|
|
שגיאות רבות במחאה עם פוטנציאל לשינוי [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
"עם ישראל אדיש, הוא לא יוצא אף פעם להפגין" - פרה קדושה שנשחטה.
"לעם ישראל לא איכפת מהמחירים" - פרה קדושה שנשחטה.
"רק בחו"ל מחרימים יצרנים אשר מעלים מחירים באופן מקומם" - פרה קדושה שנשחטה.
"שלמה ארצי אף פעם לא מופיע חינם, שלמה ארצי שוחט אותנו במחירים בקיסריה" - פרה קדושה שנשחטה.
"יאיר לפיד ימשיך לפרגן אפילו אם יילך מהעיתונות לכנסת" - פרה קדושה שנשחטה.
מרוב פרות שחוטות, אנו כבר לא רואים את הפער, אותו פער שראוי היה שיעמוד בראש מעייני המפגינים, אך הם הסתנוורו מהזרקורים, התהילה בילבלה אותם ולכן הלכה כל המחאה לפח.
הפגנות ומחאות הן נקודת אמצע בין הסכמה עם השלטון ובין העפתו בקלפי. אם אנו מסכימים עם השלטון ותומכים בו, הכל בסדר. אם אנו מתנגדים לשלטון ומעיפים אותו בבחירות, גם הכל בסדר. והפגנה, מחאה, הן יציר כלאיים, הן גם מתן אמון בשלטון, בבחינת אנו מתאמצים שהשלטון הזה ולא אחר יבצע את השינויים, וגם מתיחת ביקורת והבעת כמיהה לשינוי. וכאשר עוסקים אנו ביציר כלאיים, חובה עלינו להתאים עצמנו לכלליו.
דברים שהמחאה לא תביא לנו - מחאה לכשעצמה לא תביא לעולם שינוי מקיף. היא לכל היותר תביא שינוי משמעותי בנקודות מסוימות – ולכן היא חייבת להיות ממוקדת, באותה נקודה או באותן נקודות בודדות בהן יש רצון לשינוי (ואם הרצון הוא רחב ומקיף, יש לתעדף, ואפילו טקטית לצמצם).
- מחאה לעולם לא תביא לשינוי בתורת העולם של השלטון, כי לצורך שינוי תורת עולם יש להחליף את השלטון. מי שחפץ להביא לשינוי תורת עולם, יכול להתחיל טקטית במחאה, אך קו הסיום הוא בקלפי ולא בשום מקום אחר.
- מחאה לא תביא שלטון לידי התאבדות שלטונית מדעת. למחאה יש כוח, אך לעולם לא תביא את השלטון למצב שיענה לצרכים שמציגים המוחים ויגרום לחיסולו העצמי כשלטון באותה נשימה.
- כוחה של מחאה הוא לא בעוצמתה הכמותית. יש אומנם כמות קריטית נדרשת על-מנת להפוך צל הרים להרים, ומשם עיקר העוצמה היא בהתמדה על פני חודשים ושנים.
- מחאה חייבת לשמור על כבוד השלטון, אין מצב שאנו באותה נשימה נבקש שינוי, כלומר נסמוך על השלטון שיקשיב לנו ויעשה כחפצנו, ובאותה נשימה גם נבזה אותו ונזלזל ביכולותיו ובכוונותיו.
- מחאה חייבת להיות נקיית כפיים, מנותקת לחלוטין מכוחות ומזרמים פוליטיים.
המוחים החלמאים שלנו עשו את כל השגיאות שבעולם: במקום להתמקד, הם התבדרו – תרתי משמע; במקום להילחם בתוצאות קשות של התורה השלטת, הם ניסו להילחם בתורה השלטת עצמה; במקום לחייך לממשלה, אפילו טקטית, הם הניפו ידיים ואגרופים; במקום לשמר את הכוח, הם בזבזו אותו בצורה חסרת אחריות על הופעות חינם של זמרים; הם ניפצו את האגדה שעם ישראל לא איכפת לו מכלום, אך בו-זמנית בזבזו לשווא את הזדמנות הפז שנקרתה לידם; הפוליטיקה השבעה והמסואבת הייתה במוקד המחאה.
אכן מחאה חלמאית.
