האומנם נותרנו עם סגולה?

הכינוי המקראי "עם סגולה" מלווה את עם ישראל לאורך ההיסטוריה היהודית. למרות זאת, מעטים כיום מתפנים לשאול האם אנו כעם מקיימים את אותם ציוויים תורניים המוטלים עלינו שמכוחם ניתן לנו התואר המחייב "עם סגולה"?

לצערי, אין צורך לבחון אחת לאחת את כל האפיזודות הקשות המתרגשות עלינו חדשות לבקרים, פשוט משום שלכולן מכנה משותף עיקרי של כשל מוסרי בסיסי עמוק. הדוגמה הבולטת ביותר היא היחס המחפיר שמגלות רשויות המדינה מהממשלה ומטה, כלפי הגדלת הקצבאות לאותם ניצולי שואה נזקקים שעדיין בינינו.

אותם אנשים שזכו לכינוי "אודים מוצלים" ששרדו את הרוע האנושי הגדול ביותר עלי אדמות, הגיעו בעור שיניהם למדינת היהודים לאחר שחלמו עליה בתופת, רק כדי לגלות לתדהמתם ולבושתנו כי לא מובטחת להם אפילו קצבת זיקנה מינימלית הדרושה לחיים בכבוד.

דרך ארץ ואהבה לרע

למי ששכח - הביטוי עם סגולה הוא מתת-אל המותנית בשמירת מצוות וקודם כל, כמו התורה כולה, מדובר על מצוות שבין אדם לחברו, כי "דרך ארץ קדמה לתורה". באין דרך ארץ, נשמט באחת הבסיס המוסרי-הערכי שעליו נסמכת תורת ישראל. רוצה לומר, "אין דרך ארץ - אין תורה". אך האם ויתרנו כעם, ובראשו הציבור הדתי, על התורה? בוודאי שלא. מאות אלפי יהודים מוכיחים זאת יום ביומו כשמתפללים הם שלוש תפילות לבורא עולם. רבים אף מדקדקים ברוב המצוות שבין אדם למקום קלה כבחמורה, ומשקיעים בכך את מיטב מרצם וכספם.

ומה לגבי "ואהבת לרעך כמוך"? על זה נוטים רוב האנשים לוותר או להתחמק מזה. אולי משום ששכנעו עצמם להאמין שדי בעבודת השם הפולחנית כדי להישמר בחיים, להתפרנס ולהיות מאושרים, או שחלילה אינם מאמינים באמת ובתמים שהשקעה בחלשים תיתן להם את אותם חסדי שמיים להם הם מצפים כמו בעבודה שבין אדם למקום?

בשני המקרים, מבחינת הדת, מדובר בסוג של כפירה ברצון השם ואף בעשרת הדיברות. ההתכנסות הקולקטיבית תחת עבודת השם הסלקטיבית, היא ניסיון נואל להשתמש בדת בתור כלי בלבד להשגת תועלות אישיות. מגמה זאת של אימוץ הדת למטרות אישיות הופכת את הדת לדת אינסטרומנטלית שאין בינה לבין יראת שמיים אמיתית מכנה משותף.

סוגיית ניצולי השואה מייצגת נאמנה מזווית אנושית ויהודית את הראייה הבעייתית של הדברים. הדברים לגביה נכונים בנוגע לאינספור מצבים בינינו לבין עצמנו, בהם אנו כציבור מאמצים מוסר וערכים סלקטיביים. אם ברצוננו להציל את חוסננו המוסרי ואת אחדותנו המוטלים בצומת דרכים, חובה עלינו להתעורר, להפנים את העובדות ולהתחיל לתקן, ויפה שעה אחת קודם.