נתיב הייסורים של "התקווה"

מאז הורתו ב-1878, שבע ההמנון "התקווה" הרבה מרורים. חדשות לבקרים הסתערו עליו בשצף-קצף מבקרים למיניהם, שתקפו אותו ואת מחברו, נפתלי הרץ אימבר, מזוויות שונות ומשונות. מה לא העלילו עליהם? שבסך-הכל מדובר בפלגיאט, הלקוח מיצירתו של סמטנה, "מולדובה"; שהשיר הוא, בעצם, מחטף משיר-איכרים רומני; ואם לא די בכל אלה - הרי שרבים ורעים מטיחים עכשיו כלפיו שעבר זמנו ובטל קורבנו. הכל במטרה שקופה וברורה: להשליך את "התקווה" אל תהום הנשייה ולמצוא לה תחלופות "ראויות", מ"תחזקנה" ועד "ירושלים של זהב". כך או אחרת, בניסיון לעדכן את המהות והמסר שלה, הוסיפו מעת לעת להמנון בתים או מילים שלא היו בו קודם לכן.

גלגולים

מי שחקר לפני ולפנים את גלגוליה של התקווה ומחברה הוא ההיסטוריון והפובליציסט גד נחשון, מניו-יורק. על-פי מחקרו המעמיק, הרי שעל-אף ההסתערות עליה, שפר מזלה של "התקווה" להדוף את התוקפים הרבים, כשהיא אצה לעבר הנצח, אל מסלולה הקבוע, הרווי כולו בדם, יזע ודמעות למכביר. מן המחקר גם מסתבר ש"התקווה" שרדה בשואה ובתאי הגזים ולאחר מכן אף קידשו אותה עולי הגרדום, כשם שהיא עצמה קידשה אותם. כאן גם המקום להזכיר שאחד הלוחמים הבולטים למען חיותה של "התקווה" היה מנחם בגין, שהביע פעמים רבות התנגדות עקרונית לכל שינוי בה.

ללא רחמים

מטבע הדברים מוקדש פרק נכבד במחקר ליוצרה הנשכח, משום מה, של "התקווה", נפתלי הרץ אימבר, שהיה בסך-הכל בן 21 כאשר חיבר אותה כתפילה זכה. במקורה היא נקראה "תקוותנו" והכילה תשעה בתים. המוסיקולוג הישראלי, פטר גרדנוויץ, מעיד שמנגינתה הושפעה מ-12 מקורות, ובהם תפילות יהודיות שונות בצד...מוזיקה בסקית.

למרות מפעלו הגדול, נמחק משום מה זכרונו של אימבר מחקר הספרות ומההיסטוריוגרפיה שלנו ללא רחמים. מסתבר שפשוט הניחו לו לשקוע בתהום הנשייה ואף גירשו אותו, בבושת-פנים, מהפנתיאון הלאומי. וכך, בעוד "התקווה" פוסעת, כביכול, בנתיב הניצחון אל הנצח - נחרץ גורלו של אימבר לפסוע דווקא בנתיב השיכחה.

התעלמות

כשהחל לחקור את פשר התופעה המוזרה, גילה נחשון את קיומו של בול שהנפיקה ישראל ב-1978 ובו המילים "עוד לא אבדה תקוותנו". מסתבר שהסיבה לכך נעוצה בכתיבת "התקווה" ביאסי שברומניה עוד ב-1878. הנפקת הבול ציינה, אומנם, מלאת 100 שנה ללידת "התקווה", אולם נמנעה מלאזכר את שמו של מחברה. לעומת זאת צוין שהבול הוא מעשה-ידיו של האמן דב כהן. בתוך כך יודע נחשון לספר שגם במערכת החינוך נמנעו, במשך שנים רבות, מלאזכר את אימבר, ובכך גם התעלמו משפע שירי "חיבת ציון" שלו.

מדוע נשכח, בעצם, אימבר, ולמה מפגינים העם היהודי בכלל וישראל בפרט כפיות-טובה כלפי היוצר הזה? אליבא דגד נחשון אין זאת כי אם אימבר נפל קורבן לתדמית שלילית שנוצרה לו בפולקלור היהודי.

עיוות

תדמית זו, מסתבר, עברה מדור לדור ומקורה, לדברי נחשון, בהתנהלותו של אימבר עצמו כאלכוהוליסט, כנווד אביון שסבל כל חייו ממחסור ומחרפת-רעב, וגם בשל אורח-חייו כקבצן המחזר על הפתחים. עם זאת עוותה, לדברי נחשון, דמותו של אימבר וסולפה רק בשל היותו בוהמיין לכל דבר, בעוד שהוא עצמו ניחן דווקא בדעות חברתיות מתקדמות וליברליות.

בשל כל אלה תובע עתה נחשון את עלבונו של אימבר ומבקש להעניק לו רהביליטציה חברתית. הוא קובע נחרצות כי "יש להשיב את אימבר הביתה כמשורר לאומי, ולהעניק לו את הכבוד הראוי כמי שהנחיל לעם היהודי את המנונו". בתוך כך גם עומדת לגד נחשון זכות ראשונים באשר לתביעה לחוקק את חוק המנון "התקווה", ממש בדומה לחוק הדגל, ולמנוע בכך כל אפשרות להתנכל להמנון הזה בעתיד.