|
לא נוכל לחשוף את היצירות שיתפרסמו בכתב העת, הוא ירד לדפוס ברגעים אלה, סוף חודש יולי 2012. אולם כשמגיעות יצירות לתיבת דואר לא משנה אם היא אלקטרונית או תיבת דואר אמתית, מרגישים החמצה כשלא יכולים לכלול את כל היצירות. ואכן, את היצירה של אבי כהן, שלמד בתל-חי - קולנוע ואף היה מורה לקולנוע. בנוסף למד תואר ראשון ושני בחוג לפילוסופיה בחיפה. את התזה כתב על הרומן של י.ח. ברנר "בחורף". מעין שילוב של פילוסופיה ספרות וקצת פיזיקה.
אבי כהן, אבא במשרה מלאה. "נשוי לשרון + 2 חופשי. את הגיל של שרון אשמור ברשותך במערכת".
הוא כותב לי כשאני מבררת עמו פרטים עליו לצורך הכתבה לאינטרנט.
"טוב אני חותך לישון
באמת שאין לי מילים להודות לך
ככה פתאום הסיפור יוצא לטייל קצת מחוץ לגבולות הפייסבוק , איזה כיף".
אהבתי את תגובתו של אבי כשפרסמנו את התוצאות של הנבחרים בפייסבוק הוא כתב לנו: "יצאתם לדרך בלי המזווה, שם כל היינות והדברים הטובים. כמה חבל שיהיה בהצלחה."
כשקראנו את ההודעה אני ויאיר החלטנו בהתייעצות שאנו עונים לו בפרטי, וכך החלה התכתבות מרגשת שהובילה לכל הכתבה ולחשיפת סיפורו של אבי כהן ברבים.
סיפורים מן המזווה / אבי כהן
1.
בעודי יושב אל מול דף, חדור בלהט כתיבה שלא מבייש את סופרינו הידועים בתהילת עולם, אוחז הייתי בעט כרכב המדהיר מילים אל מחוז חפצם. אוֹ-אָז פילח רעש טלפון את אוזני.
טרר…טרר...טרר...טרר...
זה כיבה להט, שיחרר רתמה ורסן, משלח את סוסי אל שדות השכחה, שם מתים סיפורים רגע לפני לידתם.
מיד, תוך אפרכסת הזולגת אט אט אל תנוך שמאלי, זיהיתי את מֶנְדֵל. מנדל בעל הנשימות הכבדות, שריחו החריף היו לי לרועץ דרך מכשיר זה. אי-אפשר לו לעולם להמציא כלי טכנולוגי אשר ימנע מבשר אדם על שתי אוזניו, את ריחו הכוהלי של מנדלי. ובין האפרכסת לסדן ערגתי אל הבראשית ,אל רחם דגי לו כמהתי, בפוגשי את הלז. מכאן שעל-אף שמיומן הייתי במצבים שכגון אלה, בהם אני מניח את גופי כסודר תלוי על וו, היה עלי הרגע לכורח. אפי מיהר לבצע תנועה זימית, בזמן שידיי חיקו משהו מתנועת הסנפיר של לוויתן, רגע לפני צלילתו אל קרקעית ים.
"שלום עליכם" בירך אותי הסרחן דרך שפורפרת טלפון. מיד שכחתי את שִדְרָתִי ולבשתי את אִדְרָתִי, ובירכתיו לשלום, מוכן ומזומן לכול.
"מגיע מזל טוב, אברימלה, אברימלה, אל תתבייש,ידעתי, מה אמרתי לך."
___________________________
אולי זה הזמן לספר. בזמן שהתקשר הסרחן , הייתה מונחת בחדרי חבילת דפים כרוכה בנייר אדמדם, ועליה מתנוסס שמי:
אברהם פֶרֵש :סיפורים מן המזווה
ומה אומר ומה אגיד: ספרי יצא לאור. התחלת ההתחלות. בראשית חיי.
" בראשית ברא פרש את המזווה".
סיפורי המזווה, תפוחי בוסר מופלאים, נתנים לנפשי חיים ודעת .
שעות מרובות הייתי בוהה בעוללי הנשען ברישול מחושב על שועי עולם, כאומר: "ראו אותי, גם אני כמוכם, מרהיב בנוצות המילים. גם בי טמונים סודות גדולים כקטנים . כמוני כמוכם מעילי האדמדם אוחז בכנף השכינה."
_______________
" תודה, באמת לא היית צריך, סך הכל ספר." גמגמתי במבוכה אל השפורפרת. "אל תצניע לכת, אברימלה, אברימלה, תחשוב! עגנון, שלונסקי, פרץ, רם אורן, ואתה, אתה, כן גם אתה, חייל בצבא המילים."
ואני שוב מיהרתי להודות לו, מבטל את תשורותיו, וזה מיהר להחזיר לי דברי חנופה, והדבר היה נמשך עד סוף הימים אלמלא נתקף זה ביצר סקרנות, והחל דוחק בי לגלגל את מסכת תולדותיו של 'סיפורים מן המזווה'.
"הרי ינקותא זה, קרובי הוא, שאר בשרי, אברימלה, אברימלה, אינך יכול שלא לספר לי כיצד זה בא לעולם." מבוסם מדברי החנופה, והלום מעט מריחותיו, שתפסו חוטם נרדם בשמירה, החילותי בריצויו.
2. מעשה שהיה כך לא היה
אפילוג
קניית דפים, חידוד עטים, הלימת עיתים, רעיונות, טווית מילים, התגבשות, תיקונים, וכהנה וכהנה... אינם מעניינם של הדיוטות, אלה עקרים מבחינה ספרותית, על-אף שזרע וביצית הינם, ומהם נוצרת אלכימיה של סיפור.
כיצד בא לעולם סיפור, איננו מעניינו של איש, כיצד זוכה הוא להכרת העולם, סיפור אחר. למה הדבר דומה, לתינוקות של בית רבן הבאים לעולם בדרך הטבע, אלה שבבית האסותא מחליטים מי מהעוללים יעשה דרכו אל מחוץ לכתליו , ומי ישוּיָר בתהומות הנשייה. ואלו הם תולדות הדברים אשר אירעו לסיפורי 'סיפורים מן המזווה' רגע לפני ששלחוהו אל חיי.
(מתוך שיחת הטלפון עם מנדל)
לאחר חידודים, כתיבה, התגבשות, כתיבה, תיקונים, ועוד כהנה וכהנה דברים, הובאה המלאכה לידי סיום. מיד, כבדרך נס, הובא לידי צו זימון, המורה לי להתייצב בפני ועדת שיפוט ספרותית/ "עלינו ללמוד מקרוב את העובדות!" נכתב במכתב לקוני, יבש, שהבטיח לי פרס שמן, אם אמלא אחר סידרה של ההוראות א,ב,ג...
___________________________
בטוחני שהקורא הזהיר והמשכיל מרים גבה, וממלמל ספק – "הרי כיצד הגיע מכתב זה יש מאין? שמא שלח הסופר את סיפורו לתחרות פלונית אלמונית, או אולי פיזר את ספרו כחול על פני הים, מלביש לו כתר, או אולי דוחק עַם עובד אל הקיבוץ המאוחד. אך גם אם נִמָנַע מכך, ואכן נחת המכתב כציפור על עץ, ידוע כבר מקדמת דנאׁ( ואף לקוראת דנהׂ), שסופר המוריד מכתבים משמים, Deus es machine , עושה זאת מפאת דמיונו הלוקה, וכבר האריך על כך אריסטו בספרו רטוריקה.
וארהיב עוז ואוסיף , שהקורא המשכיל, שהשיל את אדרת הזהירות, תוהה כעת בינו לבינו – " מדוע כותב דרדק מדורדק זה בשפת אבות אבותיו? משול הוא למשוגעים הנפוליונים הצועקים: אני נפוליון, אני נפוליון, אלא שכאן, במזווה, הומרה הצעקה הנפוליונית לאני עגנון, או ברנר, או מישהו בן גילם. קורי הגיל העכבישים מכבידים על הקריאה, ובמקום לעמוד מאחורי מ"א שנותיו, עומד הסופר מאחורי ק"כ שנים לא לו. טיפשות! אנכרוניזם! ספרות? "
וכיצד אתחרה עם קוראי החכמים והנבונים, רק אומר שבמזווה נחים להם קוניאק ווסקי ישנים , ומידי פעם מעלה הסופר מנחת שיכר במעלה מדרגות ומגישם לאורחים אניני טעם, שיגלגלו על לשונם טעם גן עדן.
לא הכל בוז'ולה נובו צעיר ורענן.
_______________________________
ביום הדין צעדתי בהססנות לעבר בית המשפט הספרותי. מסדרון ארוך וחשוך עיבה את חששותיי. דלת עץ ישנה ועליה שלט 'לוועדה' קטעה את טְלִפתי, והנה מושיט אני ידי אל דלת , וזאת ב'דלת' אמותיה ממהרת להשמיעה קולות חריקה מחרישי אוזניים . מיד עם היפתחה, נגלו לפני בעומק השדה, בעדשת עיניי, שלושה שופטים מקומרי גב, שיצר מראית עין דבשתית. שותקים, בוהים אצל חריצי העץ הקדוש. יד ארוכה נשלחה אל חוטם מנוזל, בזמן שיד אחרת גירדה פדחת, ואילו השלישית הפריחה נשיקות לאוויר, או אולי פיהקה אצבעות. ברגע שהבחינו בי קראו בפה אחד "כנס! כנס!"
התיישבתי על הכסא ריק עליו היה מודבק שלט –הסופר?
"תשב! תשב!" המשיכו השלושה לפזז בקולם.
לאחר הפיזוז העליז השתרר שקט , נטול אוושות רוח, נשימות, ורעשי קיבה, שקט ספרותי שאינו יכול להכיל ולו האיקו אחד, נניח כזה:
חרב סמוראי
הופכת מגן דויד
הַאִיקוּ יהודי
לבסוף פתח בדברים המבוגר שבהם, בזמן שהרכיב על משקפיו אף נשרי:
"תשמע, פרש, סגנון הכתיבה באמת... נו... אתה יודע, מיוחד, עשיר, מורכב, אולי מורכב מידי! קח לדוגמה את ההתחלה"
הוא פתח את הספר בעמוד שסומן מראש בסימניה כחולה, והחל קורא:
'שנים שלא נראתה זריחה שכזו. שמש צהובה, גדולה, נשקה לרוחות השירוקו , הזורעות במפוחיהן הגדולות אוויר חם. רוחות שיר ליטפו עצי אורן ושיטה, ששקשקו בעלעליהם למקצבי רוח שונים.
פרח התערטל, מצמיד גבעוליו הירקרקים כמוחא כף , מביע סיפוק מהמראות שסיפקו לו חבריו. לפתע! מגפים. צללית גדולה, כמו ענני סער, צללית מאפילה על עלי הכותרת הצהובים. עד שנשקה שחור בצהוב, צהוב בשחור. פרח נרמס. כבודו חולל. שילוק...'
הוא הפסיק את קריאתו, מביט בי ובספרי, בספרי ובי , מסיט מבטו לפרקים מהדף אלי ומאלי לדף, נראה כאילו עוד לא החליט את מי ילפות בטפריו הספרותיים.
"תשמע!!!!!"צווח לפתע, "האנשה, בהתחלה... אממ.. יוצרת מסה קריטית אממ.. אתה מבין? מסה ספרותית, המייצרת ניכור, עוד לפני שטעמנו אממ... שהכרנו אמממ... מי הוא הפרח הנרמס?" צעקותיו החרישו את אוזני שהחלו מתגעגעות ל'דֶלת' אמות. המשקפים המשיכו בשלהם: "...שימוש בסמלים כגון: פרח ,שמש, ושילוק!! שילוק?? סופר ביבים! לירוק לבאר עתיקה, שנחפרה בזיעת אפים. שילוק! אממ.... שקספיר? ונציה בקופסת סרדינים! למה להמשיל את הטבע לדיסקוטק? אממ... מה רע בשורה – שנים שלא נראתה זריחה ... עצים... פרחים אמממ... אתה מבין, ריאליסטי יותר, אמיתי, בלי מחיצות, מטאפורות, אתה מבין!! אממ..."
הלום מביקורתו, מנסה לארגן לעצמי תשובה, שלא תעליב אותו ואת בני משפחתו נכנסה המבקרת השנייה באמצע שתיקתי והמשיכה במבול של דברים:
"תראה אני דווקא אהבתי, הפתיחה מסקרנת, והאנשה דוחפת את הקורא פנימה אל הסיפור. הבעיה שלי הייתה במערכת היחסים שבין הגיבורים. הדיאלוגים יצרו אצלי ניכור, ובאו בניגוד גמור לתיאורי הנוף הפנטאסטיים."
היא פתחה את הספר. סימניה אדמדמה מצאה את דרכה אל ריצפת עץ. בדמיוני נפלה אבן לבאר, בזמן שהמבקרת המשיכה לגולל באוזני את שיחתו של ירמיק עם פרומה, מצטטת מפי הגבורה התל אביבית מתכונים לכתיבת סיפורת – תראה שינקיוביץ אמר כך... תעזובי גורס כך... ברקוביץ אחרת...
רגע לפני שלשוני עמדה לשחרר קיטונות של אש ותוכחה, נכנס המבקר השלישי, הקטן והצעיר שבחבורה. עיניו מצמצו כמגדלור בים סוער, וידיו חתרו בדפי . הוא נעצר נדמה לי בסיפור 'דרוספא' ופלט באיטיות ובהטעמה מילים קדושות : " כול עוד ה'מזווה' הספרותי טוטפות לעיניך, תבורך אברהם פרש! תבורך אתה וסיפורך!"
ידיו הקטנות נפרשו כעוף החול, ושני המבקרים עטו עליהן , מנשקים אותן כנשר הנובר בפגרו, בזמן שפיהם ממלמל: "תבורך אברהם, תבורך , אמממ...כך...אמממ..כך...אמממ...אחרת... " הטקס נמשך דקות ארוכות, כנראה עד שבלוטות הרוק של השניים הידלדלו, ופיהם יבש, ואז חזרו המנשקים למקומם.
המבוגר שבהם הסיר את אפו ממשקפיו, חייך ואמר:
"האנשות שלך אמממ, יש בהם מסה קריטית המתבקשת בשירה אמממ, מי היה מאמין שנמצא במזווה אמממ... במזווה, כך, את השורה..." הוא עלעל בספר במהירות והחל קורא: "'טיפות של עור נגוסות בנו, כאשר אנו מתערטלים במילה, לובשים את צעיפי הבושה, ונאחזים זה בזו.'
אמממ הישירות, אמממ... הפתיחות, אמממ... ההסוואה, חוגגים את ניצחונם, נצחונו של 'המזווה', 'המזווה', אמממ..."
המבקר טפף ברגליו, וצחקק אל המבורך — הקטן שבחבורה. מיד אחריו פרצה הגברת באודיה לניצחונו של המזווה, ובקול גדול דרשה ואמרה: "הניכור, הו! הניכור, הוא זה המחבק אותך אל תוכם של גיבורי המזווה. הניכור הוא נשיקת החיים, והוא תאומה של האמפטיה, והקִרבה. כאשר פונה ירימיק אל פרומה ואומר לה,
'מי ייתן ואוכל פת קיבר עבשה' עונה לו זו, 'נשמה של אופה לך, ירימיק.'
אינך יכול שלא לחוש בריחות הלחמים העוטפים את הגיבורים, גיבורים התופחים כפת, מתגבשים, ומתקשים כמעטפתו של לחם. וכבר כתבו על כך שינקיוביץ... ותעזובי...וברקוביץ ... ".
ושוב פשט הקטן את ידיו, מצמץ בעיניו המגדלוריות , ואותת לי לסור אצלו. "כן אדוני" אמרתי, בזמן שהמצמוץ הלך וגבר, והמבורך המשיך לחתור בדפי. לפתע פסק והדליק פרוז'קטור אישוני שליווה את דבריו:
" התחלה נאה. חוסר ניסיון מהול בכשרון. בן כמה אתה?"
"ארבעים." מיהרתי להשיב.
" בטל בשישים." החזיר לי חידוד ומיד הצטחקק.
ושוב התפרצו להם השניים והמשיכו את סקירתם על המזווה, בין הצתחקקות להצטחקות . המבוגר טען: "שאכן נאיביות, אחותו של חוסר הניסיון, ניכרים מהכתב. זוהי התחלה, בראשית. דרך ארוכה ומפותלת עומדת בפני פרש עד שיעגון במפרץ דברי הימים" והגברת הוסיפה :"שאכן הניכור גדול מידי, ומעיד על יצירת ביכורים שאינה אקלקטית במובן הרגשי."
המבורך פסק למצמץ, ודרש ממני לומר כמה מילים עלי ועל ספרי – המרתף. המרתף? למה לא? השארתי את הטעון תיקון, וסיפרתי לו על חיי, על המרתף ששימש לי ככר משחקים בשנותי הקדומות, מרתף ובו חור המוביל ישר לסוף העולם — התחלת ההתחלות. סיפרתי לו על אהבתי לפרומה, ועל נישואיה שקעקעו את נשמתי והרחיקו אותי מהמילה הכתובה, סיפרתי לו כאילו היה כומר ואני החוטא, המתוודה.
בסיום מצמץ המבורך ואמר, " למה לא כתבת עליך- פרש, שעל סיפורך מעל מרתפך! " השיחה גלשה אל השלד האידיאי הבונה סיפור, אל הד.נ.א הלירי. ושם , מאחורי הקלעים של הסיפורת, במצולות הים, במזווה הספרותי בו קמים ונופלים סיפורים ע"י הבל פה של לשלשת קדושה, לימדתי אפולוגטיקה על זכותו של הסיפור הפנטסטי להיחרט על דף בדם דיו, ועל שמירת צנעתה של אהובתי פרומה, ועל צנעת הסופר הדר בחרכים שבין אות לאות, נספג בערפל לבן ונסתר. פי הפיק מרגליות, ואני האזנתי לדברי בתשומת לב וחשבתי – הרמנויטיקה תחנה מרכזית, אלה שבאמצע שיסעני המבורך... והנה ידו מונחת על ראשי, ושפתיו ממלמלות "שלא תדע צער, אברהם פרש, אומן, מבטיח, מברך, הצלחה, כן ירבו מילותיך, כחול אשר על פני הים, מי יתן ועל המזווה תבנה שכיית חמדה, טירה, ארמון, רומאן... " הוא נישק את ראשי, ומיד חתם בחותמת גדולה על דף, דוחף לידי צ'ק עליו נכתב – מאתיים לירות, ותעודת הוקרה של האגודה לשוחרי ספרות יפה ופיוס לאומי, (או שהיה זה צ'ק של בנק לאומי, וספר שירים של פיוס החמישי, אינני זוכר!).
שני המבקרים פצחו במחיאות כף עזות, ומזגו יין קידוש מתוק. המבורך הרטיב את שפתיו, פלבל בעיניו, ורמז לחבריו ולי שהרשות נתונה. לאחר ששני המבקרים שתו כזית, ניסה המבוגר שבהם לפלבל בעיניו, אלה שאחת מעיניו נרעדה, ובמקום תחושת הקודש וההוד שניסה לנכס לעצמו הלז, פרצתי אני בצחוק חרישי. הגברת אף היא ניסתה את כוחה בפלבול עיניים, אלה שאחד מריסיה נתפס במסגרת משקפיה הוורודים – גדולים, וגרר אצלי פרץ צחוק נוסף. ניגשתי לשולחן, אחזתי בכוס, ורוקנתי אותה לקרבי, "יין פטישים משובח!" הכרזתי, תוך כדי קריצות לכאן ולכאן. המבורך הביט בי, חייך, ושלח אותי לדרכי. "תבורך, תבורך, תבורך" נשמעו קולות המבקרים, מלווים את יצאתי, החוצה, החוצה מן המזווה.
3. אכסודוס
לקחתי את תרמיל הגב שלי, זרקתי פנימה בקבוק מים מינרלים, צרור בננות, מגדיר ציפורים, ספר שירה , פנס כיס, מילון בלטינית, ויצאתי לפרדס, משוטט בין עצי אלון, ושיחי לוטם, נשען לבסוף על גזע אורטופדי.
__________________________
כיצד הגיעו לפרדס אלונים? וכיצד יתכן שעבר והווה דרים יחדיו באותו משפט?
כמה הייתי רוצה לשמוע את הקורא החכם מסביר באריכות שהעבר והווה עוד מימי בראשית דרים יחדיו, ואי-אפשר לה למציאות להיות אחרת.
אך הקורא החכם, שהשיל את אדרת הזהירות וההשכלה, פרש מזמן לטיול משלו.
___________________________
לידי נעצר מנדל, ליתר דיוק בנו של מנדל, מנדל ג'וניור – בחור תמהוני, המשוטט בפרדסים בין עצי האלון. ג'וניור התיישב ליידי: "תגיד, אבא אומר שאתה גדול, שכתבת משהו על 'המזווה', זה היה לפני שנתיים ומאז כלום, גורניש, שזה כלום באידיש, אבא אוהב אידיש, תגיד יש לך משהו לאכול, אסן..אסן.. אני רעב, לא אכלתי כל היום." פשפשתי בתיק, ושלפתי שתי בננות, הוא אכל בתאבון, כשסיים זרקתי לו את בקבוק המים והוא גמא את מחציתו... " אז מה זה המזווה הזה? על מה הסיפור? ואבא אומר שאתה לא כותב יותר, למה? הוא אמר שאתה הגדול מכולם, אולי בגלל זה אתה לא כותב? ככה הוא מסביר, כי הגדול מכולם לא צריך לכתוב, או משהו כזה, אני לא זוכר... תגיד יש לך משהו לעשן?";
"לא" התנצלתי, "הפסקתי לפני שנים"; "אני מתכוון למריחואנה, או שגם את זה אתה לא מעשן?" שוב התנצלתי, "לא לא אני לא נוגע בזה יותר" לפתע התפרצתי בהתרגשות "בפעם האחרונה שעישנתי את זה חשבתי שאני עגנון, מה אני צריך את זה. ובטח בפעם הבאה אחשוב שאני הגדול מכולם, ואז באמת אין סיכוי שאחזור לכתוב..." מנדל ג'וניור הסתכל עלי, הוא בכלל לא היה מסריח כמו אביו, עלה ממנו אד מתקתק של עצי תפוז ולימון, "תגיד אתה יודע שראיתי גיבתון אדום חזה,המשיך בשלו, שזאת ציפור נדירה, והיום יש הפועל ת"א בטלוויזיה, משחק על גביע המדינה, אתה חושב שזה אומר משהו, שזה סימן מהשמים? אני מאמין באותות משמים, אבל אני אף פעם לא מבין את המסרים האלה, אבא אומר שהכל שטויות, ושהאדומים הפסידו כבר מזמן, עוד בגן עדן, כי כי... אכלנו מעץ הדעת, או משהו כזה" חמוש בחיוך מתנצל, המשיך להפריח ג'וניור מילים: "נו, אז אתה מכיר את הציפור?" הנהנתי בראשי ושלפתי את המגדיר פותח בעמוד 280. ומנדל חזר ללהג מילים:
" אז מה, אתה חושב שאתה עגנון? אאממממ... אתה יודע שהייתי קטן חלמתי שאני שלושה ציפורים, ציפור גדולה, בינונית, וקטנה, ותמיד עפנו אחרי הקטנה, אבל אבא לקח אותי לטיפול, והציפורים עפו להן ממני, וכולם שמחו: הפסיכולוגית ואבא, ואמא לא הספיקה, נפטרה, אבל אבא אמר שאמא סיפרה לו בחלום שגם היא שמחה, ורק אני התגעגעתי לציפורים שלי, ונותרתי קצת עצוב, עד היום אני מקווה שיחזרו, במיוחד הקטנה, והמצחיקה, זאת שמזכירה לי יונק דבש...אמממ אפשר עוד בננה?" ; "בטח ,בטח. " זרקתי לו עוד שתיים אחרונות, והוא טרף אותן, מצביע על בקבוק המים ששוב התעופף לעברו, וכעת נשאר מיותם מנוזל. מנדל קם טפח על ביטנו: " להתראות. אבא אמר שאתה הגדול מכולם", הבטתי בו נבלע בינות לעצים, נעלם כמו שלושת ציפוריו, רציתי לבכות, הרגשתי הקטן מכולם, הייתי צמא
משתה דמעות
נשתה דמעות
למזלי, נשר מעץ האלון תפוז , קילפתי אותו, והרוויתי את צימאוני.
עד כאן סיפורו של אבי כהן, הסיפור שלא נכנס לעבריתון, אך נשאר בלבנו כפי שכתבנו לאבי.
• שושנה - "ריגשת אותי מאוד! כתבת על כל הדברים שנוגעים אל לבי. כתבת על כל מה שחווים כותבים שמחפשים את דרכם בעולם הזפרותי, כתבתי בכוונה כך, זו לא שגיאה. כולנו כאלה מחפשים הכרה, שיכירו אותם ואת כתיבתם,. אני רוצה שתבוא לערב ההשקה ותהיה בין האורחים שלנו. תהיה שותף לראשית הדרך. אני כל כך רציתי שתהיה בגיליון, אך הקצבנו לו מעט עמודים והיו המון יצירות שהגיעו. זה שימח את המערכת ועורר תקווה להמשך. כבר בחרנו נושא עתידי, אנו חושבים על העתיד ברגעים שאנו סוגרים את הגיליון הראשון. אבי, אתה אתנו ואני לא מסכימה שתחשוב שאם דחינו את הכתיבה הפעם זה היה בשל אופיה, נהפוך הוא היא הייתה נהדרת. אני אכנס לקיר שלך ואעשה שיתוף אצלי על הקיר. באמת, אהבתי את הכתיבה שלך. אפילו גרמת לי כמעט לבכות כעת בתגובה שלך. ובהתחלה קראתי שלא הכנסנו את המזוזה לכתב העת ואחר כך ראיתי מזווה. אבי, אתה אתנו ואנו רוצים שתמשיך...שושנה"
• אבי, " אם הייתי יודע שאגרום לדמעה לזלוג הייתי מטבל בעוד הומור. אני לא אוהב לגרום לאנשים לבכות. אני באמת מודה לך, אבל לא אבוא, מבחינתי זה מאמץ עילאי להגיע בימים אלה לכל מקום בשעות הערב, למעשה מאז הלידה חודשים וחצי לא יצאתי בערב לשום מקום. אבל אהיה כנה, אם הסיפור שלי היה מתפרסם הייתי מגייס את הסבתא בשבילו , אבל במצב הנוכחי אני נשאר בבית. אבל לא לבכות.
אני חוזר הפעם בלקוניות, אני לא רוצה דמעות. תודה רבה, באמת, אני לא כועס, מעולם לא כעסתי, ואני מאמין לך ב 110 אחוז שאהבת את הסיפור. ועל כך שוב תודה, זה לא טריוואלי כלל וכלל.
אני מבטיח לנסות שוב בפעם הבאה
הכל בסדר. ותודה על הלייק
|
