מפגש של גדולים

כותרת המשנה של המסכת מציינת: עם פירושים ומקורות, מאת יריב בן אהרון. כך שלפני הקורא מונח למעשה סיפורו של ברנר "מסביב לנקודה" כולו, שורותיו הממוספרות פרק פרק. ובסוף הסיפור מובאים גם נספחים: שירתו הגדולה של ברנר הצעיר-מאד, "חזיונות ליל", שנשלחה לידידו אהובו אורי ניסן גנסין בביאליסטוק, כ"מתנת נצח".

מאמרו של ברנר מעזבונו, "משמעות החסידות והשתקפותה בספרות העברית המודרנית", שהובא בחוברת "שדמות", בשנת 1976, תורגם מיידיש בידי מרדכי ניישטט. הסבריו של יצחק בקון, חוקר ברנר המסור, למאמר שמתוך העזבון, שנדפסו בחוברת "שדמות" הובאו שוב אף הם. מפת הנפשות הפועלות ב"מסביב לנקודה", תרשים גרפי מאיר עיניים, חשוב ביותר למי שקורא את הסיפור כולו, הן כרצף והן, בעיקר כמקטעים המופרדים על-ידי העיון בפירוש ובמקורות. וכן הובאה רשימה ביבליוגרפית מועילה.

זוהי המסכת השנייה מאת יריב בן אהרון העוסקת ביצירתו של ברנר ובאישיותו. והמסכת העשירית, אם אינני טועה, במניין מסכתות העיון והקריאה, שפרסם בשנים האחרונות. משנתו החדשנית של המחבר, הצמודה אל הטקסטים העתיקים והישנים, ראויה בהחלט להיסקר בנפרד בכוליותה, אף כי כבר עכשיו ברור לגמרי שיריב בן אהרון חידש משהו חשוב בספרותנו החילונית: הוא החייה בדרכו המקורית והמעמיקה את הפלטפורמה המוכרת של מסכתות הלימוד המסורתיות, ונתן להן צביון מחודש.

המסכת שלפנינו, מסביב לנקודה, היא מפגש מעניין ומרתק, בין שני הוגים יהודים חשובים בדורות האחרונים. שהמשותף ביניהם הוא בראש וראשונה החרדה הקיומית הנוראה, המפחידה, ואפילו משתקת - לגורלו של העם היהודי. והתפיסה האחת ויחידה, הבלתי מתפשרת, שהגאולה של העם היהודי צמודה באופן הכרחי ליישוב ארץ ישראל. מהבחינה הזו, של פסילת כל אפשרויות הקיום היהודיות האחרות: כלומר, בין השאר, התחיות רוחנית בגולה או בתפוצה; הזדהות עם מאבקים מעמדיים או לאומיים של עמים אחרים, ומהפכותיהם השונות; והתבוללות גלויה או סמויה, על כל שלל גילוייה, בין העמים הנאורים כביכול, של העולם - נוצרה בין המהדיר לבין ברנר התחברות מוחלטת.

אם הייתי נדרש להגדיר את תפיסתו של יריב בן אהרון, המגדיר מצידו הוא, במסכת, את תפיסתו של ברנר, הייתי מנסה לנסחה כך: פלשתינוצנטריות הכרחית, של "אף על-פי כן", ולמרות "כל המכשולים". הביטוי הרווח לאחרונה במקומותינו: "אין לי ארץ אחרת" - שמנסה לתת תשובה, גם לגלי הטרור והאינתיפדות הרצחניות מצד אחד; אך גם לדבקות התרבותית והלשונית הכוליית, שאין בלתה, בלשון העברית, בעבריות כדרך חיים, ובאדמת ארץ ישראל - הוא ביטוי חלקי לגבי משנתו הנסתרת בסיפוריו של ברנר, ולגבי משנתו הנסתרת בפירושיו, של יריב בן אהרון.

שניהם, ברנר בסיפורו "מסביב לנקודה", ויריב בן אהרון בפירושו ובמבחר המקורות שטרח והביא, אינם מסתפקים כאילו בהצהרה הסתמית "אין לי ארץ אחרת". אלא טורחים ומנסים לענות על השאלות המתבקשות: למה אין ליהודים ארץ אחרת? למה לא יכולה להיות ליהודים ארץ אחרת? ולמה לא יכולה להיות, ולא תהיה, ליהודים ארץ אחרת? ועד כמה מוכן העם היהודי "להיקרע", מחוץ ומפנים, כדי לשמור על האפשרות שהונחה בפניו, כהנחה יחידאית של תולדות העמים בעת החדשה, אפשרות ההתחייות בארץ ישראל.

המסכת פותחת, לאחר הקדמה קצרה אך מאד מרוכזת של יריב בן אהרון, ולאחר הבעת שלמי תודה למי שסייעו למחבר המסכת, בהבאת הסיפור כלשונו. הפרקים מובאים בצורה מאד בהירה, באות גדולה, בדפוס מרווח ועם מיספור השורות. ומתחת לקו, הפעם, שלא כמו במסכתות אחרות, שבהן הפירוש מקיף את המקור מכל צידיו, מובאים המקורות והפירוש.

אם נתחיל במקורות שקיבץ יריב בן אהרון, ולפי דברי התודה שלו בהקדמתו, ניתן להבין שהיו גם שהוצעו לו על-ידי תלמידים וחברים, הרי שסקירתם קלה יותר מאשר סקירת הפירוש. אחרי הכל, המקורות רק הובאו והוסעו לכאן. אבל הרוחב שלהם, והעומק שלהם הם עצומים: מהמקרא ומהמשנה, מהתלמוד ומהפיוט, מהקבלה ומהחסידות, מחקר הספרות העברית המתחדשת, משירת ביאליק ובני דורו, מא"ד גורדון ומההיסטוריה הרוסית החדשה, מהפילוסופיה היהודית והכללית, ואפילו ממקורות הנצרות והברית החדשה. עד כדי כך מגיע רוחבם ועומקם של המקורות שכונסו מסביב ל"מסביב לנקודה", שהקורא עשוי לתהות: האם ברנר עצמו, הבעל-מחבר של הסיפור בכבודו ובעצמו, האם ידע מאיזה מרחבים ועומקים הוא שואב את חומריו?

ואם נמשיך בסקירת הפירוש, הרי כאן כבר הדברים אינם כל כך פשוטים, וגם אינם כל כך גלויים. פירושו של יריב בן אהרון נצמד אל הקריאה המודרכת בסיפור. וכוונותיו של המחבר המובלעות בסיפור, או משתמעות ממנו, מתגלות לקורא ולמעיין שכבה אחר שכבה, כמו קליפה המוסרת לאחר קליפה. עד שנחשף הבשר החי והמדמם של ברנר היוצר, ושל פרשנו המאוחר, יריב בן אהרון. הפירוש שלפעמים הוא כל כך מפתיע, עד שיש לעצור את הקריאה לרגע, ולעמת סיפור מול פירוש, או למהר אל מפת הדמויות שבסוף הספר, או פשוט לשבת ולתמוה, איך כיוונו דברי הפירוש להיות כל כך נכונים, כל כך מאירים, ואיך החמצנו אותם בקריאה הראשונה?

עבודת הקודש של יריב בן אהרון, אין לי פשוט מלה אחרת, בטכסטים של ברנר היא מעשירה מאד, ועם זאת דומה שגם נכונה מאד. והיא מעגנת את הסיפור בתוך הפירוש כתינוק בעריסתו, כבתוך מסגרת רוחנית כוללת וראויה. התוצאה של מפגש מעניין בין שני ענקי רוח כאלה היא הכרחית: שניהם יוצאים מתעשרים, שלא לדבר על הקורא, השותף השלישי הנעלם. בלשון ימינו הייתי מנסח כך: שניהם יוצאים טוב, ואפילו מצויין, מהמפגש.

לספרות הפרשנות על יצירתו של יוסף חיים ברנר, שדומה שאינה נחה אפילו לרגע, ניתוספה במסכתו של יריב בן אהרון אבן חשובה, אבן ראשה, שאתה עובר על פניה וכאילו שואל: איך אפשר היה בלעדיה עד הנה?