איציק ינאי - ז"ל באופן סופי

הקוראים לא הכירו את שמות עורכי החדשות, אלה שהפיקו את 12 או 16 העמודים החשובים ביותר בעיתון - בימים שעדיין לא היו אינטרנט ורשתות חברתיות. בימים שעיתונאי היה עיתונאי - מקצועי, רציני, ישר, ממוקד כל-כולו בעבודתו-שליחותו.

ואחד מאותם אלמונים היה איציק ינאי, הנזכר לעיל בכתבתו של עידו. הוא היה מופקד על עריכת וסגירת העמוד האחרון, אחרון לפי סדר ההפקה הכרונולוגי, וראשון והחשוב ביותר בעיתון. חלון הראווה של העיתון. ה-עיתון.

אחריות עצומה הייתה מוטלת עליו, לחצים מלחצים שונים התמקדו בו, לחצי האירועים הממשיכים להתרחש, לחצי שניות הזמן הנוקפות, לחצי העורך למעלה ולחצי אנשי המסדרה עם חיים אפלויג ז"ל בראשם למטה. ואיציק - תמיד שמר על קור-רוח, תמיד תיבל עבודתו הכל-כך אחראית בהומור, בבדיחותא, בשעשועי לשון, בצחקוקים, בהתגוססויות (כגון: טרינידד = תראיני דד) - גם ברגעים הכי מתוחים, הכי לחוצים. ודומני כי מעולם - לא פיספס, לא טעה.

על איציק העורכים למעלה סמכו. העמוד הראשון של מעריב שיצא מתחת ידיו, מתחת לעטו, בעזרת עורכי המישנה שלצידו - נתן את טון החדשות להמשך היום.

והנה לפני חודש בדיוק גם איציק ינאי הלך לעולמו. בשקט, בלי שאיש ידע. בלי שבמותו "עשה כותרת". כבר מזמן היה מחוץ למעריב, מחוץ למעגל העשייה העיתונאית. וכי מי מבין עורכי וכתבי העיתון דהיום מכיר את השם איציק ינאי? דומני שאפילו השם קרליבך בשבילם הוא רק שם הרחוב שבו שוכן בית מעריב. אבל למי שהיה שם בפנים באותן שנים רחוקות, למי שהיה חלק בהצלחה התקשורתית ששמה מעריב, ברור היה מעל לכל ספק: מעריב של ימיו הטובים, של ימי "העיתון הנפוץ ביותר" - היו הימים שבהם איציק ינאי היה בין נותני הטון.

אמרתי "בפנים", משום שבחוץ, מחוץ לברנז'ה העיתונאית, בקרב ציבור מאות אלפי הקוראים באותן שנות שיא של מעריב - מעטים היו האנשים שידעו את השם הזה, יצחק ינאי. זה האיש שניסח בעבורם את הכותרת הראשית, זה האיש שהחליט בעבורם מה חשוב יותר ומה חשוב פחות, מה חדש ביותר, מה סקופי ביותר, מה ייכנס לעמוד הראשון של העיתון שלהם ומה לא. הוא האיש שקבע בעבורם את ה"ניוז" של היום.

איציק ינאי, כמו שאר עורכי החדשות, היו אלמונים. האנשים שעושים עבודה עיתונאית סופר-אחראית, ושמם בל ייזכר ובל ייכתב מעל דפי העיתון. אלמונים בחברה של אנשים תאבי פרסום וכבוד.

ידיעה טובה של כתב מפורסם וחשוב - נעשתה טובה יותר אם הכותרת הייתה חדה, מצליפה, מבליטה את העיקר והחדש, אם הפתיח של הידיעה או של הסיפור היה מרתק ומושך, ואם ניסוח הידיעה היה מושלם, מנופה משגיאות וממשפטים מיותרים. לכך היו אחראים עורכי החדשות האלמונים ואיציק ינאי בראשם. את האשראי קיבלו בלעדית הכתבים. שמם התנוסס ב"ביי-ליין" מתחת לכותרת. לא עורכי החדשות של מעריב - שהיו כולם משכילים, ידענים, מצטנעים. ייאמר לזכותו של איציק, כי מעולם לא הייתה עינו צרה בכתב, שאת ידיעתו ערך, שיפר, הכתיר ועימד.

כאמור, כבר שנים רבות לא היה איציק ינאי בין באי בית מעריב. הבית שוקק החיים בזמנו - התרוקן והצטנן. חיצוניותו התבלתה. זה שנים שכבר אין נשמעת בו מנגינת מכונות הסדר, רשרוש הטלפרינטרים הפולטים בלא הפסק רצועות של ידיעות - רובן בלה-בלה - מכתבינו הפזורים ברחבי הארץ והעולם, תזזית של עורכים ומזכירות הרצים במסדרונות הנה והנה, מחדר החדשות אל חדרי העורכים בקומה ממעל.

עתה הכל מתנהל דרך האינטרנט. אין קולגיאליות, אין חברות, אין כמעט קשר בין עובד למשנהו. תקופה אחרת, צורת עבודה אחרת, עיתונות אחרת.

מיטב חברינו, חבריו של איציק, הלכו בזה אחר זה לעולמם. מעריב שינה פניו, החליף בעלויות, נפל ברמתו, איבד גובה, צנח בתפוצתו, הצטמק במספר עמודיו. מביתו ברמת-גן, עקב איציק אחר תהליך הנפילה וההידרדרות של מעריב בעצב רב, בגעגוע לימים הטובים שבהם היה שותף לעשייה ולהצלחה. ובינתיים - גם מצב בריאותו הלך והידרדר.

אבל לא אחד כאיציק, עתיר השכלה, איש העולם הגדול, יישב בחיבוק ידיים. הוא חוזר אל אהבת חייו האמיתית - השירה והספרות. הוא מתחיל לכתוב ולפרסם שירים וחרוזים, שירים שובביים, שירי אהבה וגעגוע, אשר שמחה ועצב משוקעים בהם. הוא מוציא אותם לאור במעט כספו בספרונים צנועים, בזה אחר זה. 15 ספרוני שירה כאלה כתב איציק ינאי ופירסם. הם לא נמצאו למכירה בחנויות הספרים. הם יצאו במהדורות קטנות, והוא העניקם כשי לחבריו הקרובים. כך גם שמר על קשר עימם.

אין זו שירה תובענית, עמוקה מדי. זוהי שירה פזמונאית, בסגנון השאנסונים הצרפתיים אך בשפת עבר, שפשוט כיף לקרוא אותם, לשחוק עם מחברם, ולהיות שותף לרגעי עצב ואושר בעברו. הנה אחד מני עשרות שיריו - ללא כותרת:

• קליפת גופי עדיין
  מכילה איש צעיר
  שמשוחח בינו לבינו
  וסומק על לחייו!
  
  בדו-שיח עם עצמי
  אני מקשיב לדממה
  מטה אוזן ומקשיב...
  ישנן נשמות תועות
  שמגיעות אל אלהים
  ונושקות פאת זקנו
  
  כשאהיה נשמה תועה
  זה בדיוק מה שאעשה!

כאמור, לפני חודש ימים הלך מאיתנו איציק ינאי לעולמו והוא כבן 88. שום ידיעה לא התפרסמה על כך. שום עורך חדשות לא נדלק כדי להקצות מעט שטח להודיע ברבים כי איציק ינאי איננו עוד. לא בעיתונו ולא בכלי תקשורת אחר. אף אחד מחבריו למעריב לא ידע, גם לא נכח כשהלך בדרכו האחרונה. גם לא חבריו מלפני קום המדינה, חבריו למחתרת לח"י. ורק כעבור שבועיים-שלושה נפוצה השמועה בין ותיקי העיתון, שהכירוהו, שאהבהו, שהיטיבו לזכור אותו - שהנה גם איציק שלנו, הצעיר השובב הנצחי, איננו עוד.

הידיעה נפוצה במהירות, היכתה בהלם את יודעיו של איציק, מיד לאחר שרעייתו סגולה טילפנה אלי, חברו הטוב, ומסרה לי את הבשורה המרה. ככל שאהבנו את איציק - ולא היה אחד שהכירו ולא אהבו - השנים עשו את שלהן, והקשר עימו היה נחלש ונקלש. "שנתיים היה מרותק למטה ולכיסא גלגלים" - סיפרה לי סגולה. שיתוק גדול אחזו עוד ב-1995. לבסוף נפל במקלחת, שבר את עצם הירך, עבר אירוע מוחי, המערכות קרסו, ו"אל תשכח שלפני כמה חודשים הלך חברו הטוב ביותר חברו מגיל 16, המלחין בנימין ברעם ז"ל".

אני פותח את ספרון שיריו, "על-פי הלוח" (אסופת שירים לקריאה בקול) - עם ההקדשה: "ליוסי ולבני ביתו בתקווה שתיהנו מקריאת שירי" - וקורא בו דווקא את ההקדמה, טבולה בהומור ינאי-מקאברי-אופייני - "להיות ז"ל":

• "פשוט לא ייאמן. ערב אחד - באוקטובר 2010 - נשאלתי פתאום על-ידי זוגתי היקרה: 'איציק, איך זה שאתה כבר ז"ל? אני לא זוכרת שהלכת לעולמך'. הפתרון היה פשוט: באינטרנט התפרסמה רשימה ארוכה של עיתונאים, חברי אגודת העיתונאים, שהלכו לעולמם במרוצת השנים, למן ייסודה של האגודה. בסבלנות רבה קראה זוגתי את שמותיהם של העיתונאים ז"ל, ולתדהמתה גילתה ברשימה הארוכה גם את שמי כתוב שם: יצחק ינאי ז"ל (מעריב)".

ממשיך איציק וכותב:

• "לא התקשיתי לשכנע את הנהלת האגודה, שעודני חי ונושם, ואפילו בועט!!! הובטח לי למחוק את שמי מהרשימה, וההבטחה קוימה. סיפרתי לכל ידידי את אשר קרה וראשון בירכני רעי המלחין ב.ב.: 'העיקר, איציק, הבריאות!' זוגתי הצטרפה לברכתו והזהירה אותי: 'אם יתחשק לך, איציק, להיות שוב ז"ל, אנא הזהירני מראש'.
  
  "'בטוח שלא יתחשק לי', הבטחתי לה"...

איציק ינאי אכן לא רצה להיות ז"ל, אהב את החיים, מיצה אותם ככל שיכול עד תום, גם בשנות הסבל והבדידות האחרונות לחייו. גם כשראה את חבריו עוזבים אותו בזה אחר זה. והנה - מזה חודש ימים הוא ז"ל, וזה סופי. אגודת העיתונאים יכולה להחזיר את הכיתוב "יצחק ינאי (מעריב)" לרשימת הז"לים, שמוסיפה שם להתארך. יכול אני להבטיח להם: איציק כבר לא ימחה על כך.

אני, כמו חבריי לדסק מעריב לשעבר, שרידי המערכת בשנות השיא של העיתון שלנו, אכן לעולם לא נשכח את קריאת הרווחה היומית שלו עם בוקר, כפי שמתאר עידו דיסנצ'יק, כשאיציק ינאי עולה מן המסדרה אל חדר החדשות בתרועת רווחה: "אינעלשוחלאק" - לאמור, סיימנו להפיק עוד גיליון של מעריב. אפשר ללכת הביתה ולישון.

למרבה מזלו, איציק ינאי הלך מאיתנו כשנחסכת ממנו הידיעה המרה, שעיתון מעריב, שבו השקיע את מיטב שנותיו בעבודה אחראית ומאומצת, גוסס. עיתונו של הגדול-מכולם, עזריאל קרליבך ז"ל, נמצא בכותרות שלא בטובתו, כלומר נמצא בדרך להיות ז"ל. מעריב (כמעט) ז"ל. איציק ינאי ז"ל.