שיפודים בפייסבוק (18)

וואו השוטרים אלימים. השוטרים אוהבים להרביץ. כל התקשורת ההמונית מזועזעת. הארכיונים מתמלאים בחומר שנכתב ושודר. מזל שיש מקום בארכיונים, כי לא תפסו את המדפים כששוטרים היכו מפגינים נגד פינוי ימית או בעד הקמת יישובים. נשאר גם המון מקום בארכיונים כי לא סתם גדשו שטח איכסון בסיפורים על בנות 14 שהמשטרה החזיקה במעצר חודשים ארוכים, בגלל שהן השתתפו בהפגנות נגד הרס הבתים שלהן ושל חבריהם וחיזוק הטרור.

היו"ר: ח"כים יקרים, חברי ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת היקרים, אנו פותחים את הדיון על חוק הטוקבקיסטים, מה יש לכם להגיד?

ח"כ א': אין ספק שהטוקבקיסטים חייבים להזדהות בשמם.

ח"כ ב': שם פרטי, שם משפחה, כתובת, מספר תעודת זהות. זה מינימום. אחרת יהיו בלבולים. נניח שמישהו יכתוב רק את שמו, זה מספיק? אתם יודעים כמה משה כהן או אחמד מטייבה יש בארץ?

ח"כ ג' (שמאלני): מה יש לך נגד אחמד? בלי אחמד אתה לא יכול הא?

ח"כ ב': לא התכוונתי. בחיי שלא התכוונתי. סתם דוגמה, בחייך. אולי באמת לא הייתי צריך, סליחה.

ח"כית ד': אני רואה כמה הנושא רגיש לכן הרשו לי הרחבה. על הטוקבקיסט למלא טופס לפני תגובה ברשת. בטופס ימולאו כל הפרטים שנזכרו כרגע ונוסיף עוד כמה פרטים חיוניים כגון גיל, מספר שנות לימוד, מין, אני למשל חושבת שטוב שיראו שגם קולן של הנשים נוכח במרחב הציבורי. זה בקווים כללים. טופס גם יעזור מאוד באיתור מהיר של הטוקבקיסטים בעתיד. אם.

ח"כ א': כדאי גם ארץ מוצא.

ח"כ ה' (דתי וימני): לא צריך לכתוב "ארץ מוצא", כי ארץ המוצא היא תמיד ארץ ישראל. בטופס צריך לשאול על ארץ לידה. אני אישית הייתי כותב: ארץ גולה, אבל זה יותר מדי בשבילכם, אני יודע.

ח"כ ו': בהחלט. אני רואה שיתחילו ויכוחים בלי סוף אם לא נקים מערך פיקוח על הטוקבקים. אגף הטוקבקיסט, שיהיה במשרד התקשורת.

ח"כ א': סליחה, במשרד ראש הממשלה.

ח"כ י"ג: לא-לא, זה שייך למשרד הפנים.

היו"ר: לא נתווכח כאן על זה. נקים ועדה בין-משרדית להחלטה לאיזה משרד יהיה שייך אגף הפיקוח על הטוקבקיסטים.

ח"כ ז': שמענו כאן רעיונות טובים. נפעל. בשביל זה נבחרנו, אבל מה? כל אחד יוכל לכתוב טוקבק? חייבים קריטריונים. מבקר המדינה יקרע אותנו על ניהול לא תקין כזה. אני מציע להקים ועדה שתתבקש לקבוע קריטריונים להוצאת תעודת טוקבקיסט, ורק בעל תעודת טוקבקיסט יוכל לכתוב טוקבק, בצירוף צילום רשיון הטוקבקיסט שלו. תהיה כמובן אגרת טוקבקיסט שנתית. ועמלת שורה.

כל הח"כים יחד: נפלא. עשינו סדר בבלאגן הנורא ששרר כאן עד שהגענו.

כבר שלושה ימים אני שומע כל יום כל היום עד כמה המשטרה אלימה כלפי המוחים בתל אביב. אני מסכים. ראינו. אבל למה כל הזמן משאלה מוזרה מנקרת בקרבי לשמוע ולקרוא שהבנו עכשיו כמה זילזלנו בזעקות של המוחים הכתומים והמתנחלים? הנגררים, מוכים באלות ונדרסים בסוסים.

למה זה אני נזכר פתאום שבתוכניות סאטירה צחקו על זעקת העוול של המוכים, כשהם היו עם כיפה או שביס? למה, במקום שננצל את האירועים האחרונים ביושר אינטלקטואלי להבנה שהמשטרה אלימה תמיד, וכולנו יחד כשמדובר על דיכוי משטרתי, אני שומע בעצם את הטענה הזו:

כשמרביצים לי זו שערורייה - וכשמרביצים למי שלא חושב כמוני זה לא מספיק חזק.

אתמול בערב יצאתי לחפש את המחאה. העיר הייתה שקטה וזעם כבר לא ניכר בכיכר רבין, אבל בפארק מול תחנת הרכבת ראיתי אנשים תולים שלטים למען דיור הוגן. עצרתי. כמה אוהלים. בערך 30 אנשים צעירים, כתבת במדים של גלי צה"ל מושיטה מיקרופון בחריצות, נחום ברנע, חרוץ לאורך שנים ארוכות יותר, גם הוא שם. צלמים. המוחים יושבים בעיגול מרובע על מחצלת ומתחילים לדבר. זו ישיבת מטה המחאה של כמה ארגונים, ואני מאזין. הדובר הוא אסף בז'רנו, שבכלל הגיע ממאהל הפראיירים, מחאת אנשי המילואים שמעבר לכביש. כמי שעשה מילואים הוא מדבר בלשון תכליתית על אירגון וכדומה. שני מוחים שם מצוידים בלפטופ ובאייפד, וזהו מעגל מחאה אלקטרוני למדי. מיד מדברים על תקשורת. איך להגיב, מה לעשות. אחד אומר: "אנחנו צריכים להגיע גם ל'ישראל היום', לא חוכמה רק ב'הארץ' שתומכים במאבק שלנו". אסף בז'רנו עונה לו: "ב'ישראל היום' לא יכתבו שום דבר נגד השלטונות. אין טעם". אני לא תומך נלהב של "ישראל היום", אבל זו אמירה לא נכונה, גם יהושע סובול כותב קבוע ב"ישראל היום", אם היו מגיעים אליו עם חומר אולי היה כותב עליהם. אבל אני לא כאן כיועץ תקשורת.

ואז מישהו מתפרץ: "מה עשיתם? יופי. פתחתם עוד וודסטוק. אנחנו צריכים גרילה. לפזר מאהלים בכל העיר. ישבנו בשנה שעברה, היה מגניב. יצא משהו?"

"כן", עונה לו מישהי, "יש שיח. קודם לא היה שיח".

היו שם בין היתר: אמנון דפני, עירית קובו, שחר עבוד יו"ר אגודת הסטודנטים בית ברל, וגד הרן מהקואליציה החברתית שאמר לי בגלוי שהם רוצים להקים מפלגה. "זה המאהל הראשון שהוקם הקיץ", הם אומרים לי. "חוקי. יש אישור ל-2000 אוהלים".

שאלתי: "ואיפה דפני ליף וסתיו והאחרים?"

"הם רוצים שהמאהל יהיה בשדרות רוטשילד. אנחנו לא חשבנו שזה נכון, כי ככה אנחנו הופכים את המאבק שלנו למאבק על זכות המחאה ולא על הנושא שאנחנו מפגינים למענו, שזה דיור הוגן".

זה קורה שוב ושוב כבר אלפי שנים. אלפי צפרדעים יושבים באלפי שלוליות, שבויים באלפי אהבות אפלטוניות, נאנחים אנחה צפרדעית שמרעידה גלים במי הבוץ בהם הם שקועים, וחושבים לעצמם:
אהבה אפלטונית היא המשיכה שנוצרת בין החלק העליון של אדם אחד לחלק התחתון של אדם אחר.

(ותודה ליואב סנטו שניסח מהי אהבה אפלטונית - ושלח אלי היום)

למי שרצה לקרוא ספר השנה ולא הספיק עד כה, למי שרוצה לתת מתנה שיעריכו ויזכרו (וגם יצחקו) ולכל מי שאוהב לחשוב אחרת ובעצמו: הספר "על האש - מבחר שיפודים", ספרי האחרון, מכיל את המיקבץ העדכני מן הקטעים הטובים ביותר שכתבתי. הספר נמצא באתר סטימצקי.