האושפיזות

מירב מיכאלי ראיינה (29.9.04) בתכניתה: "אלוהים שלי", את שהרה בלאו. בלאו סיפרה לה על מצוות הישיבה בסוכה, שהיא מהמצוות שהזמן גרמן ולכן רק גברים חייבים בה. היא, אמה ואחותה, יושבות (על-פי תיאורה) ברווחה נהנתנית אל שולחן האוכל, בעוד אביה ואחיה מצטופפים במרפסת המטבח הזעירה, סובלים ונדקרים מהסכך.

דקה אחרי כן סיפרה בלאו מה זה סוכות עבורה: להיכנס לסוכה הריקה בבוקר, להריח את ההדס והאתרוג והלולב, לשבת שם ברווחה ולחוש את ריח הטבע בסביבה האורבאנית שהיא חיה בה.

אין כמו המילים של בלאו כדי להמחיש את העדרן של האושפיזות מן הסוכה, כמו גם מן השפה והחיים. את ההדרה הן מפרשות כצ'ופר אולם מתגנבות להריח קצת את האוויר שנושמת ההגמוניה החברתית המוחלטת, כשזו אינה נזקקת לאותה פיסת אוויר לשם קיום המצווה שהזמן גרמה. הזמן, הוא שם יפה לתהליך השתכללותה ההלכתית של התרבות הפטריארכאלית. הזמן נשאר תמיד בלתי נגיע, לא ניתן לבוא אליו בטענות. זה לא הגברים, הרי, שכדי לשמור על מעמדם המושחת כמדכאים, "שחררו" את הנשים מהמצוות שהזמן גרמן ומהשפה שבה הן כתובות. הזמן עשה את זה.

הראיון עם בלאו ציער אותי, כי השאלה לא הועלתה. מיכאלי לא שאלה את בלאו על הסתירה הפנימית בדבריה. היא לא שאלה אותה על תחושתה למול ה"שחרור" מקיום מצוות הישיבה בסוכה, היא לא בחנה איתה את האפשרות להתריס כאושפיזה אל מול מושג המצוות שהזמן גרמן. היא גם לא שאלה את בלאו מדוע היא מכנה את אלוהים, נטול המין, "הוא" ומדוע היא מדברת על עצמה בלשון זכר.

כנראה שמיכאלי, שתוארה בעיתונים כמי שנכוותה קשות מעצם היותה מראיינת בעלת אוריינטציה פמיניסטית (עניין שאני בהחלט מאמינה לו), נזהרת כעת בצוננים. רק מה, תסירו מן המראיינת את אישיותה ואת עמדתה אל מול החיים והעולם, ונשאנו רק עם מילים ריקות.

מה שריצד מהמסך הן שתי נשים שדנות ברכות מופגנת בנושאים מיננסטרימיים להחריד, משעממים מאוד, עם תוכן סטריאוטיפי (במקרה הטוב) ודלוח (בקטעים הפחות טובים בשיחה), זרויים במעט מלודרמה שאפילו היא לא עברה כמו שצריך: בלאו סיפרה, כדוגמא לאלוהים שאיכזב, על מות אחיה הצעיר מסרטן. שום דבר מהאנושי, הכואב, האמיתי - לא עבר בשיחה ולא עורר ולו נימת רגש קטנה במנעד קולה של המראיינת או של המרואיינת. הייתה לי הרגשה, שהן קוראת את השיחה הזו מן הנייר.

גם עיצוב האולפן לא עוזר להרים את התכנית הזו לרמה הראויה של תוכנית אישית חודרנית, מעניינת, נוקבת יותר. הספות הרכות בצבע בורדו חם והקירות בצבעי אדמה חמים ורכים מעלים אסוציאציה סמויה של בורדל מן המאה ה-19. עיצוב הוא שפה, בחירת מילים היא שפה, לבוש הוא שפה, אינטונציה ועוויות פנים הן שפה. המכלול הוא שפה שמעצבת תודעה ומקרינה מסר, שלא ברור לי לחלוטין שמירב מיכאלי אכן רצתה לשדר.

יש לנו מעט מאוד מייצגות במדיה הטלוויזיונית. מעט מדי. על כתפיה של כל אחת מהן מוטל הנטל - בין אם היא רוצה או לא - לייצג אותנו בשם האינטרסים של מי שאנחנו, לייצג אותנו בכבוד. כל כך חבל שהן - חלקן דווקא מהמודעות והפמיניסטיות שבינינו - אינן מרימות את הכפפה ומסרבות בעקביות לצאת מתוך המשבצת הסטריאוטיפית שלתוכה או להיפוכה המוחלט יוצקים אותן.

אני אוהבת מאוד את הדמות הזו, של מירב מיכאלי. רק מה, היא שבה ונופלת באותן מכשלות, שבהן היא יוצרת סביבה וקונספט, ההופכים להיות גולם שעולה על היוצרת שלו. ולצערי, עולה גם על כולנו כנשים.

קיוויתי לראות משהו אחר.
אני עדיין מקווה. אולי בתכנית הבאה?

בינתיים, אני קוראת את הקריאה שחסרה בתכנית: בואנה לקיים את מצוות האושפיזות.

____________________
הכותבת היא ע. משנה של www.haderech.co.il
____________________
התכנית:
www.rashut2.org.il/broadcast_popup.asp?ProgId=234054&print=true