵעֲבוֹדוֹת זְמַנִּיּוֹת
בְּאֵזוֹר מְצוּקָה
שֶׁרַבִּים מִיּוֹשְׁבָיו מֻבְטָלִים.
הוּא רוֹאֶה נָשִׁים בְּמַחֲרוֹזוֹת זָהָב
וְהוּא מַרְגִּישׁ תָּמִיד סְתָו.
יֵשׁ לוֹ חֲלוֹם חוֹזֵר
עַל עַצְמוֹ בְּבֵית קָפֶה:
גַּרְגְּרֵי הַקָּפֶה נִטְחָנִים עַכְשָׁו
לְמַטְבְּעוֹת זָהָב
וְהֵם מְצִיפִים אֶת בֵּיתוֹ
בָּאוֹר הַיָּפֶה.
הוּא אוֹמֵר לָהּ: אַתְּ כִּלְבָבִי
אַךְ הַכֹּל סְבִיבוֹ סְתָוִי.
כְּשֶׁהוּא מַבִּיט בְּעֵינֶיהָ
הָאוֹר בְּעֵינָיו נוֹצֵץ
אַרְנַק רִגְשׁוֹתָיו מִתְפּוֹצֵץ
מִגַּעְגּוּעִים, הָרֻכְסָן חוֹרֵק.
כְּעוֹבֵד זְמַנִּי הוּא לְעַצְמוֹ שׁוֹרֵק.
הוּא חוֹזֵר עַל עַצְמוֹ
שֶׁבְּצֵאתוֹ מִכָּאן, יִהְיֶה לוֹ
אַרְנָק רֵיק.
יֵשׁ לוֹ חֲלוֹם חוֹזֵר בַּסְּתָו
חוֹזֵר עַל עַצְמוֹ שׁוּב וָשׁוּב:
הִיא תֹּאהַב
אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁהוּא
וְהַשְּׁאָר
לא חָשׁוּב.
הרצל חקק קורא שיר המוקדש לבית קפה בשכונת נוה צדק, מתוך מחזור השירים "ציפור הנפש, קסם התקומה" בספרו 'אנא בכוח, אנא בשיר' – ובית הקפה הופך למקום סמלי ביותר:
אספרסו קצר
בְּבֵית הַקָּפֶה הֶחָדָשׁ
הַכֹּל מוּבָן.
מְצִיאוּת חַד מְמַדִּית.
שָׁחוֹר לָבָן
הרצל: כך נפתח השיר, והמלים מנסות לעמת את ההווה עם ההיסטוריה, עם הקשר הרב - מפלסי של הזמן, של יצירת הדורות. יש בשיר מסע אל התולדות, מסע שהוא דו-שיח להבנת נפש החֶברה, ובאחד מפרקי השיר יש תחושה, שמשהו משתנֶה:
אָרוֹמָה וְנִיחוֹחוֹת.
רֵיחַ שֶׁל סוֹדוֹת.
מַשֶּׁהוּ מִירוּשָׁלַיִם
לְכָאן עָבַר.
מלים לסיום: התסריט שלנו לקוראים הכיל טעימות משירים שונים, דגימות מפרקים שונים מספרי שירה לאורך זמן, ומתברר, שניחוחות של ילדות ושל קפה אכן נספגים, הכול נשאר, הכול הופך להיות מצע להתחברות לקהל. קוראים בקפה, מתחברים למלים, זה הכוח של המבע האנושי, של הכתיבה, של הקריאה. חווית הקריאה מעניקה תחושה של פֶּסק זמן, רגעים של מֵעבֵר למציאות, הזדמנות לחוויה עשירה של חלקי פאזל המצטרפים זה לזה, מפגש עם עולם אחר.
