כדי שלא נתבלבל, שמא נלך שבי אחרי מסקנותיו "האמיצות" של
מבקר המדינה היוצא. ועוד בטרם כניסת מחליפו לפעילות. עלינו להפנים כי חסרונה של ביקורת ובקרה אפקטיבית עוד בטרם ובמהלכה, מהווה סיבה תורמת לכשלים ולאסונות. כפי שהשתקף בחוסר מוכנותו של צה"ל במלחמת לבנון השנייה, ולאחרונה בשרפת יער שגרתית שהפכה לאסון בכרמל.
מאחר שחובבנות ניהולית אפשרה את האסון, ברי כי איתורה המוקדם והבטחת סיכולה היה מצוי (באין אחר) בידו ובאחריותו של מוסד המבקר - מה שמבאר על היותו בלי דעת שותף בכיר לכשל ולאסון.
על כן, מהיות האחריות הלאומית להפעלת הביקורת, מצויה בידיו של מוסד מבקר המדינה, ולאור רציפותם של כשלים בתפקוד המערכות. ראוי ובעצם הכרחי לבחון דווקא את תפקודו של מוסד המבקר, על-רקע כשלי העבר, הגם שמחירם בדמים ובדם שולם במלאו.
לא בכדי ולשם מניעתם עומדות לידו על-פי חוק, סמכויות כמעט בלתי מוגבלות, כולל: זימון בכל זמן לתשאולו של כל דרג, הקשור לפעילות ממלכתית.
על-אף זאת, אין בלבי ולו שמץ של חשד, להתעלמות המבקר מכישלונו לאתר מפגעים מבעוד מועד. משום שאפילו אדם ברמתו של שופט מכובד, ולהבדיל רוה"מ ורמטכ"ל וכדומים להם, אינם מודעים לחשיבותה של מערכת בקרה הנלווית לביקורת. כזו שבחסרונה משתרשת ההפתעה בחיינו, וגם כמסך עשן המערפל על קיומם של "שטחים מתים". ככאלה הזוכים מן ההפקר, לחסינות מפני ביקורת.
ראה למשל את אסון הכרמל (דוגמה אחת מני רבות): והרי אילו עמדה לידינו מערכת יעילה של בקרה וביקורת, הכאוס שהתחולל היה (כמעט) מתאפס - משום איתור מבעוד זמן ( בדוחות קודמים שבוצעו) של חוסרים, כמו: מגבלות אמצעי כיבוי בכמות ובכשרות טכנית, ושקלולם בתוכניות ההפעלה. וכנלווה לאלה היה המבקר מנחה לאשש את צמתי החיבור בין גורמי הפעולה, באמצעות תרגול מקדים לשלוב הכבאות, מד"א, משטרת ישראל, והרשות המקומית.
מה שהיה מביא כבר בתחילת השריפה להקמתו של חפ"ק מיומן, לבידוד אזור השרפה, לפינוי הכבישים כדי לאפשר את פעולתם של רכבי הצלה, וגם לאשר לאחרים על-פי שיקול דעת להיכנס לאזור המוכה- וגם זאת לאחר תכנון, הנחיות, וביקורת מקדימה לכוחות התגבור.
לא בכדי, חסרונה של מערכת בקרה כשובל חיוני לביקורת, משבשת ופוגעת בהתמדה בפעילותן של המערכות שבשליטת הממסד.
אומנם נכון כי מערכות אלה אינן חסינות ביקורת, ופעילותם נבדקת מעת לעת. אלא שמכמה סיבות (שלוש במספרם) הופכות את "הנחיית המבקר" ל"המלצה":
סיבה ראשונה - הנובעת מהתמקדות הביקורת בסטיות מנוהל/ ואו מהקצאת משאבים, כאילו היו אלה בחזקת תורה מסיני. בלי דעת לבדיקת טיבו/ ואו תקפותו של הנוהל, ומכימות עניני של האמצעים בתואם ליעדם.
הנה דוגמה (מהים הכללי ואחת) משלי, המבארת את עליונות הנוהל - בבחינת ראה וקדש:
פחות מחמישה חודשים לפני מלחמת שלום הגליל (יוני 82') התמניתי למפקד בסיס צאלים (באלי"ש).
חודשיים לאחר המלחמה, נחתו במשרדי חוקרי מבקר המדינה - שהתמקדו בבחינת הפער בהקצאת אמצעים (שעות מנוע תחמושת קלה ופגזי טנקים) לעומת הקצבות המטכ"ל למבצע "מרתון".
מבצע זה שיועד כ"אימון מזורז" לקראת המלחמה לכל חטיבות השריון, התבצע בטרם כניסתי לתפקיד. ועל-אף זאת, ניהלתי מול חוקרי המבקר מאבק עיקש, כנגד נשוא הבדיקה.
שם טענתי כי על-פי השכל הישר נדרש להעתיק את נשוא הבדיקה, מחריגה בכמות המשאבים - לבחינה טיבו של מבצע "מרתון" בכלל, ובפרט, ולמדידת מספיקות האמצעים למוכנותם המבצעית של הגייסות - וזאת בהיסמך על תפקודם במלחמה, שממש זה עתה הסתיימה.
הסתבר לי, כי גם בעת ההיא גבר הנוהל על ההיגיון בהעמדת החריגה לראש ולעיקר, בלי דעת לאפסות תרומתה למיומנות המבצעית, וכפגע רע בהחלטות (הדרג הצבאי והמדיני) שמוסדו על יכולות שהתבררו כוירטואליות.
כך "בהפוך על הפוך" וכמובן שללא כוונה רעה, הפך מוסד המבקר לשותף בכשלי הכנתו של צה"ל - כפי שהשתקף מאז ועד היום.
סיבה שנייה: בעצמה פוגענית ומזיקה, נוצרת משום חסרונה של מערכת בקרה למעקב על אופני הביצוע בהתאמה להנחיות הביקורת. בלעדיה הופכת ההנחיה לאמירה, שנתן בקלילות להתעלם ממנה.
הסיבה השלישית והמכרעת: נובעת משום חסך בהבנת תפקודה של מערכת אם, שבמסגרתה מצויים כחלק אורגני מערכות משנה, כמו ממשלה ומשרדים, וכצבא וזרועותיו - המתחלקים לחיילות/ ואו לאגפים ומדורים.
בעוד שבחינת הכשלים המחדלים והבזבוז שנחשפו לדורותיהם, מלמדת כי רוב מוקדי הפגע/ ואו הכשל, נמצאים בצמתי השילוב שבין מערכות המשנה, החוזרים כמשוב פוגעני במערכת האם.
תופעה זו מובלטת ביתר שאת, דווקא משום התייחסותם החיובית של המערכות והמשרדים לביקורת - אלא שזו נתפסת כנקודתית וספציפית בתוך הגורם המבוקר. בעוד שטיב ומיומנות פעילותו במשולב עם גורמי משנה, הנם בחזקת שטח הפקר נטול ביקורת ובקרה - המונע תקינות במעשה השילוב.
לא בכדי כושל צה"ל ותמיד בצמתי חיבור מערכות המשנה, המשתקף כמכשלת השילוב הבין זרועי, הבין חיילי, ובשילוב הלוגיסטי.
בזה ההסבר לפגע שגרם לאסון הכרמל, שנמצא בצמתי החיבור בין, מד"א, מערכות הכיבוי, משטרת ישראל והרשויות.
ובאור לחוסר המשילות, פועל ההפקרות המתרחשת בצמתי שילוב פעילותם של משרדי הממשלה, באין עוצר.
מאחר שאין גורם אחר זולת מוסד מבקר המדינה - עליו החובה והיכולת לעשות סדר במרחב המופקר.
סוף דבר
הכלל הקובע כי "בארץ העיוורים, יחשב שתום העין לקיסר", מעיד בראש ובראשונה על קיומו של כאוס השולט ומכתיב את דפוסי הניהול הלאומי. מקור שופע שחיתות, ובזבוז משאבים - המספק תעסוקה למבקר, אך גם מעצימה את תדמיתו כ"לוחם הלאומי כנגד הרעים".
אלא שמזווית אחרת נראה כי במקום לטפל במקור הכאוס ולסכל את מגרעותיו, מתמקד המבקר בנגזרים ממנו. ומכך באין גורם אחר זולתו, הופך מוסד מבקר המדינה שותף בלי דעת להנצחתם.
רק אם תפנים כל "אם עבריה", כי משילות של ממש רק מתחילה בהחלטה - בעוד מימושה המיטבי מותנה בסדר פעולות של הכפופים, במידת מיומנותם כישות בפני עצמה, ובתאימות פעולותיהם ליתר המערכות: כי אז תעמוד לרשותה סיבה מוצדקת, לעצור את נתיב המחאות המתקיים בכיכרות מדי קיץ. במטרה להעתיק אותו לתוואי המגלם דרישה לשדרוג מוסד המבקר, באופן שיוכל להבטיח את המשילות במיטבה.
ואם לאו, יעמיקו שורשיו של הכאוס כדי יתר מחדלים, בזבוז משאבים ושחיתות, שכולם בבחינת פגע רע שאין בו ולו קרן אור אחת - זולת, העצמת התעסוקה במשרד מבקר המדינה.