הרחבת חובת ההצלה במשפט הישראלי

לאור האלימות הפושה בכלל ערי ישראל המתבטאת בהפקרת קורבנות הפשע - אין בחוק הקיים ("לא תעמוד על דם רעך") ןתשובה מספיק הולמת. אם כאלו שנפגעו מנהג רכב רשלן או כתוצאה ממעשי תקיפה אלימים נגד מאן דהוא שננטש פצוע וחבול בעוד שהעבריין בורח אפילו מבלי שיצר קשר עם כוחות ההצלה על-מנת ליידעם במצב הנפגע ולהצילו מבעוד מועד - קיימת לאקונה בחוק המצריך תיקון דחוף ע"י הרשות המחוקקת בישראל.

עד למועד חקיקת החוק, התפיסה בישראל הייתה כמו באנגליה - והיא שאדם לא מחויב להציל אדם אחר אם אין כל קשר ביניהם. לא מטילים חבות אקטיבית כזו גם אם הדרישה שמוטלת על המציל היא דרישה מינימלית. כלומר, אם פלוני רואה את אלמוני על סף צוק והולך ליפול לתהום וצופה מן הצד צריך לומר לו להיזהר כי הוא עומד על סף צוק, התפיסה במשפט המקובל הייתה שאנו לא מחייבים אותו להציל; זאת גם אם התוצאות הן הרות אסון.

תוצאה זו מבחינה מוסרית קוממה אנשים רבים אך התפיסה הייתה כי המשפט כמערכת נועד להתערבות רק במקרים שמעשים פוגעים במעשי אדם אחר. המשפט לא בא, כך סוברים עדיין במשפט האמריקני במקומות רבים, לחייב אותי לפעול לטובת אחר. אלא תחומים השמורים לתורת המוסר ומי שרוצה להציל זכותו ויכול לעשות זאת מרצונו החופשי אך כמערכת משפטית לא נחייבהו לעשות כן. מתוך כל המדינות בארה"ב מתוכן רק 4 מדינות אמצו את החוק שמתנה על הפטור שמעניק המשפט המקובל, כלומר, ברוב המדינות אין חובת הצלה.

בישראל: קיימת חובת הצלה

בישראל הדבר נקבע בחוק. היום החוק קובע כי בסיטואציה מסוימת אנו חייבים להציל והיה ולא הצלנו אנו עוברים עבירה פלילית ובעצת החוק היה עונש של חצי שנה מאסר אך בחוק העונש הוא קנס אך המעשה נחשב כמעשה פלילי. אומצה תפיסה שהיא שונה מתפיסת המשפט המקובל - מהפכה חברתית שאומרת שאנו מבקשים להציל.

דיני הנזיקין בכלל הם בעלי תפיסה ליברלית המדגישה זכויות הפרט ואנו רואים זאת רבות במצבים של ניתוחים (הסכמה לניתוח מרצון וללא הסכמה מלאה וחופשית המנתח יכול להיחשב כתוקף, הוא תוקף אותי בגין העובדה שאינו מגלה לי אינפורמציה רלוונטית) אך תפיסת העולם של החוק מקורה שונה. מקורה מהמשפט העברי והתפיסה היא תפיסה קהילתית. נציגי החברה במקרים מסוימים לא יכולים להושיט עזרה וכתחליף לאותה מצילים נכנסים הפרטים באותו מקרה ומכוח החוק מחויבים לספק את העזרה הנדרשת.
ניתן היה להבחין בין מקרי הצלה מפשע לבין מצב בו יש סיכון שאינו קשור בפשע ונובע מנסיבות טבעיות. אדם נופל ונגרם לו נזק, שכן אומרים שהחברה מספקת הגנה וחלקה היא הגנה מפני פשיעה, לעומת זאת ההגנה מפני מקרי טבע אינם משהו שהחברה מחויבת בו. כך מנוסח החוק בארה"ב.

החוק אצלנו עומד בפני עצמו "חוק לא תעמוד דם רעך" וקובע בסעיף 1 חובת הצלה. העזרה מוגבלת מבחינת המקום וההיקף אנו מתייחסים רק לאנשים שנמצאים בזירת אירוע מסוים ולנגד עיניהם מתבצע מעשה פשע או ללא מעשה פשע, אירוע פתאומי. אם זה המצב, אני כמשקיף מהצד חייב להציל אם אני לא מסכן עצמי וגם לא מסכן את הזולת.

אם כתוצאה מפועלת ההצלה אני מסכן עצמי אני לא מחויב מכוח החוק. כאן המחוקק קובע סטנדרט שאומר שבמקרים שאני יכול לעשות מעט מאוד כדי להציל, עלי לעשות זאת ואנו כחברה מבקשים לעודד אותך לעשות כן.

אם אנו חברה כל כך מוסרית, מדוע יש לחייב את זה בחוק ולכן יש בעיה עם המסר שאנו כחברה מבקשים להעביר. ישנם מצבים בהם אנו לא נכנסים למסגרת החוק - לדוגמה: ראיתי מישהו הנשקפת לו סכנת חיים ולא עשיתי דבר ולאותו אדם נגרם נזק. הוא מגיש תביעה נגדי בנזיקין וטוען על סמך החוק בו הדין מחייב אותי להציל ולא הגשתי את העזרה הנדרשת, האם יכול להגיש תביעה בנזיקין? - התשובה לכך היא: כן! לדעתי יוכל להגיש תביעה שכזו מהעילות הבאות: הפרת הוראה חקוקה ורשלנות.

לחייב מתן עזרה לפי פס"ד לורנס

לתפיסתי יש להלביש על החוק הזה את המערכת הנורמטיבית שהייתה קיימת עובר לחיקוק החוק - ואזכיר כאן את פסק הדין בעניין לורנס - שכן החוק קובע דרישות מינימום אבל יש מקרים שאנו יכולים לגביהם לומר כי המערכת תדרוש מאתנו יותר, ותחייב אותנו לפעול בסטנדרטים ובקריטריונים, שאינם מינימליים, כפי שהם בחוק.

בפס"ד לורנס, מצב בו אני מסכן באופן אקטיבי משהו, יכול להיות שהמערכת המשפטית תגיד שאם אני מעורר את המצב המסוכן, הדרישות שנטיל עליך יהיו גבוהות יותר מאשר דרישות מהצופה מהצד שנמצא באותה סיטואציה שכן אתה גרמת לניזוק להיכנס לסיטואציה הזו ואולי אף תצטרך לפעול, גם במקרים שאתה מסכן את עצמך.

לגישתי, ולאור ההפקרות שאנו נחשפים אליה במקרים רבים של נהגים פוגעים ובורחים מבלי להגיש סיוע מינימלי ו/או מקרי אלימות שבו התוקף נוטש את הקורבן לנפשו אפילו מבלי להזעיק עזרה; בכל הנסיבות הללו שהחוק בהן לא חל, פס"ד לורנס יחול ויכול לחייב בסטנדרטים נוקשים יותר ממה שנקבע בחוק.

פס"ד לורנס רלוונטי למצבים עליהם החוק לא חל. ביהמ"ש בפסק הדין חייב את הנאשם במקרה זה באחריות למעשה המיוחס לו. היה ניתן לסיים את העניין במסגרת הזו, אך ביהמ"ש מבקש לדבר על הפרת החובה לא רק מכוח המעשה עצמו אלא מכוח המחדל של אי הצלה.