שוטרים וגנבים

תנ"ך עם נשמה

דומני כי מעֵבר למענה של המחסור בכוח אדם, הכשרת מורים דתיים להוראת תנ"ך היא רעיון נכון.

הוראת תנ"ך עבור מורים דתיים היא לא רק עוד מקצוע, אלא חלק בלתי נפרד מאורח חייהם המבוסס על קיום מצוות. משום כך הם יכולים להעביר את הטקסט המקראי לא רק מבחינה טכנית, אלא גם את רוח התנ"ך, ובכך להקנות מימד נוסף חי ללימוד.

תנ"ך עם נשמה כבר אמרנו?

האצבע המשולשת כמשל

אין ספק שחגי עמיר, שריצה 16 שנות מאסר, שילם את מלוא חובו לחברה. גם על סירובו להביע חרטה הוא שילם כחוק, באִי ניכוי שליש ממאסרו, למרות התנהגותו הטובה בכלא. לכן יש לאפשר לו לשקם את חייו הפרטיים בלי הפרעה.

לא סוד הוא שהתקשורת לא רק מדווחת על חדשות, אלא גם יוצרת אותן. דומה אפוא שפֹּה קבוּר הכלב. במקום להסתפק בדיווח בלבד על שחרורו, העיתונות עקבה אחריו והעלתה אותו לכותרות, ובכך הפכה אותו, אם רצתה או לא, לסלב.

מאז שחרורו מבית הכלא הוא היה בלי הפסקה תחת אור הזרקורים ותחת עינם הבולשת של צלמי הפפראצ'י. ללא המעמד המתוקשר, והבמה העיתונאית הרחבה שניתנה לו, לא היה לעמיר בפני מי להפגין את האצבע המשולשת המפורסמת שלו, כסמל לאי הבעת חרטה ולדיעותיו הבלתי קונצנזואליות. לכן אל לעיתונות להלין בנידון אלא על עצמה.

מיהו גנב?

לא סוד הוא שלא אנחנו המצאנו את הגניבה הספרותית, שכבר עשתה היסטוריה. אולם התדמית החיובית שהיא זוכה לה, ולוּ בעיני סופרים השותפים לדבר עבירה ומתהדרים בה, אומרת דרשני.

מתברר שהסופרים לא לבד. בשבוע הספר העברי יש מו"לים שמשתמשים בתופעה כתרגיל ביחסי ציבור לקידום מכירותיהם, ושוכרים במיוחד למטרה זו גנבי ספרים מקצועיים ושוטרים ש'יתפסו' אותם. מינִי- מאפְייה כבר אמרנו?

ואם חשבתם שהגניבה היא נחלת מעוטי היכולת בלבד, אינכם אלא טועים. גם העשירונים העליונים, שגונבים ביוגרפיות, חוטאים בה, אולי משום שהיא כבר הפכה, למרבה הצער, לסמל סטטוס.

השאלה היא האם המטרה למכור מקדשת את כל האמצעים? מדוע להשתמש בדרכים פסולות, המשמשות גם מודל שלילי לנוער, לקידום מכירות? והאם הגניבה הספרותית היא לא עוד סיבה למסיבה להורדת מחירי הספרים כדי להעלות את מכירותיהם בדרכים לגיטימיות? לתשומת לב המחוקקים, רגע לפני שהם מאמצים אל ליבם את 'חוק הסופרים'.

יוּבל, רֵד מהעץ

בכל שנה, לקראת הדיונים בתקציב המדינה, חוזר הריטואל הקבוע של הצעת האוצר להטיל מע"מ על פירות וירקות. בסופו של דבר ההצעה נופלת, ואינה זוכה לתמיכת השרים וחברי הכנסת, ואף מעוררת ביקורת ציבורית חריפה - משום שמדובר בגזירה שאין הסוחרים, ובמיוחד סוחרי השוק, יכולים לעמוד בה.

ועוד לא הזכרנו את הפגיעה בשכבות החלשות (דבר הנכון לגבי העלאת המע”מ בכלל), ומניעת צריכת ירקות ופירות בקירבן. זאת בניגוד למדיניות משרד הבריאות המעודדת את אכילתם כמרכיב חשוב בתזונה בריאה, המונעת מחלות.

אז אנא מר שטייניץ, רד מגזירות המע"מ, ומקיצוצים לחלשים, חסרי הלובי, ולֵך על העשירים. ובא לציון גואל.

וגנר כסמל

המתנגדים להשמעת וגנר טוענים שאין להשמיעו עד שאחרון ניצולי השואה ילך לעולמו. האמנם? האם פרק השואה, הטרגדיה המכוננת בתולדות עמנו, תם עם הסתלקותו של דור הניצולים? ומה עם הדור השני לשואה, המשַמר את התסמונת הטראומטית של הוריו ורגישותו לצלילי המלחין הנאצי מפעמת בגֶנים שלו? והאם וגנר, עם כל הכבוד לערכו המוסיקלי, אינו סמל למוזיקה הנאצית, שעל עם ישראל כקולקטיב, הנושא את זכר השואה וקורבנותיו, לדחות אותה?

אות הקין הנצחי של וגנר נצרב ככתם בתודעה היהודית, ולכן אין להשמיע אותו בהופעות פומביות.

להצניע את הידיעה

אין ספק שמי שכתב את כתובות הנאצה ב'יד ושם' ביקש לעורר סערה ציבורית ותקשורתית ולהעלות את הנושא לכותרות הראשיות. ואכן, הוא הצליח בגדול. הזעזוע מהמעשה, שהקיף את כל חלקי הציבור, עלה לראש סדר היום הציבורי וכבש את כל כותרות העיתונות.

האם לא היה עדיף אילו התקשורת הייתה מצניעה את הידיעה ומניחה למשטרה לחקור את הנושא, ורק בסיום החקירה, כשהיו בידי השוטרים מימצאים סופיים, היא הייתה מסתפקת בדיווח בלבד של הידיעה? דומה כי בכך הייתה העיתונות מצננת את ההתלהבות של אותו נער פוחז, ואולי של נערים אחרים כמוהו, לעשות את המעשה בעתיד. ובא לציון גואל.

פרס לעבריינים

למרבה הצער הנהג הדורס של הנערה שחר גרינשפן, שנפצעה קשה בתאונה, ואשר לאחרונה התקיים בבג"ץ דיון בעניינה, לא לבד. העונש הקל שקיבל הוא משל לקלוּת הבלתי נסבלת של הענישה לעברייני תנועה.

קחו למשל את שי קלדרון, שקיבל 9 חודשי מאסר בלבד(!) על תאונת הקטנוע הקטלנית, שֶבּה נהרגה דנית בראל ז"ל, ורשיון הנהיגה שלו נשלל למספר שנים בלבד במקום לצמיתות. כמוהו עשרות נהגים עברייניים, שיצאו בזול, ומשמשים מודל לנהגים צעירים ב'איך להתפרע שיכורים על הכביש מבלי להיענש', ולקבל את פרס ישראל על עבירות תנועה קטלניות. אין ספק שעונשם הקל מייצג את זילות החיים בכלל, ועל הכביש בפרט.

בהעדר הרתעה, מה הפלא שיש ריבוי של תאונות דרכים?

די לעלילות מעוז

הסאגה המתמשכת של דניאל מעוז, החשוד ברצח הוריו, מדוּוחת בחדשות לפרטי פרטים. אולם עם כל הכבוד לרייטינג, דומה כי לציבור כבר נמאס מעלילות דניאל בגוב העריות בבית המשפט, שבהחלט לא היו מביישות סיפור בלשי או קרימינלי בדיוני.

דניאל התגלה כווירטואוז של סיפורי כזבים, שאינו בוחל בשום אמצעי כדי למַלט את עצמו מאימת הדין. אך מאחר שמדובר במציאוּת, ולא בבידיון, של רצח כפול אכזרי, אז אנא, שם בחדשות, הַניחו לנו מהדיווחים עד להכרעת הדין, בטרם ניאלץ ליטול כדור נגד בחילה. האומנם, דניאל, רצחת וגם כיזבת?!

במבחן התוצאה

החלטת משרד המשפטים להחמיר בהגדרות הרצח היא צעד נכון בכיוון הנכון. הרצח צריך להיקבע על-פי מבחן התוצאה, ולא על-פי מבחן הכוונה, כפי שהיה עד כה.

אדם כורת ראשה של ציפור - ולא תמות? דומה שכלל זה של חז"ל צריך להיות העיקרון המַנחה של קביעת הרצח, כאשר המוות, לפי כל הנסיבות הראייתיות, הוא בלתי נמנע. עיין ערך מיכאל קרפ, שנרצח במכשיר קהה על-ידי צעירים שתויים על חוף הים, כמשל.

וגדי ויכמן מבאר שבע, שנרצח לאחרונה באכזריות בדקירות סכין, כבר אמרנו?