(מו)סך הכל יקר

אני לא אוהב מוסכים. אולי זה בגלל שאני אף פעם לא מבין מה הם אומרים לי. ואולי זה בגלל, שבפעם האחרונה שנכנסתי למוסך כדי להשתמש בשירותים שלהם, קפצה עליי הפקידה במקום וביקשה לדעת את תעודת הזהות שלי, מספר הטלפון, מספר הרכב והקילומטראז, ולאחר דקות ארוכות מול המסך פסקה בצורה חד-משמעית "אתה חייב להחליף את רצועת הטיימינג".

ניסיתי להסביר לה שלא באתי בשביל זה אבל אז היא עברה לאיומים, שהיא לא תוכל לעזור אם אתקע בכביש חוצה שומרון עם רצועת טיימינג קרועה, ושעכשיו יש מבצע - וחבל. זה לא משנה בשביל מה באת, וכבר מחליפים לך רצועת טיימינג. זה כנראה עניין של טיימינג.

אבל כשאין ברירה, או יותר נכון כשאין לי יותר איך לדחוף את האוטו, הגעתי שוב למוסך לתיקון רכבי הישן משהו. המוסכניק שעמד בפתח לא ממש נראה כמו מוסכניק. אני זוכר מוסכניקים, אחרת ממה שהם כנראה נראים כיום. כשאני מדמיין מוסכניק, אני מדמיין מישהו עם מכנסיים כחולים ספוגים בשמן (למרות שהוא חשמלאי) וכובע עם הכיתוב "דימונה מצליחה עם גבי". אבל מאז ועד היום, עברו להם הרבה מים ברדיאטור (או לא). אפשר לשכוח מהמוסכים של הגשש חיוור (המוסך מאת יוסי בנאי על-פי אפרים קישון) עם עובד בשם סמי, ומילים כמו "תביא פה הטייר, חבר לו הגלגל ושחרר אותו, יום שישי היום, יום קצר. עשה לי טובה". המוסכניק הזה שאותו פגשתי, היה מגוהץ, נקי, ועישן לו בנחת סיגריה.

המוסך של היום - מעבדת מחשב משוכללת

המוסך של היום הוא יותר כמו מעבדת מחשבים מאשר מוסך. הכול מתחבר למחשב והוא כבר עושה הכול. אם צריך אז גם קפה. המוסכים של פעם נשארו רק לרכבים של פעם, שבמקרה הזה, זה רק אני ועוד ילד שהוציא רישיון לפני שבוע, ואבא שלו חשב שעדיף לקנות לו רכב ישן שהשריטות בו הם דבר מובנה בפח הרכב.

בכל מקרה, אני מציץ אל תוך המוסך ורואה מוסך נקי ומסודר - "מדוגם" בלשון צבאית. לא עוד כלים תלויים על קיר בלי סדר ופינת קפה מוזנחת עם קפה אסלי תוצרת בסלי. המוסכים של היום נראים כמו מעבדה משוכללת עם ויטרינות וזכוכיות, שמאחוריהם עומדים הלקוחות וצופים ב"ניתוח המסובך" שעובר הרכב שלהם. המראות האלו די דמו למראות שרואים במרכזי השירות של הסלולאר, שם ממתינים אנשים עצבניים לתוצאות ה"רופא"(להלן סשה הטכנאי) שיעדכן בדבר הסלולארי שלהם. גם כאן, מידי פעם נכנס ה"רופא" שזה המוסכניק (להלן עאבד) ומעדכן את המשפחה במצבו של הרכב החולה. יש כבר מוסכים, ממש כמו בבית החולים, שניתן לדעת את מצבו של החולה על גבי מסכי פלאזמה גדולים.

למעשה, רק דבר אחד מבדיל בין מרכזי השירות האלו לפינות ההמתנה בבית החולים. בפינות ההמתנה של המוסך, אף אחד לא מחלק לך נרות לשבת, ועדיין אין שם פינות עם ספרי תהילים ו"סידור שלם", שאין בו את מה שאתה מחפש. אני מניח שזה עוד יגיע. תסמכו על חב"ד.

אבל "כשהניתוח" מצליח, צריך לעבור לקבלה, ולשלם בלי קבלה. איכשהו, כשצריך להסדיר את החשבון, תמיד מגיע בעל המוסך כשהוא כולו שחור מפיח, ומשתמש באותם מונחים של הגשש "אז מה היה לנו שם? היה לנו ריגולז', ברקס, פלגים, פלטינות, שטנגה, פילטר שמן, שמן ברקס, החלפנו לך גם את האלמנט... את האלמנט אל תכניס לו לחשבון. האלמנט עלינו, און דה האוס". וגם הקופה היא עדיין אותה קופסה גדולה שלתוכה זורקים את הכסף וזהו. בלי לרשום ובלי להדפיס.

בקיצור, אני פונה למוסכניק המגוהץ, ומסביר לו שבאתי בגלל בעיה באוטו. "זה האוטו"? הוא שואל, ומעיף מבט לכיוון מה שנראה לפחות כמו אוטו. "כן" אני עונה בגאווה. "אני מצטער" הוא אומר לי "אבל אני לא מטפל ברכבים ישנים", וגם טורח להסביר לי "במעמדי, אני כבר יכול לבחור לעצמי את הרכבים לתיקון", ומנסה לעזור "בכל מקרה, שם בהמשך הרחוב, אולי יש מוסך שיסכים לעבוד על האוטו שלך".

אומר וחוזר לעשן לו בנחת את הסיגריה שלו. אצלנו "עם עובד" מסתבר, זו רק הוצאת ספרים. בסוף מי שכן טיפל לי באוטו, היה סמי המוסכניק. הוא כבר לא שוליה. הוא כבר בעל מוסך משלו.