אוטופיה?

תארו לכם מין מקום כזה, אומר האיש עם המיקרופון, מקום שעוטף אותך, שלוקח עליך אחריות, מהרגע שנולדת ועד שאתה עוזב את העולם. המאזינים הצעירים במעגל, באחת ההתכנסויות של המחאה החברתית, תולים בו עיניים גדולות, והוא ממשיך, מעודד מהציפיה שעורר בקהל: מקום שמעניק לך בית וחינוך וסביבה טובה ומספק את צרכיך ומעשיר אותך בתרבות ובפנאי, דואג לך כשאתה חולה, וסועד אותך בסוף הדרך.

חיוך של ביטול מתפשט על פניהם של חלק מהמשתתפים. אה, אתם בטח שואלים את עצמכם מי משלם על כל זה, אמר האיש שכבר נתקל בתגובה הזו פעמים רבות. התשובה פשוטה: כל אחד. כל אחד תורם את חלקו כמיטב יכולתו. אתה, הוא פונה לאחד הצעירים בקבוצה, עובד על-פי כישוריך, אתה עוזר לחבריך, אתה בונה את הקהילה ואתה נבנה ממנה. זו שותפות. אתה שותף. הקהילה הזו היא שלך, היא אתה. הצלחתה - הצלחתך: חיים מלאים, בטוחים, לך ולמשפחה שלך.

אבל בעצם מה שאתה אומר, זה... אוטופיה? לא. חלום? דווקא כן, אבל לא במובן הדמיוני. כולכם מכירים את זה. זה הרי הכי ישראלי שיש. הנה, תראו: הדשא הגדול, והשבילים עם הצמחיה השופעת, והנה הבתים הקטנים, והילדים, ושלווה גדולה סביב...
אז מה, כל ההקדמה הזו כדי לדבר על... קיבוץ? זה כל הסיפור? כן, קיבוץ. וזה סיפור גדול, תאמינו לי. האסימון הזה כבר ירד לי מזמן (אומרים שהיום כבר לא מבינים את משמעות הביטוי כי אף אחד לא יודע מה זה אסימון, וכששאלתי ילד, אז הוא אמר לי שזה פרי - אולי בגלל הדמיון לאפרסמון או לימון, ולמה האסימון הזה צריך לרדת - אין לו מושג). בכל אופן, כבר מזמן הרעיון הקיבוצי מרתק אותי. וכשאני אומר מזמן, זה מזמן: מהיום שעליתי לכיתה א', וסבא שלי המפ"מניק עשה לי מינוי על "משמר לילדים", שאותו קיבלתי עד כיתה ח'.

קראתי בשקיקה. וכל שנה הייתי אוסף את הגליונות והולך לסניף מפ"ם בראשון, ומוסר אותן לכריכה (האמת, שאני לא בטוח כמה יודעים מה זה מפ"ם - אבל זה לא אסימון למרות שגם זה ירד). אני מביט עכשיו בכרכים הכחולים שנשארו אתי בכל מעברי הדירות, ולוקח ליד את כרך כ"ח. אוקטובר 1972. במדור החביב "מי רוצה להחליף?" כותב אודי דורון מניר עוז: "אני מעוניין להחליף חמור תמורת טווס מעורב". חמור? טווס? להחליף? ומה זה בכלל "טווס מעורב"? ואיפה מחזיקים אותם? נו, יכולתי רק לחלום על דברים כאלה.

הייתי ונשארתי "עירניק". נולדתי וגדלתי בראשון לציון. הכי קרוב שהגעתי לקיבוץ היה עם הגרעין של הצופים לניר-עם. מהשביעית ועד הגיוס היינו שם בכל חופש ובכל הזדמנות. בסוף לא הצטרפתי לנח"ל, ומאז הצבא ועד היום - עם הפסקה של שליחות בחו"ל - אני תל אביבי גאה שרואה בחיים העירוניים, ובמיוחד בעיר גדולה, מעלות רבות - מבחינה חברתית ולאומית ומבחינה אישית.

אבל הקיבוץ הוא בלב. בכל נסיעה מחוץ לעיר, כשיש לי רגע פנוי, אני נכנס לאיזה קיבוץ. מסתובב, מסתכל, קושר שיחה עם מישהו, מציץ במועדון... ומה שאני רואה ושומע בדרך כלל משמח אותי. כי בניגוד למה שבדרך כלל מקובל לחשוב, יש לרעיון הקיבוצי עתיד גדול.

בזמן האחרון גוברת ההתרפקות וגם חשבון הנפש. יוצאי קיבוץ חולקים אתנו חוויות. ספרים נהדרים כמו "הביתה" של אסף ענברי, או "היינו העתיד" של יעל נאמן, מספרים על היצירה הזו, הייחודית בעולם. אלא שהם משאירים בך גם תחושת החמצה, לעתים החמצה קשה. ולא מדובר רק על טראומת הלינה המשותפת ועל היחס הנוקשה לחריגים, ועל עוד כל מיני תופעות פחות סימפטיות שבוגרי קיבוץ נוטים לציין, ובצדק. מדובר על העניין כולו: "היינו העתיד". ועכשיו אנחנו כבר לא. השיתופיות עברה מן העולם. החלום הגדול בן מאה, נגמר. התפכחנו.

הרעיון הקיבוצי - חי, בועט ונושם

אז זהו, שהתחושה שלי שונה. ולדעתי, גם המציאות שונה. זו לא רק נוסטלגיה מתקתקה לצלילי אקורדיון וגבעטרון. הביקורת היא במקום, וחשבון הנפש חיוני - אבל לא כהלקאה עצמית או כניתוח שלאחר המוות, אלא כאמצעי להתחדשות של הרעיון הקיבוצי. וזה מה שקורה היום. הקיבוצים מבוקשים מאוד. בקיבוץ יד מרדכי למשל, שיושב על הגבול החם עם עזה והקסאמים, יש תור ארוך של מועמדים לחברות. מפתיע? לא למי שמכיר את השטח. אנשים רוצים לגור בקיבוץ. לא רק בגלל מחירי הדיור המטורפים בחוץ או הרצון באיכות חיים ודשא לילדים - וזה כשלעצמו בכלל לא פסול בעיני.

יש פה הרבה יותר מזה. יש רצון גדול בחיים קהילתיים. זה גם מורגש מאוד במחאה החברתית. אותו הסיפור. אנשים כמהים לחברה, לקהילה, לקשר אנושי. אנשים רוצים להרגיש שהם חיים במקום שבו אכפת ממך. הניכור מפחיד. אנשים מרגישים לבד, מופקרים לגורלם בג'ונגל הקפיטליסטי. הצלחת - יופי לך. לא הצלחת - איש לא יושיט לך יד ואתה עלול להתרסק. כן, כמו משה סילמן.

זה לבו של הרעיון הקיבוצי - הסולידריות החברתית, הערבות ההדדית - והוא לא מוגבל רק לצורת ההתיישבות הקלאסית שמוכרת לכולנו, עם מיגדל מים, חדר אוכל, ורפת. יש גם קיבוצים עירוניים. יש קומונות, יש גרעיני משימה, יש מאות צעירים כל שנה שמצטרפים ויוצרים מודלים חדשים. ובניגוד לקיבוצים ותיקים שנטשו את השיתופיות, ועברו הפרטה ששינתה את פניהם, הצעירים האלה דווקא דוגלים בעקרונות של פעם - "קיבוץ קיבוץ", כמו שקוראים לזה: שיוויון ערך העבודה, ניתוק בין תמורה לתרומה, וקופה משותפת. וגם בהרבה קיבוצים "מתחדשים" שומרים על רמה גבוהה של ערבות הדדית ועזרה הדדית.

ולערבות ההדדית הזו יש היום כוח משיכה גדול. זה קורה בקיבוץ השיתופי הקלאסי בגליל או בערבה שמחליט לשמור על בעלות משותפת על אמצעי הייצור בחקלאות ובתעשיה, וזה יכול להיות בשכונה בת"א או בריכוז של דירות שכורות בעיירת פיתוח. והחוזק האמיתי של הרעיון הקיבוצי הוא לא רק בתוך הקיבוץ אלא ביכולת שלו להשפיע כלפי חוץ. בקיבוצים העירוניים, למשל, החברים מקיימים ביניהם שותפות בתחומי הכלכלה, החינוך והתרבות, וכלפי חוץ האידיאולוגיה המנחה שלהם היא צמצום פערים בחברה. וזה עובד. חלק מהקיבוצים העירוניים בכלל מגדירים את עצמם "כקיבוצי מחנכים": קהילות ייעוד שרוב חבריהן עוסקים בחינוך. זה שילוב מעורר השראה של החיים העירוניים והרעיון הקיבוצי.

ומי שלא מבין את הבשורה הטמונה כאן, כדאי שישמע על קיבוץ מיגוון בשדרות וקיבוץ תמוז בבית שמש וקבוצת מפרש בת"א. יש עשרות גרעינים כאלה, במודלים שונים, בכל הארץ. שיילך למכינות הקדם-צבאיות, לקומונות, שייפגש עם שין-שינים, שיבוא למחאה החברתית וישמע מה רוצים הצעירים המדהימים האלה. הם רוצים חברה ישראלית אחרת, סולידרית, ערכית. וגם בלי קופה משותפת ובלי קומונה, יכולה להיות במדינת ישראל חברה צודקת, עם ערבות הדדית של ואהבת לרעך כמוך. אז אל תגידו "היינו העתיד". תגידו, ובקול גדול: אנחנו העתיד.