המשפט הישראלי, למעט בנושא עבירות מין, לא מרשיע לפי תחושות בטן, אלא יש צורך בהוכחות מוצקות. כך, לא די שכספים או כספים עתידיים (כמו במקרה מעבר עובדי ציבור לחברות פרטיות שבענייניהן קבעו בתקופת כהונתם) יעברו מידיו של גורם פרטי לכיסיו של עובד ציבור, ושהחלטותיו של עובד הציבור הזה בענייני הגורם הפרטי תהיינה לכאורה "תמוהות", לא די באלה כדי להוכיח שוחד. כי (ואכן כן) שמא הייתה כאן פשוט סימפטיה דו-צדדית לגמרי מקרית ולגמרי אפלטונית? אולי?
ואכן נראה - ודוגמאות גם מן העבר וגם מן ההווה יש לנו בשפע - כי לפי החוק בישראל, הדרך האחת והיחידה להוכיח כי מה שלהדיוטות כמוני נראה בבירור כשוחד הוא אכן שוחד, נראה כי הדרך היחידה בישראל להוכיח היא שעל כל אחד ואחד מהשטרות שעברו ידיים תימצא מוטבעת באדום בוהק החותמת: "שוחד". ואם לאו, "אין דרך להוכיח".
אבל הנה אמרנו: "למעט בעבירות מין". שם, ב"עבירות מין", כאשר זה ירוק בחוץ ואדום בפנים אין שום חולק על כך שזה אבטיח. שם דיני הראיות לכאורה הם לגמרי אחרים. וזה קרה משום ששם הגענו למסקנה כי הגיעו מים עד נפש. הגענו למסקנה כי מה שהיה לא יכול להימשך. והציבור קם ותבע והמחוקק ומערכת המשפט קיבלו והסכימו: את האורוות המזוהמות האלה צריך, ביד ברזל, לנקות.
אבל השחיתות היא סרטן. סרטן קטלני. החלטות שמתקבלות לא לטובת העם והמדינה, אלא משום שלמחליטים שולם שוחד, הן החלטות אשר חד-משמעית עלולות לגרום, ואף תגרומנה, למות כולנו. כולנו. גברים ונשים כאחד. ובאלף תחומים שאנחנו רואים - בממשל המרכזי ובממשל המוניציפלי. באלף תחומים שאנחנו רואים עולה בנו כקבס התחושה שלכאורה לא פעם מתקיימים לעינינו בבוטות דבריו של ישעיהו [א, כ"ג]: "שרייך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים".
