זוכרת את ליל כלולותינו,
שמי נובמבר הוארו אז
בגיל ובדם,
וזר פרחי היסמין הדיף
פחד, שנאה
ונקם.
ושקענו בים של איבה,
חובטים זה בזה
בכאב,
מתנדנדים בין יאוש
לתקווה,
והקץ לאיטו מתקרב.
אז בוא ניפרד ונחתום
בנשיקה,
את קרביי אמסור למען זה,
לא הבטחתי גן של
שושנים,
אך לחיות בין קוצים, זה קשה.
ונלך איש, איש לדרכו,
את הכאב ישכיח
הזמן,
ושחוק מנצח יכבוש
שפתותינו,
נקי מרבב וסימן.
