ההכרזה על תהליך הינתקות מידי מרצועת עזה מהווה מהפך במדיניות הביטחונית והמדינית של ישראל. המהלך הזה כרוך בצעדים קונקרטיים מיידיים אך תמונת המצב שתיווצר בעקבותיה לוט בערפל. מתקבל הרושם שקובעי המדיניות מתקשים לנתח מערכת מרובת משתנים ומנסים לחזות את העתיד מתוך הנחה סמויה כאילו כל הפרמטרים נשארים קבועים ואילו המהלך הבודד שיינקט הוא השינוי הדומיננטי הבלעדי שיתרחש בשטח.
בתקופה בה הייתי מעורב בגיבוש תפיסת הביטחון משך יותר מעשור, ניסיתי ללא הצלחה לקבל תשובה לשאלה מרכזית: מה הם יעדי המלחמה אם תפרוץ. באופן מסורתי שלבי ההתגוננות היו מבוססים על: בלימה, פריצה לשם העתקת המלחמה לשטח האויב, ובסופו של דבר הכרעת האויב בשטחו. ההצדקה למהלך זה הייתה כפולה: להרחיק את העימות מריכוזי האוכלוסייה ולהשיג קלפי מיקוח למשא-ומתן.
מעולם לא נקבע יעד ברור שיצדיק את המהלכים של סיום המלחמה. במלחמת ששת הימים ההחלטה להגיע לתעלת סואץ הייתה של המפקדים בשטח ולא של הדרג המדיני. כמו כן נטען שכיבוש רמת הגולן נעשה כמחווה ליישובי הצפון שהיו נתונים להתקפות בלתי פוסקות. העדר יעד ברור למהלכים צבאיים גרר לא מעט צעדים חסרי תכלית מרובים בקורבנות.
קשה להניח שיום אחד באופן בלתי צפוי נתגלה לשרון האור, והחליט להפוך כוון ולנקוט במהלך המנוגד לחלוטין לתפיסת העולם שהציג לפני כן. יתכן שקיים איזה שהוא מניע נסתר שגרם לשינוי. אולם כל עוד מניע זה לא נחשף, השאלה המרכזית שיש לדון בה היא מה צפוי ביום שאחרי. הרושם שנוצר הוא שנתקבלה החלטה לפינוי היישובים אבל אין יעדים ברורים לשלב שאחרי הפינוי. בעיתונות הופיעו שני תרחישים.
תרחיש ראשון: הישובים יפונו ותהיה "הינתקות" - גולת הכותרת של המהלך. יישובי גוש קטיף המצויים כיום בתוך אוכלוסייה פלשתינית צפופה, סופגים התקפות טרור בלתי פוסקות מצד אוסף של ארגונים, וזקוקים לנוכחות מתמדת של כוחות צבאיים ישראליים. אחרי הפינוי, למעט הטראומות של התהליך, הביטחון האישי של התושבים ישתפר, אבל מאידך, כל פוטנציאל הטרור שהיה מופנה כלפי הישובים בתוך הרצועה יופנה עכשיו כלפי חוץ.
הגדר עשויה להתגלות כמשענת קנה רצוץ אלא אם כן תמשך פעילות סיכול בתוך הרצועה ולאורך הגדר מעברה השני, ויימשך בידוד הרצועה למניעת הברחת אמצעי לחימה. מבחינה צבאית לא תהיה הינתקות. מבחינת יחסי כוחות והמאמץ הצבאי הנדרש, תמיד הצד החלש (במקרה זה ארגוני הטרור) יוצא נשכר מאפשרות ריכוז המאמץ, כך, שלא יהיה שיפור מנקודת מוצא של המצב הביטחוני בישראל. נהפוך הוא, צפויה החמרה ולא שיפור.
המאמץ הדרוש לתחזוקה של ציר פילדלפי ילך ויגבר ככל שיעבור הזמן ואמצעי לחימה נוספים יסתננו לאזור הלחימה עם הפלשתינים. ציר פילדלפי במבנהו הנוכחי הוא מלכודת מוות. המגבלות המשפטיות הקשורות בתחזוקה של הציר כאילו לקוחות מעולם אחר. ערבוב המושגים בין לחימה לבין שיטור מעיד על ניתוק מהמציאות שבו נתונות המערכות המשפטיות ואפילו מערכת המשפט הצבאי. המקום הזה אינו מהווה רק מלכודת מות מבצעית אלא גם מלכודת ערכית. אין אפשרות להחזיק במקום בתנאי לחימה, וגם לאפשר חיים מסודרים לתושבים המהווים ציבור עוין.
באותה מידה קשה יהיה לסגור על הרצועה מכל צדדיה ובו בזמן להתנער מאחריות לגורל התושבים. האנלוגיה המתבקשת תהיה משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. לכן, מבחינה בין לאומית הביקורת תדרדר את התדמית של ישראל לתהומות חדשים, גם אם זמנית עד לביצוע ה"הינתקות" יכולה ישראל לזכות בכמה נקודות. לכן התנתקות בהתאם למודל הזה פגיעתה תהיה רעה הן מן הבחינה הצבאית והן מן הבחינה המדינית.
התרחיש השני: העברת האחריות לידי מצרים, כולל אחריות על מעבר הגבול ברפיח, למניעת הברחות. למעשה מחויבותה של מצרים במעבר הגבול קימת כבר בהסכם קמפ דיוויד. אולם, למצרים אין ככל הנראה עניין למנוע העברת אמלח או גרוע יותר יש לה עניין להחליש את ישראל.
לפי המודל הזה מצרים ממלאת תפקיד מבחינה ביטחונית בתהליך ההינתקות, וכבר כעת מתחילה לאמן קצינים פלשתינים שיוכלו לקחת אחריות במצב החדש. כלומר, אין מחויבות לפרק את ארגוני הטרור מנשקם, אלא בתהליך שהחל הם שותפים מלאים.
חלום הבלהות הוא שבמצב החדש, במקום אוסף של ארגונים מפוררים המסוגלים מפעם לפעם להוציא לפועל אירוע בודד, נמצא מסגרת מאוחדת של לוחמים בפיקוד מצרי או בתאום מצרי. מכיוון שמדובר בשלושים אלף לוחמים חמושים, הרי שמדובר בשלוש דיוויזיות חיל רגלים. לשם השוואה אם נשווה לכוח חיל הרגלים הסדיר הישראלי, גבעתי, גולני, צנחנים ונח"ל, מדובר בסדר כוחות כפול מזה של הישראלים.
המצב הזה זהה למצב ששרר ערב מלחמת ששת הימים. היה הסכם עם המצרים לפרוז סיני, בעקבות מבצע סיני, שכלל כוחות שיטור מצריים ברצועת עזה, כוח בין לאומי ששמר על הפסקת האש, וערבויות בין לאומית לחופש השיט. ואז, לאחר שמצרים כשלה בניסיון להשיג דריסת רגל במפרץ הפרסי דרך הפיכה צבאית בתימן, הזרימה כוחות למדבר סיני במגמה להשיג מעבר יבשתי לכוון המפרץ הפרסי דרך ישראל. התוצאה הייתה מלחמת ששת הימים ולאחר מכן מלחמת יום הכיפורים. הכוח הבין לאומי נס על נפשו ואף אחת מן המחויבויות הבין לאומיות לשמירת הסטטוס קוו לא קוימו.
אמנם כעת, בשונה מן המצב ששרר ערב מלחמת ששת הימים יש לנו הסכם שלום, אך כדאי לשים לב לכך שלמרות הסכם זה ומצבה הכלכלי הרעוע של מצרים, היא נתונה בתהליך חימוש אינטנסיבי, והפעם בחימוש מערבי מתקדם. אין למצרים אויב לא ממערב ולא מדרום וברור שהמטרה היא להשיג איזון אסטרטגי מול ישראל. לפי הסכם השלום אין מצרים רשאית להכניס צבא לסיני. ואמנם מדובר בעומק אסטרטגי בן מאות קילומטרים שמאפשר לחיל האויר הישראלי ולכוחות יבשתיים למנוע הפרת ההסכם והתקפת פתע. התהליך החדש לא רק מוחק באחת את הישגי כל המלחמות אלא יוצר מצב מסוכן יותר.
מקובל עלי שמתוך צרוף של התנשאות וגזענות אנו נוהגים לזלזל בלוחמים הערבים ובייחוד הפלשתינים. מכיוון שאנו נמצאים לאחר ימי הזיכרון למלחמת יום הכיפורים ואחת הטראמות שעוסקים בהם היא הקרב על החווה הסינית, כדאי לזכור שהאיום שאני מציג כאן שקול כנגד החווה הסינית כפול שלוש ולא על גדות תעלת סואץ אלא בלב ליבו של הישוב היהודי בישראל. תוך השענות על עוצבות חיל הרגלים ברצועה לא יקשה על המצרים לקדם את דיוויזיות השיריון מעבר לתעלה לתוך מדבר סיני לכוון ישראל. יצירת האופציה הזו הנה מתכון מובהק למלחמה. אפשר לטעון, שעם התרחיש של החזרת הרצועה לידי המצרים שרון צלח שוב את תעלת סואץ אבל בכוון ההפוך.
מבט היסטורי
ברבות הימים בחפירות הארכיאולוגיות, אם ימצאו שרידים, יתברר שפרחה כאן תרבות מוזרה שאחת לכמה שנים, פרצה בכוח, פעם מערבה, פעם מזרחה ופעם צפונה ולאחר מכן תמיד חזרה בחזרה מותירה אחריה אלפי הרוגים רבבות פצועים ונכים. ניקח למשל את הרקורד של שני הזקנים המובילים את המהלך, ראש הממשלה וראש האופוזיציה. האחד הוביל למלחמת לבנון שנגמרה אמנם באקורדים צורמים, אולם ההישג החשוב ביותר שלה הוא ההגליה של ראש ארגוני הטרור לתוניס ופיזור כל הארגונים ברחבי העולם.
בא מר פרס ואסף את כולם לתוככי האזור הריבוני בפועל של ישראל, בקרבה מסוכנת למרכזי האוכלוסייה, וזאת, למרות הרקורד של הארגונים הללו שבעבר כמעט פרקו את ירדן, ולאחר שגורשו משם החריבו את לבנון. ושוב התוצאה המצטברת של המהלכים הללו אלפי הרוגים. בימים אלו הצמד הזה מתכנן מהלך מסוכן חדש. אזרחי ישראל זכאים להסבר. לא יתכן שבוקר אחד נשכים לשמע ידיעה: רבותיי, הופכים כיוון ורצים בכל המהירות בכוון הפוך ותוך כדי ריצה נקבל החלטות לאן פנינו מועדות. אין להסתפק במשאל עם. הנושאים באחריות חייבים להתייצב בפני הציבור לתת הסבר ממצה למהלך וגם לסיבה לחיפזון.
הגורם הרגשי
אי אפשר להתעלם מן הצד האמוציונלי של התהליך. בראש וראשונה ראש הממשלה עצמו סבל משנאה תהומית של חלק ניכר מן הציבור. רוב התקשורת וגם המערכת המשפטית הכבידה עליו את ידה. פתאום כהרף עין השנאה הפכה לאהבה ללא מצרים. מי שעד לא מכבר עמדו בכיכר העיר וקראו לו רוצח, מושחת ואף העניקו לו כינויים בשם ראשי המאפיה הידועים לשמצה, פתאום חרדים לשמו הטוב ופונים לערכאות על מנת לשמור על כבודו וכל דבר ביקורת חשוב כהסתה.
הקשר האמוציונאלי הוא עמוק יותר. הצעירים שבגרו אחרי ימיה הראשונים של המדינה או המדינה שבדרך אינם מודעים לקודים שהיו בשימוש בימים הראשונים. אחד הקודים החשובים הוא "הקולקטיביות הרעיונית". אחרי שנים רבות שלא היה בשימוש ופינה את מקומו למונח "פלורליזם" הושמע שוב מפיו של עמי אילון המקובל דווקא כאדם מתון. בראיון עיתונאי אמר שכיום חסר לנו הרעיון ה"קולקטיבי". המושג הזה היה נפוץ בעבר ברמת קיצוניות משתנה בין חוגי שמאל שונים ומשמעותו הייתה שהדמוקרטיה היא מוגבלת.
מותר לנהל ויכוחים עד הגבול שבו ההנהגה קובעת את הדרך הנכונה ואז יש לכפות את ה"קולקטיביות הרעיונית". דרכי הכפייה היו שונות ועיתים קרובות אלימות. בתחום הפרט היה לרוב מדובר בהרחקה ונידוי. אולם אם קיבוץ מסוים כפר בדרך של ההנהגה היו לא אחת משלחות עונשים שהסתייעו באלות בצורה אלימה ביותר כדרך שכנוע. בסופו של התהליך, התנועה הקיבוצית המרכזית התפלגה בצורה אלימה לשתי תנועות שונות, והפילוג כלל קיבוצים שהתפלגו ומשפחות שנקרעו והמעניין הוא שכיום איני מכיר אדם שזוכר על מה הייתה המהומה.
המאבק בין תנועות השמאל והימין הגיע לשיאו בתקרית האניה "אלטלנה" שטובעה בירי תותח מן היבשה בחופי תל-אביב וחלק מנוסעיה נורו במקלעים ובקושי נמנעה מלחמת אחים כוללת. לאחר העלתו מחדש של רעיון הקולקטיביזם הרעיוני עולה כפורחת גם התאווה לאלטלנה נוספת, ומדובר בצורך ב"יותר מאלטלנה אחת".
מכיוון שאין בגוש קטיף אניות, יש להניח שיש לירות בתותחים באוטובוסים כאשר נאמר שלושה אוטובוסים שקולים כנגד אניה אחת. מספר חברי כנסת ועיתונאים סבורים שבהעדר אניה אפשר לפתוח באש באופן כללי ולא לחפש איזה שהוא תחליף. הרחיקו לכת אחרים ידועים כליברלים נאורים שאין צורך בהליכים כה מסובכים מבחינה הלכתית. אפשר פשוט לנתק מן המתיישבים את החשמל והמים ולהפקיר אותם לנפשם במקום מושבם. יש להניח שהחמס ייטיב למלא את משאלות הלב וטבח המוני עדיף על הגישה הקמעונית של אלטלנה פה ושם או פתיחה ספורדית באש. הדברים נאמרים יותר מפעם אחת והשמים לא נפלו, היועץ המשפטי לא נחרד, וכנראה שהתוכניות הללו אינן בניגוד לאמנות בין לאומיות ואינן צורמות את אוזניהם של אניני הטעם. להערכתי ההטפה לאמצעים הללו משמעותה שלא מדובר באיזו טרגדיה העשויה להתרחש ויש להימנע ממנה, אלא בציפייה להתגשמות של משאלת לב.
מעניין לערוך השוואה עם המקובל בארצות אחרות. לא מכבר הזדעקנו על גילויי אנטישמיות בצרפת. אולם האם נשיא צרפתי היה מעז להציג תוכנית לפנות יהודים ממקום מושבם אך ורק מפני שהם יושבים באזור מוקף תושבים מקומיים אלימים? או האם צפוי שחברי פרלמנט יציעו ללא גינוי להפקיר אותם ללא הגנה אך ורק מפני שהם אינם מסכימים לפינוי? או שדרן בכלי תקשורת ציבורי היה שומר על משרתו לאחר שכינה חלק מן היהודים כ"סרטן בגוף האומה"? או מנהיג אופוזיציה יצהיר בגלוי שהוא מבין ללבם של הצעירים המתאנים ליהודים? נראה שמבחינת התעמרות השלטון מצבם של יהודי צרפת עדיף על אלה של חלק מתושבי ישראל היהודים.
אני מעלה את השאלה הזו בהקשר לעניין הנגזר מן התהליך הזה. לאן ילכו המגורשים? הייתי מבין ללבם אם יבחרו לעבור לצרפת. קימת סכנה שלא יסכימו לקבלם. אם כן יש דרך אחרת. כידוע חלק מתושבי גוש קטיף גורשו בעבר מאזור ימית. אם יגורשו שוב לאזור "בעל עדיפות לאומית", האם לאור הדינמיקה המקובלת כיום אינם צפויים בעתיד להיות מגורשים שוב למקום אחר? קשה לדרוש מאנשים אלה להיות מועמדים לגרוש פעם נוספת. לעומת זאת יש במקומות רבים בארץ כמו בצפון תל אביב תושבים רבים ליברליים בעלי מצפון, התומכים בהינתקות, מכאן שיפנו מרצון את בתיהם הם ויעברו לאזורים בעלי עדיפות לאומית. תושבי גוש קטיף יקבלו אף הם ברצון את דירותיהם של המתפנים מרצון ושלום ושלווה ישררו בארץ.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
